להציל את האנושות: פרק מהספר "חמישה"

נגה לוין אפשטיין בת ה־ 17 היא אולי גאונה במתמטיקה, אבל זה לא עוזר לה כשהיא יושבת בחללית, אלפי קילומטרים מעל כדור הארץ ומחכה למותה יחד עם עוד 10 אנשים. הכל התחיל באופן מבטיח: פיזיקאי ישראלי מצא דרך שמאפשרת טיסות מסחריות לחלל.

לכבוד טיסת הבכורה החגיגית, מרכיבה ממשלת ישראל צוות מכל קבוצות החברה הישראלית.

בצוות נכללים נוגה, הנערה שזכתה בפרס החשוב בעולם למתמטיקה, המדען עידן שיר, האמריקאי העשיר רוברט צ'רלסטון, הרופא הפלסטיני ד"ר ח'אלידי, הנער המבטיח ממשפחה שכולה עומרי זקן, נערת התקשורת היפהפיה רויטל קופ, גאון הדור הרב קוזלובסקי ועוד מיטב מאנשי החברה הישראלית על כל גווניה. ואז הכל משתבש. רק חמישה מנוסעי החללית יוכלו אולי להינצל. מי מהם יבחר כראוי ביותר? בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך ספרו החדש של יובל אלבשן, חמישה.

• רוצים לקרוא את "חמישה" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד  
  

שיירת הרכבים המשוריינים שחלונותיהם היו אטומים מבחוץ החלה להאט כשהתקרבה אל ההמונים. הרבה מאוד אנשים התקבצו שם, ליד השערים של אתר שיגור החללית באשקלון. כשהגיעו הרכבים ממש אל כביש הגישה הצר, הצטרפו אליהם אופנועי המשטרה, שהקיפו את הרכבים וניסו לפלס להם דרך בתוך ההמון.

נוגה, שישבה ברכב השלישי, הרגישה שהבטן שלה מתהפכת. הבהילו אותה ההמונים שלא צייתו להוראות השוטרים, התקרבו לרכבים וניסו לצלם את יושביהם בטלפונים הניידים שהחזיקו בידיהם. נראה שבהלתה ניכרה כלפי חוץ, כי נהג הרכב ניסה להרגיע אותה: ״אל תדאגי, ילדה, רק את רואה אותם, הם לא רואים אותך.״ זה לא ממש עזר. היא הרגישה את הזיעה זולגת מעורפה לתוך החולצה וחשבה שיש לה מזל שהחליפה הכחולה שהכריחו אותה ללבוש — כמו את שאר נוסעי החללית — מסתירה את כתמי הזיעה שמתרחבים בחולצתה.

השיירה נעצרה. ההמונים לא איפשרו לה להתקדם. נוגה ניסתה לחייך, אבל ללא הצלחה. החולשה וההתרגשות ניכרו על פניה.

״היא לא ילדה,״ ענתה במקומה רויטל שישבה במושב שלצדה, ״אתה יודע מי זאת?״

״האמת שלא,״ ענה הנהג בחיוך, ״אבל אני יודע מי את! אשתי והילדים שלי מעריצים אותך הרבה שנים...״

רויטל חייכה בזמן שקטעה אותו, ״עזוב אותי. אני כלום לעומתה. היא זכתה במדליית 'פילדס', פרס נובל של המתמטיקה. האישה הכי חכמה שתכיר.״

נוגה התכנסה עוד יותר בתוך עצמה. המחמאות המופרזות הללו של רויטל, שנאמרו בקול המתחנחן המוכר שלה, נשמעו כל כך מזויפות, עד שרק הגבירו את רצונה להקיא.

מה היא עושה פה בכלל? איך היא התגלגלה לסיפור הזה?

הנהג לא ויתר, ״לא נכון. נראית כזאת צעירה... בת כמה את?״

השיירה החלה שוב להתקדם בין ההמונים.

״שבע־עשרה,״ ענתה בקושי.

״וואלה. את תהיי הנוסעת הכי צעירה בחללית?״ שאל הנהג.

״האמת שלא... יש גם...״ היא ניסתה לענות, אבל דבריה נקטעו על ידי בלימה חזקה של הרכב — הנהג לחץ בבת אחת על דוושת הבלם. כמו שאר נוסעי הרכב היא נזרקה קדימה בפראות.

על השמשה הקדמית נדבקו פניו של גבר מזוקן חרדי שהצמיד מעל לראשו מעין כרזה. הוא מילמל משהו, אבל הם לא יכלו לשמוע אותו. כמה שוטרים זינקו עליו וניסו למשוך אותו, אך ללא הצלחה. רק לאחר כמה שניות הם הצליחו להדוף אותו אל השטח שלפני הרכב.

הכרזה נותרה צמודה לשמשה, ונוגה הספיקה לקרוא את השורות הראשונות שבה לפני שנתלשה על ידי אחד השוטרים:

שליחת יהודים לחלל היא התגרות בקב״ה!

השמים שמים, לקב״ה, והארץ נתן לבני אדם!!!

לא תנסו את השם אלוהיכם! מי שיתגרה בקב״ה יחזור למעמקי האדמה!!!

״השם ישמור...״ הנהג היה מבוהל, ״מה זה היה?! מה לעשות?״ שאל את המאבטח שישב לצדו.

״אתה לא עושה כלום. הכול נעול, נכון?״

״כן... אבל צריך לבדוק מה קרה לו... אולי הוא נפגע...״

המאבטח היה קשוח: ״אתה עושה רק מה שאני אומר לך. תנעל את כל הדלתות. אתם תתכופפו בבקשה על הרצפה בין המושבים... השוטרים יטפלו בזה...״ הוא החל לדבר לתוך הפומית שנצמדה ללחיו. סביב הרכב התקבצו עוד אנשי ביטחון, ולבסוף שלושה מהם הצליחו לתפוס בחוזקה את הגבר החרדי, להרחיק אותו ולפנות לרכב את הדרך.

״סע קדימה, קדימה,״ האיץ המאבטח בנהג שמיהר ללחוץ על דוושת הגז ולהיכנס בדהרה בין שעריו הגדולים של אתר השיגור.

נוגה הרגישה שהיא עומדת להתעלף.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן