באו מאהבה

פגשתי את ניקוס בקיץ שעבר באחד החופים הלבנים של האי רודוס ביוון. הוא היה מפוסל כמו אל שירד מהאולימפוס, ואני הייתי תיירת שעירבבה יותר מדי אוזו עם הבירה שלה.

מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שזאת אהבה, אבל עד שאזרתי אומץ לפעול כבר הייתה שעת לילה מאוחרת, ורציתי לקום לארוחת בוקר (בכל זאת, הכל כלול). אז יצאתי מהבר שלו, מדדה על העקבים הגבוהים מדי שנעלתי, ורק קיוויתי שאראה אותו אי-פעם שוב.

פתאום הוא צעק לי "דניאל" במבטא היווני המוזר הזה. הוא רץ אליי, נעמד מולי והסתכל עליי כל כך עמוק, עד שכמעט טבעתי בדבש שבעיניים שלו. "שכחת לשלם", הוא אמר והושיט לי חשבונית. ידעתי שזה היה טוב מדי, שכל סצנות האהבה המוגזמות האלה - שהוא רודף אחרייך בהילוך איטי בשדה התעופה - הן המצאות הוליוודיות חסרות כל קשר למציאות שמוכרים לנו רק כדי שנקנה עוד פופקורן. אף אחד לא באמת ירוץ אחרייך, ובטח שלא יעזוב הכל ויחצה יבשות וימים למענך, חשבתי לעצמי. לבי נשבר.

כמה חודשים לאחר מכן ביקשו ממני לכתוב על שלושה ספורטאים מהמשלחת הישראלית לאולימפיאדה בריו. כאלה שעזבו הכל וחצו יבשות וימים למען האהבה. והם גם רצים הרבה.

סיפור הסינדרלה של לונה

הסיפור של לונה צ'מטאי קורלימה הוא סיפור סינדרלה של החיים האמיתיים. כזה שמשאיר אבק לכל הקומדיות הרומנטיות שכה פקפקתי באמינותן. היא נולדה בקניה, בת לשבט הקילאנג'ין, הידוע בהישגיו באתלטיקה. "הייתי ספורטאית מצטיינת וגם שיחקתי כדורגל", היא מספרת, "אבל אבא שלי, שעסק בחקלאות, לא הסכים שאעסוק בספורט מקצועי, וכך בסוף 2008 הגעתי לישראל כדי לעבוד בבית של הקונסול הקנייתי בהרצליה".

את הפוטנציאל האתלטי שלה גילו במהלך ריצה שגרתית בפארק, והמליצו לה להתחיל להתאמן. מאז היא לא הפסיקה לנצח בריצות למרחקים ארוכים. דן סלפטר, מאמן אתלטיקה ישראלי שמכיר מקרוב את המנטליות הקנייתית לאחר ביקוריו הרבים במדינה, ראה אותה רצה בווינגייט, כשהיא התאמנה שם והוא עשה מילואים. הם מעולם לא דיברו, עד היום שבו לונה הגיעה בעקבות פציעה לטיפול אצל השותף שלו (מעסה במקצועו) בכפר שמריהו.

צ'מטאי עם דן סלפטר. התחתנו בניירובי(צילום: אביגיל עוזי)

הם התחילו לשוחח, לשבת, לאכול יחד אחרי הריצות, ועם הזמן נרקם ביניהם משהו עמוק יותר. ערב אחד, כשלקח אותה הביתה אחרי אחת התחרויות, הציע בספונטניות שייצאו לארוחת ערב. היא הסכימה. "זה היה הרגע שבו התאהבנו", הוא מספר.

בסוף 2014 הם התחתנו בניירובי. באופן טבעי, דן הפך למאמנה של לונה, ולאחר לידת בנם, רוי, הוא זה שדחף אותה לחזור לכושר. "לא היה פשוט להחזיר אותה למסלול", הוא מספר, "היא העדיפה להיות עם רוי ולנוח, אבל לחצתי עליה, והיא עשתה את זה לאט־לאט".

כשהשיגה את הקריטריון לריו, ולאחר מאבק שלווה בלחץ תקשורתי רב, קיבלה לונה אזרחות ישראלית. עכשיו היא מצפה לייצג את ישראל לראשונה באולימפיאדה כשב־14 באוגוסט היא תתחרה בריצת המרתון. "אני רוצה לשפר את השיא האישי שלי, ומקווה מאוד לסיים בחצי העליון של הרצות".

הרומן של דונלד

דונלד סנפורד נולד בלוס־אנג'לס למשפחת ספורטאים. בזמן שהאחים שלו שיחקו כדורסל ופוטבול בליגות חצי־מקצועניות, דונלד בן ה־10 העדיף לשחק בצעצועים בבית. יום אחד לאמא שלו, אצנית לשעבר, זה הספיק. היא לקחה אותו לרוץ, ומשם הכל היסטוריה.

את דניאל דקל, שחקנית כדורסל וקיבוצניקית מעין שמר, הוא הכיר בקולג'. היא שיחקה ולמדה ראיית חשבון, והוא סיים תואר בסוציולוגיה. הרומן בין השניים התחיל בכלל כידידות, כשסנפורד בקושי ידע איפה זה ישראל. לאט־לאט הידידות הפכה לאהבה גדולה, והשניים - שנישאו בטקס צנוע בכנסייה קטנה בארה"ב - חזרו יחד לארץ. שנים לא פשוטות עברו על סנפורד עד שקיבל את האזרחות הישראלית המיוחלת. רק ב־2012, כמעט ארבע שנים לאחר נישואיו לדניאל, סנפורד ייצג לראשונה את ישראל בתחרויות בינלאומיות.

הכירו בקולג'. דונלד עם דניאל דקל(צילום: ג'ירו מוצ'יזוקי)

רגע השיא בקריירה שלו הגיע באליפות אירופה בציריך ב־2014, שם עשה היסטוריה וזכה במדליית הארד עם שיא ישראלי חדש של 45.27 שניות. בעקבות ההישג המרשים, הוועד האולימפי בחר בו כספורטאי השנה בישראל. שנה לאחר מכן, ברוסיה, הוא ניצח בריצת ה־400 מ', שבר שוב את השיא עם 45.05 שניות והשיג את הכרטיס המיוחל לריו. "אני שמח להשתתף פעם נוספת באולימפיאדה", אומר סנפורד, אחרי שכבר ייצג את ישראל בלונדון 2012, "אבל עכשיו יש לי מטרה ברורה: לרדת בפעם הראשונה מ־45 שניות, ואולי אפילו פחות, כדי לעלות קודם כל לחצי הגמר".

ב־12 באוגוסט הוא יתחרה בסיבוב הראשון. המעריצה הכי גדולה של סנפורד, כצפוי, היא אשתו דניאל, שמאמינה בו וטוענת ש"יש לו יכולת לעשות עוד הרבה מעבר למה שראיתם עד היום".

ההתאהבות של חנה

חנה קנייזבה־מיננקו - אולי התקווה הישראלית הגדולה ביותר לקראת המשחקים האולימפיים בריו - ייצגה עד לפני כמה שנים את אוקראינה בקפיצה למרחק ובקפיצה משולשת. השנה היא תתחרה בפעם הראשונה באולימפיאדה תחת דגל ישראל.

חנה נולדה בעיר חמלניצקי שבאוקראינה. "הייתי ילדה היפראקטיבית", היא מספרת. כבר בגיל 8 התחילה לרוץ ולרקוד. "בגיל 9 הגיע מאמן אתלטיקה לבית הספר שלי והזמין אותי לאימון ניסיון". שם הכל התחיל. "בגיל 15 הבנתי שאני טובה והחלטתי לקחת את זה ברצינות". הרצינות שלה הובילה אותה למקום הרביעי בקפיצה משולשת באולימפיאדת לונדון 2012, כשעוד ייצגה את אוקראינה.

התחילו כחברים והתקרבו רגשית. חנה עם אנטולי(צילום: טל שחר)

למרות ההישג המרשים, הלב של חנה לא היה שקט. במחנה אימונים, שהתקיים לפני לונדון ביאלטה, קרים, היא הכירה את אנטולי מיננקו, לשעבר אלוף ישראל בקרב־10. גם אנטולי נולד בבריה"מ־לשעבר (קזחסטן), אבל עלה ארצה עם הוריו כשהיה ילד. הוא לא יכול היה להתעלם מחנה, שהרשימה וקבעה שיא אישי חדש באותו מחנה אימונים. הם התחילו כחברים, שמרו על קשר בעיקר דרך שיחות וידיאו, ואט־אט התקרבו רגשית.

"כשהיינו רחוקים אחד מהשנייה, ופתאום הרגשתי שזה קשה לי, הבנתי שזאת באמת אהבה", היא אומרת ומספרת על פרשת הדרכים ביחסיהם. "ידענו שכדי להיות ביחד, מישהו מאיתנו יצטרך לעבור".

אחרי לונדון היא הגיעה לביקור בישראל - והתאהבה. במדינה, באנשים, באוכל, ובעיקר בשמש. "המעבר מאוקראינה היה מאוד קשה", חשוב לה להדגיש, "אבל היום אני מרגישה ישראלית לכל דבר". ב־13 באוגוסט היא תתחרה במוקדמות הקפיצה המשולשת. התחזיות האופטימיות מנבאות לה את מדליית הארד. היא, מבחינתה, חולמת הרבה יותר גבוה