"ראיתי רק בנות דתיות עם חצאיות. הבנתי שמשהו חייב להשתנות"

זה סיפור על בחירות לא שגרתיות, על אישה שרואה למרחקים ארוכים. "אני אמנית שלוכדת את המחשבות שחולפות, שהולכת עם רשת פרפרים ולוכדת דברים שנעלמים", היא אומרת. "אני טובה. גרטנר".

הגדירי את עצמך.

"טובה, ממוצעת בגובה, בחורף אוהבת ללכת בנעליים כבדות, שלא אעוף ברוח. אף מחודד. עיניים בתוך עיניים. חיוך שמתחיל באמצע הפנים ונמרח לצדדים, יוצר רכות. אם מסתכלים עליי מקרוב - נראית כמו צב עצוב, מהרהרת בבית שאני נושאת על גבי: האם להחליף אותו בתרמיל? או במחשב רב-זיכרונות?"

ספרי לי על העשייה המקצועית שלך.

"אני מוזיקאית וזמרת אינדי. כותבת, מלחינה ומופיעה עם הלהקה שלי, נַפְקָמִינָא. בוגרת לימודי תואר ראשון במוזיקולוגיה באוניברסיטת בר אילן ובאקדמיה למוזיקה. חתומה על הלהיטים 'אתמול' (1986) ו'אם מלאכים' (1989). הקלטתי והוצאתי לאור את האלבומים 'קת תום' (1986), 'אם מלאכים' (1989), 'שיחת חצות' (1993), 'משהו דו-לשוני' (2008), 'שירים קיצוניים' (2011), 'הקצרים של טובה' (2013) ו'דובדבנים' (2014). בעבר עסקתי גם בהוראת מוזיקה ובכתיבת מחזות וסיפורים קצרים".

שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

"נולדתי בשכונת קריית שלום בדרום תל אביב למשפחה חרדית. לימים עברנו לגור בצפון העיר, ואני תל-אביבית כל חיי. יחסית לחברה שאליה השתייכנו, הבית שלנו היה פתוח. אבי, עורך דין במקצועו, חווה באופן יומיומי גם את החברה החילונית. אמי איטה היא אדם המאמין במימוש עצמי. כשהייתי ילדה, הלכה ללמוד במכון אבני לאמנויות, ולימים הפכה לציירת.

גרטנר בילדותה. "נולדתי למשפחה חרדית, אבל יחסית לחברה שאליה השתייכנו, הבית שלנו היה פתוח"

"למדתי בבית יעקב לוסטיג - תיכון לחרדיות אמידות שעושות תעודת בגרות, שם הבנתי שהחיים משעממים. בגיל 16 ראיתי סביבי רק בנות עם חצאיות ארוכות וגרביונים והבנתי שגם אני אצטרך להינשא בגיל 18. זה היה עבורי אופק די טראגי. הבנתי שמשהו חייב להשתנות.

"ערב אחד הלכתי עם חברה לקונצרט בהיכל התרבות, וזה השאיר בי טעם של עוד. החלטתי ללכת לקונצרט נוסף, הפעם לבדי, וכשיצאתי ממנו, כבר הייתי אדם שונה. זה היה בקיץ שבין י"א לי"ב, ואני זוכרת את עצמי הולכת הביתה באבן גבירול ואומרת לעצמי: 'אני אהיה מוזיקאית'. מאותו רגע עשיתי כל מה שצריך כדי להפוך לכזו. הייתי ממוקדת מטרה, ולרגע לא הטריד אותי מה יגידו.

"התחלתי ללמוד נגינה בפסנתר אצל מורה אחת, ותיאוריה של המוזיקה אצל מורה אחר. זה לא היה פשוט: אני דיסלקטית, סובלת מלקות למידה שהקשתה עליי את הלימודים; גם לא הייתי מוכשרת במיוחד; אבל זה לא הדאיג אותי. הבנתי שמדובר בדרך ארוכה, בתהליך שנהניתי ממנו, שהוא חלק ממציאת משמעות ותוכן בחיים שלי. לעשות משהו שאני אוהבת היה עבורי לא פחות חשוב מהתוצאה הסופית, והרבה יותר חשוב מכותרות ומתוויות.

בנעוריה. "בתיכון הבנתי שהחיים משעממים"

"כשלמדתי באוניברסיטה ובאקדמיה, חלמתי להיות מנצחת, אבל בשלב מסוים הבנתי שאין לי סיכוי. התחלתי ללמוד מאוחר, והייתי דיסלקטית מדי. שיחה עם דניאל גלאון, מנהל ספריית התקליטים ברחוב ביאליק, הביאה אותי לנקודת מפנה. 'אם לא מנצחת - מה אני יכולה להיות?' שאלתי אותו. 'תהיי מורה', הוא הציע. עניתי לו שזה משעמם. 'אז אולי תכתבי מוזיקה' הוא אמר. ואני אמרתי לעצמי: 'כן. אני אכתוב מוזיקה'. הייתה שיחה נוספת עם פרופ' אנדרה היידו, המורה שלי באקדמיה, שנפטר בשבוע שעבר. באחד הימים השמעתי לו שיר שכתבתי, והוא הסתכל עליי ואמר בפסקנות: 'טובה, את נועדת לכתוב מוזיקה קלה'. בכיתי. הבנתי שהוא הבין משהו שאני לא, שהחלום להיות מוזיקאית קלאסית משתנה לי עכשיו, שעולם חדש ובלתי מוכר פותח את שעריו בפניי. מאותו רגע משהו השתחרר בי. כתבתי המון. הרגשתי שאני צריכה לדייק, לזקק את הכתיבה שלי. הבנתי שזו ריצת מרתון, משהו לטווח ארוך.

"בתחילת הדרך לא רציתי להיות זמרת. ניסיתי להציע את החומרים שלי לזמרות שונות, אך הן לא התלהבו. מסביבי כולם אמרו לי: 'את צריכה לשיר את זה לבד', אז התחלתי לשיר. למדתי פיתוח קול אצל רחל הוכמן; חברתי למפיק המוזיקלי עובד אפרת והתחלנו לעבוד ביחד. פניתי אל חברות תקליטים כדי שיוציאו לאור את התקליט שלי, וכולן השיבו בשלילה, אז החלטתי להפיק את המוזיקה שלי בעצמי. כך הפכתי לזמרת האינדי הראשונה בארץ, אחת שלטוב ולרע תלויה רק בעצמה".

השיר הראשון שהוציאה, "אתמול" (ראו קליפ למעלה), הפך ללהיט וסייע לפריצתה לתודעת הקהל. "הפריצה הזו לוותה מבחינתי בתחושה של בדידות ובלבול", היא אומרת. "באותה תקופה עזבתי סופית את העולם הדתי שבו גדלתי, וזה לווה בהרבה כאב. לא עזבתי מתוך שלילת הדת, אלא מתוך ידיעה שזה לא מתאים לי יותר, שהגיע זמני להמשיך הלאה, למקום שיכול להכיל אותי. באותה תקופה גם הקמתי משפחה: נישאתי, ונולדו לי שלושה ילדים. לאחרונה נפרדתי מבעלי".

מה לקחת איתך מבסיס האם ומה השארת מאחור?

"סצנת המוזיקה היא עולם כוחני מאוד. גדלתי בעולם דתי-חרדי שבו החוקים נוקשים, ויש מוסכמות ברורות לגבי מקומה של האישה בעולם. כדי לעמוד על שלי, להתעקש על עצמי ועל היצירה שלי, נדרשתי לאמץ חוקי משחק חדשים והליכה נגד כל מה שידעתי. גדלתי בתוך תרבות שהועידה לנשים מקום כנוע של ריצוי, הכלה והבלגה אינסופיות. במשך שנים הלכתי עם האוטומט שלי. חששתי להתעמת, לריב, להתעקש על המקום שלי, עד שלא יכולתי יותר. הכתפיים שלי כבר נשרפו מרוב שהבלגתי. זה לקח לא מעט שנים, אבל היום אני כבר לא מתנחמדת, לא מפחדת לפתוח את הפה ולריב. היום, מי שרוצה את טובה גרטנר, מקבל אותי, ומי שלא - זה גם בסדר.

"אני זוכרת את הלהקה הראשונה שלי, את החזרות הראשונות לקראת מופע משלי: זה היה עבורי מאמץ רגשי ופיזי אדיר, שהותיר אותי מותשת. מאז עברתי דרך ארוכה. בהופעות יש משהו חי מאוד, דינמי ומשתנה מרגע לרגע. עבורי הופעה היא מקום מסוכן, סוג של בנג'י. חשוב לי להיות מחוברת, להיזכר מי אני כשאני שרה עכשיו, כרגע, עם כל המבוכה שלי, עם כל הכאב, עם כל מה שאני לא יכולה להגיד בדרך אחרת. עם השנים קיבצתי סביבי להקה נהדרת – נַפְקָמִינָא: אשר לוי, בסיסט, יניב ברוך, קלידן, אמיר הורוביץ, ביטבוקס, מכונת תופים אנושית, ויואב קליין, בסון. להקה היא מערכת בפני עצמה, עולם שבו מתקיימות מערכות יחסים מורכבות ואינטימיות. שיא הרומנטיקה. אחד משיאי העשייה המשותפת שלנו היה מפגש מקרי עם יוּני, נזיר בודהיסטי מיפן שהביא אותנו למסע הופעות ביפן וליצירת הדיסק 'דובדבנים', שבו כתבתי מילים בעברית למוזיקה שלו. כבר הופענו פעמיים ביפן, והיד עוד נטויה".

עם להקת נפקמינא. "שיא הרומנטיקה"(צילום: ענת קון-אמן)

מסר לעולם?

"יש כאלה שמפתחים את הנגב/ או מפתחים תוכנה/ אני בעד פיתוח ההווה/ להביט בו בזמן אמת/ לא לפחד ממה שמרגישים/ אני מפתחת את ההווה, וזה קשה".

______________________________________________________

הילדה החמודה הזו גדלה, צברה חוויות, וכיום היא רוצה לספר על התובנות שאליהן הגיעה. הקליקו על התמונה:

"גדלתי בבית נפלא להורים נהדרים, אך חרדתיים. לא אחת השפיעו החרדות שלהם גם עליי וגרמו לי חוסר ביטחון בעצמי וביכולות שלי". הקליקו על התמונה