קשוחה, דורסנית, כוחנית ולא מחשבנת לאף אחד, זו התדמית הציבורית שאופירה אסייג תיחזקה מול המצלמות והמיקרופונים במשך שנים רבות. מי שנחשבת לאישה החזקה בתחום סיקור הספורט, שנשלט ברובו על ידי גווארדיה גברית, פילסה את דרכה לצמרת, בהתנהלות שמעולם לא עשתה הנחות לאף אחד, כולל לעצמה.
עכשיו הקהל בבית זוכה לקבל הצצה לצדדים אחרים לגמרי של אסייג, שלוהקה לתפקיד של שופטת בריאליטי השירה "אייל גולן קורא לכם" בערוץ 24. דווקא שם מול המתמודדים, כשבכל פעם היא נדרשת לחרוץ גורלות, היא חושפת את הפן הרגיש ולא חוסכת מילות עידוד לאלו שעומדים לפניה.
"התפקיד בעולם הספורט מחייב אותי להיות קשוחה ואילו בתוכנית אני פוגשת ילדים, אז אני כמו אמא. יש טיפה ביקורת, צריך למצוא זמר וטיפה להיות אנושי", היא מאשרת על סט צילומי שער "לאשה", "אני מקבלת הרבה תגובות כמו - לא חשבנו שאת כזו, לא ידענו שיש בך רגשות. אז גבירותיי גם אני בוכה, גם צוחקת, מלטפת ומנשקת".
את ההצטרפות שלה לקאסט היא משייכת לקשר העמוק שיש בינה ובין אייל גולן. בימי פרשת הקטינות בה נחשד, בעוד חברים אחרים הפנו לו עורף, אסייג הייתה שם לתמוך ועמדה לצידו. לאחר סגירת התיק ואחרי ששיקם מחדש את תדמיתו הציבורית ושב למרכז הבמה, את אופירה הוא הזמין לשבת לידו גם בתוכניתו בטלוויזיה. "מי שחבר שלי, אלך בשבילו עד הסוף העולם. אם לא הייתי חברה של אייל, לא הייתי שופטת שם", היא מודה.
לפני כמה שבועות, כשמדינה שלמה דיברה על חוזה 60 מיליון השקלים שקיבל הכדורגלן ערן זהבי תמורת מעבר לקבוצה סינית, עלתה אופירה אסייג לשידור באחת מתחנות הרדיו, וציננה את ההתלהבות. "בחיים לא הייתי נוסעת לחיות בסין", פסקה בנחרצות אופיינית, "אם בעלי היה צריך לעבור לשם, הייתי אומרת לו, 'אין שום בעיה, בכיף, תעשה קריירה, אני מחכה לך בארץ עם הילדים'. הילדים שלי לא יגורו בסין, גם לא בשביל 60 מיליון".
מה הבעיה עם סין?
"אני אסביר. אחרי ירח הדבש שלנו, בעלי לא התבלבל והחליט שניסע גם להונג קונג. שאלתי, 'מה איבדתי שם?', והוא ענה, 'בואי, תראי עולם'. תקשיבי טוב, זה היה הטיול הכי מחריד שהייתי בו בחיים. הקאתי בלי הפסקה, ישנתי על מצעים עם ריח של כורכום, המלצרים היו מטונפים ויש להם שיניים נוראיות, ירוקות-אפורות. ידוע שהסינים לא מצחצחים שיניים. אחרי כמה ימים אמרתי לגיל, 'תחזיר אותי עכשיו לישראל'.
חוץ מזה, הזוהמה שיש בסין, צריך ללכת עם כיסוי על הפנים. אני לא אביא לשם את הילדים שלי".
הכל מותר כי עוד מעט מתים
אף פעם לא משעמם עם אופירה אסייג (43), האשה החזקה בספורט הישראלי. היו שנים שהיא הייתה אש וגופרית, אמירות שלה הפכו לכותרות, ידה הייתה בכל. בשנים האחרונות אסייג קצת נרגעה, אלא אם ממש מעצבנים אותה.
למרות שלא רואים עליה, זו הייתה שנה דרמטית בחייה. אמה, סוזי, נפטרה בחורף, בגיל 70. מי שמכיר את אסייג, בתם הרביעית מבין שישה של אלי ז"ל, שניהל מפעל פוספטים עד שלקה בלבו ופרש, ושל סוזי, עקרת בית ואם מסורה, יודע כי אמה הייתה האדם הכי משמעותי בדרך שעשתה עד למעמדה הנוכחי.
למי ששכח נזכיר כי היא החלה עם פינה של דקה ברדיו המקומי של באר־שבע, התקדמה לתפקיד שדרנית קווים ב"שירים ושערים", קיבלה תוכנית ב"רדיו ללא הפסקה" וברדיו 99FM כשהיה בבעלות גאידמק, ומגישה היום לצד אייל ברקוביץ' את תוכנית הספורט של 102FM.
המחלה של אמה התגלתה במקרה. "לפני כחמש שנים אמא שלי התחילה להתלונן על כאבים במרפקים, בברכיים ובקרסוליים. הבאתי אותה לד"ר משה לווינקופף, שהוא אורטופד של כדורגלנים. הוא צלצל אליי ואמר, 'היא חייבת לעשות MRI'".
בבדיקת ה־MRI נמצא גידול בראש, ואסייג הבהילה את אמה לניתוח מוח אצל פרופ' צבי רם. "הוא מבחינתי הסגן של אלוהים, טיפל באמא שלי בצורה בלתי־רגילה". אחר כך היו לאמה חמש שנים "סבירות", כהגדרת אסייג. ואז חזרה המחלה. "והיא חזרה בגדול", היא לוחשת.
כשמצבה של אמה הורע, החליטה אסייג להעביר אותה לתל־אביב. "בפעם השנייה אמא אושפזה באיכילוב. הבאתי אותה לכאן כדי שתהיה קרובה אליי, היא עברה את הניתוח בהצלחה אצל פרופ' רם, אבל סבלה מאלרגיה למדללי דם. האלרגיה הזאת הרגה אותה, זה נורא. את רואה את אמא שלך מדברת, ופתאום אומרים לך, אנחנו מרדימים אותה ליום־יומיים והיא תחזור, והיא לא חזרה מאז. סתם היא נפטרה".
נפרדת ממנה לפני שהיא הורדמה?
"כשהיא הייתה במחלקת שיקום, שנייה לפני שהרדימו אותה, עשיתי לה לב עם הידיים ולחשתי, 'אמא, אני אוהבת אותך', והיא רק הנהנה עם העיניים המתוקות שלה ונפטרה. זה היה שוק בשביל כולנו, כי אמא שלי היא אישה חזקה שהחזיקה לבד את ששת הילדים שלה. לפעמים אני עם הילדים שלי בחופש וחושבת, איך היא החזיקה שישה ילדים בחופש הגדול? בדימונה לא היו קייטנות או חוף ים ולא היינו מנויים לאיזה קאנטרי. היינו משחקים עם החברות בחול במה שיש - חמש אבנים, גוגואים - והיא החזיקה אותנו ודאגה לנו. אם סוזי מתה, כל אחד ימות. נסענו איתה לתל־אביב והיא הייתה חיה, וחזרתי עם גופה. זה מזעזע".
מותה של אמה, היא מרגישה, כבר משפיע על אורח חייה. "קיבלתי פרופורציות. מותר לאחר ומותר לא להגיע לעבודה ומותר לנשום ושיהיה פקק תנועה. הכל מותר כי עוד מעט מתים".
סופר־מרוקאית, סופר־אשכנזי
את גיל מנקין, בעלה, הכירה כשהגיעה לעבוד בשנת 1999 באתר הספורט ONE. הוא היה הבעלים והבוס שלה, איש חזק ואסרטיבי. מים שקטים. בתוכנית הוא מכונה "דג הזהב", נחשו למה. אחרי יחסים שידעו עליות ומורדות, הם הפכו לזוג. לפני שמונה שנים נישאו בבית כנסת בדימונה. ארקדי גאידמק הגיע במסוק ("הוא יצא מפה פגוע ורצה ספייס מכל הישראלים, לא משנה מי עשה לו טוב, כמוני, ומי לא"). אחר כך הייתה הפלה בחודש מתקדם. היום זה היסטוריה, אפשר לדבר על זוגיות ולצחוק.
"גילי ואני לא הסתדרנו בהתחלה, אנחנו מאוד שונים", היא מחייכת. "אני סופר־מרוקאית, הוא סופר־אשכנזי, והפערים העדתיים בינינו צפים בבית, נקודה. זה בולט באוכל, בכמויות שאני קונה בסופר, בשופינג, בגידול הילדים. את נכנסת לבית של ההורים של גילי – הוא נולד ברמת אביב ויש לו משפחה מהממת ורגועה – התחושה היא שהכל בסדר. את באה לבית שלי - רק לחץ. לא יעזור כלום, אני אהיה כמו אמא שלי, והוא כמו אבא שלו. כשאמלי מקבלת מכה מהשפיץ של השולחן, אני מזנקת מעל השיש במטבח, יכולה לשבור את הרגל רק כדי לחבק ולנשק אותה. גילי - ואני חולה עליו, אני לא יודעת מאיפה קור הרוח הזה - יכול לומר: 'בואי לאבא, איך זה קרה'. הוא כמו הר געש ורק שלא תצא ממנו הלבה לעולם. אחרת הוא היה יכול לחיות איתי? את יודעת איזו אסרטיבית אני?"
מה את יודעת היום על נישואים שלא ידעת קודם?
"יש חיים אחרים אחרי שנולדים ילדים. הייתי רוטוויילר, רציתי לבלוע את העולם, והתרככתי. הפנמתי שיש חוקים בבית - מה בן הזוג אוהב ומה לא. למדתי לאהוב את המינוסים למען המשפחתיות, לא למהר לשבור את הכלים. פעם שאלתי את אמא של גילי, 'איך את מסתדרת עם בעלך כל כך הרבה שנים?', והיא אמרה לי משפט מדהים: 'אני פשוט לא שומעת אותו'. עניתי לה: 'את ענקית'. צודקת. לא צריך להתייחס לכל מילה, אחרת זה לא נגמר. זה גם מה שגילי אומר, 'אופירה, תזרמי'".
הוא באמת שקט מאוד יחסית אלייך.
"הייתי הולכת איתו לאירועים ולא היו רואים אותו. אנשים היו שואלים, 'מה, אופירה, באת לבד?' הוא כל כך צנוע וגאון ונשמה, ואני כולי רעש וצלצולים וזיקוקים. אפילו בבוקר אני לא מצחצחת את השיניים במברשת, אני מצחצחת עם סכינים. פעם אברהם גרנט שאל את גילי, 'איך זה לחיות עם אופירה?', גילי ענה: 'זה כמו לונה פארק, אחי, פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה, פעם היא מעיפה אותך מזרחה, פעם מערבה"'
.
וזה נכון?
"כן, אבל בחוג החברתי המצומצם יותר כולם יודעים - אני עושה את הרעש, אבל הוא נותן את הגונג".
הילדים התרגלו לדמעות
בחוג החברתי שלה נמצא גם אייל גולן, שסידר לה את הג'וב הנוכחי בערוץ 24, למרות שאין לה שום רקע מוזיקלי. "אני מבינה באנשים והתוכנית הזאת היא אנשים וסיפורים", היא לא מתרגשת, "באתי לשם בגלל אייל ובגלל שאני מתה על מוזיקה". 40 תוכניות כבר צולמו, והיא מבטיחה להביא אופירה אחרת. כזו שבוכה בטלוויזיה. בעצם, כבר בתוכנית הראשונה בכתה, כאשר עלה לשיר ילד עם סיפור חיים קשה. הוא הזכיר לה את אמא שלה, והיא לא הצליחה לעצור את הדמעות. "אייל, שהיה שותף לסוף של אמא שלי ובכה בלוויה, חיבק אותי, והתפרקתי יותר".
די מפתיע לראות אותך בוכה מול המצלמה.
"זה היה שוק גם בשבילי, להיפתח ככה. בעבודה בספורט אני חייבת להיות דעתנית ולעמוד על שלי, אין לי ברירה. אבל מול ילדים שבאים לשיר ויש להם סיפורים מרגשים, אני אופירה אימהית. אני לא שופטת רעה או קשוחה שתדפדף אנשים. אנחנו יושבים בצפון תל־אביב בתוך בועה ברנז'אית ויש סיפורים קשים מאוד בחוץ".
מה את עונה למבקרי טלוויזיה, שסבורים שאת רק גימיק?
"לא מתייחסת למבקרים. זאת אופירה. מי שמכיר אותי עמוק, זכה. מי שמכיר אותי באופן שטחי, אולי יום אחד יזכה להכיר אותי באופן עמוק יותר. אני מודה לקדוש ברוך הוא כל בוקר שאני קמה בריאה ושאני אמא לשלושת ילדיי ונהנית, הקריירה היא משהו נוסף בחיים שלי".
אני זוכרת אותך אחרת, כמי שהקריירה חשובה לה מאוד.
"הקריירה חשובה, אבל היום זה קודם הילדים. כשאייל נולד בניתוח קיסרי בתאריך של פעם במאה שנה, 12.12.12, אמרתי לבעלי: 'אני פורשת, רוצה לגדל את הילדים'. הוא אמר: 'אין דבר כזה'. קצת מתחתי אותו שלושה ימים שאני פורשת מ־ONE ומהרדיו. אמרתי לו, 'אני מוכנה לחזור לעבודה בתנאי שאתה תהיה עם הילדים כשאני לא נמצאת. לא רוצה מטפלות ולא עוזרות. לא רוצה שהם יקראו אמא או אבא ומישהו זר יבוא אליהם'. הוא הסכים. יש לי בייביסיטר ומטפלת שעוזרת, קשה מאוד בלי, אבל גילי או ההורים שלו תמיד נמצאים. עוד לא עזבתי את הילדים שלי אפילו ללילה אחד. התחתנתי נורא שבעה, לא התחתנתי בת 16, ואני לא רוצה לפספס שעה איתם".
- את הראיון המלא תוכל לקרוא בגיליון לאשה החדש, השבוע בדוכנים
