אולימפיאדת ברצלונה תיזכר לעד עבור כל ישראלי, ועבורי בפרט, כמשחקים האולימפיים הראשונים שבהם נשבר המחסום הפסיכולוגי, כשזכינו במדליה האולימפית הראשונה לישראל. זכינו כעם, זכיתי כספורטאית, זכינו כענף שהגיע קטן ולא מוכר ויצא אהוד ומתפתח, זכינו כאנשים וכנשים.

אבל לצד הזיכרונות החדים והמרגשים האלה, החוויה האולימפית שלי, אולי יותר מכל דבר אחר, שואבת כוחה מהמפגש בין עמים, לאומיות, במקרי קיצון על סף הלאומנות, ובין האחווה הבינלאומית והחיבור המסקרן והנדיר של כל קצות תבל.

הלאומיות, אשר גורמת לנו, הספורטאים, להפוך להיות הנציגים הפרטיים של כל ישראלית וישראלי, הילדים של כולם, השליחים של המדינה, הגיבורים הנצחיים ולעיתים גם הגיבורים הטרגיים. וכך, כל לאום מכתיר בתקופת המשחקים, ב־16 ימי התהילה העולמיים, את נציגיו כשגרירים של עוצמה לאומית, כשהדגל המתנוסס בראש התורן וההמנון הופכים למבוקשים ולמרגשים ביותר בעולם

הגלובליות היא סיפור המסגרת האמיתי במשחקים האולימפיים - רחוק מעיני הציבור, הוא מתרחש במרחב הפיזי של הכפר האולימפי, אבל הוא כולו במרחב האנושי, הבין־אישי. הסיפור האמיתי הוא מה שמייצג הכפר האולימפי, המיקרוקוסמוס של העולם, מקום שבו אנשים - החזקים, המהירים, העקשנים והנחושים ביותר - מתגוררים במהלך המשחקים. מקום שמאכלס אנשים מכל המדינות ומכל היבשות, בני כל הדתות, האמונות, המינים, ההעדפות והשפות, בכפר רב־לאומי אחד. 10,500 נשים וגברים, שיחד מרכיבים את פני העולם - מגדל בבל המודרני. העולם חווה את התחרות, את "ריאליטי המצוינות", שמתרחש לנגד עינינו, בו בעלי היכולת הפיזית, הטכנית והמנטלית מתעלים ברגעי האמת, מנצחים את יריביהם, מגשימים את החלום הלא־ייאמן שהעזו לחלום בילדותם, והופכים לטובים בעולם בתחומם. אבל לצד זה, לצד השאיפה האישית להתעלות, ספורטאי העולם חיים וחווים זירה שבה על כל צעד ושעל הם נפגשים עם נציגי העולם כולו.

אני זוכרת את עצמי, ישראלית בת 25, מהטובות בעולם במשקל 61 ק"ג בג'ודו, ילדה תל־אביבית רגילה כמעט בכל מובן, שביקרה עד אז בלא מעט מדינות שבהן התחריתי והתאמנתי. ההליכה ברחבי הכפר האולימפי הייתה עבורי טיול וירטואלי מטריף במעגלי יבשות, מדינות, תרבויות וצבעוניות דגלי המדינות המשתתפות. היא משולה לקרוז על אוניית טיולים המספק ביקור רב־חושי בכל מדינות העולם.

ובתוך הכפר, המקום שהכי מייצג את התובנות והתחושות הללו הוא חדר האוכל האולימפי. דמיינו את הישיבה ליד שולחן אחד ארוך לצד אתלטית אמריקאית, שחומת עור, מפורסמת ברמה עולמית, הלבושה בצבעי דגל ארצות־הברית, ולצידה ספורטאי בהיר שיער מנורווגיה, עם מתעמלת צפון־קוריאנית, שחקן כדורסל יוגוסלבי (בכל זאת, 1992) שמשחק ב־NBA, שחיין סורינאמי שמתאמן במכללה בארה"ב וג'ודוקא מצרי. והצלחות של כולנו מלאות באוכל איטלקי, אסיאתי, ים־תיכוני, לצד המבורגרים אמריקאיים וסלטים נוסח ישראל - כפר גלובלי אמיתי של 7 מיליארד אנשים, ובין כולם מחברת השאיפה לגעת בשמיים, להגשים את החלום.

הכותבת היא זוכת המדליה האולימפית הראשונה לישראל, ג'ודו, ברצלונה 1992. מומחית ליזמות ופיתוח עסקי. חברת הנהלת הוועד האולימפי הישראלי וועדת השיווק של הוועד האולימפי הבינלאומי