אהבה וידידות // ג'יין אוסטן (מאנגלית: ענבל שגיב־נקדימון, סטלה פנטופל, תמיר //סנדיק ואהבות, 446 עמודים)

'אהבה וידידות', כך נקראת אסופת היצירות המוקדמות של ג'יין אוסטן שתורגמו לאחרונה לעברית - ודווקא יש בהן מעט ידידות ועוד פחות מכך אהבה. שלא כמו ברומנים הקנוניים של אוסטן, ששני הנושאים האלו מטופלים בהם בתבונה וברגישות, בכתביה המוקדמים יש יותר שנינה מתבונה ויותר עוקצנות מרגישות, ודי הרבה תעוזה. "אהבה" מסמנת בהם משחקי פיתוי; "ידידות" - מערך אינטרסים כלכליים. לראיה, כותרת המשנה של רומן המכתבים שעל שמו נקרא הקובץ היא "אשליית הידידות ובוגדנות האהבה". זה מפתיע, איך דווקא התום הפך לסמיך יותר בשלבים מאוחרים יותר של כתיבתה. כאילו עם השנים - ואף על פי שנעשתה הרבה יותר מיומנת כסופרת - אוסטן השילה מעצמה ניסיון במקום לצבור אותו. יש בזה משהו מרומם נפש.

חלקו השני של הספר כולל 'כתבי נעורים' - יצירות שכתבה אוסטן כדי לבדר את חבריה ואת בני משפחתה. אלו יצירות בוסריות בלשון המעטה - לא מלוטשות, לא מהוקצעות, אבל מהנות לפרקים ובחובבי אוסטן הן עשויות לעורר עניין. לאו דווקא משום שיש בהן איזה ערך מיוחד כשלעצמן. העונג שאפשר להפיק מהן דומה לעונג שבהאזנה לאנדנטה שמוצרט הלחין לפני שחגג את יום הולדתו השישי; ההתפעלות אינה מנותקת מהידיעה על גילו המוקדם, וההנאה מקורה בניסיון לזהות ביצירה את הניצנים של יצירות המופת שיכתוב בהמשך. כך גם עם אוסטן. למי שאין עניין בסופרת וביצירתה, אין סיבה מיוחדת להקדיש זמן לרוב היצירות הכלולות בקובץ, אבל מי שקרא ואהב את 'גאווה ודעה קדומה' או את 'מנספילד פארק', ייהנה אולי לזהות סימנים ראשונים לבואם.

שונה מכתבי הנעורים הוא רומן המכתבים הקצרצר 'ליידי סוזן', שפותח את הקובץ. יש בו איכות סאטירית בשלה יחסית, וההנאה ממנו עומדת בפני עצמה. אף שהוא אינו מלוטש כיצירותיה הקנוניות של אוסטן, שורים עליו חן חצוף ושעשוע, ואם בכל זאת בוחנים אותו לאור יצירות מאוחרות שלה, מעניין להשוותו ל'אמה': הכישרון של ליידי סוזן למניפולציות הוא מעין גרסת בטא לכישרון של אמה וודהאוס. מפיה של סוזן, אוסטן מפגינה לרגעים חדות שאף עולה על זו שברומנים בוגרים יותר שלה. האירוניה אמנם פחות דקה, אבל יותר סאטירית. ההומור פחות מהודק, יותר אינטואיטיבי. החוש הקומי עוד רענן, ואף שהוא לא לגמרי מכויל, משובת הנעורים נאה בו.

מי שללא ספק הבחין בכך הוא וויט סטילמן, שביים את הסרט 'אהבה וידידות' המבוסס על 'ליידי סוזן', ומוצג עכשיו בקולנוע. במרכז העלילה ניצבת סוזן ורנון, אלמנה יפה וחריפה, אם לבת יחידה, פתיינית מתוחכמת שמלהטטת בכישוריה וביופייה, בין אם לצורך השגת שידוך ראוי עבורה או עבור בתה ובין אם לצורכי שעשוע (מהבחינה הזאת, אוסטן הצעירה הייתה נועזת למדי: ליידי סוזן מנהלת רומן עם גבר נשוי, ובתה מביעה את משאלת ליבה לצאת לעבוד לפרנסתה כמורה ולא להינשא לגבר שמיועד לה). במיוחד, ליידי סוזן נהנית להתל בליבו של גבר צעיר ונאה שנכנע למניפולציות שלה חרף החומות שהציב בפניה טרם הגעתה לאחוזתם של אחותו וגיסו. היא מפתה אותו, ומנסה להשיא את בתה לגבר אחר, נלעג. בסוף הרומן יש הצרחה קומית: ליידי סוזן נישאת למחזר הנואל של בתה; הבת התמימה נישאת למחזר של אמהּ.

ליטוש יהלומים מוצלח הוא לא רק כזה שבסופו יהלום שמבריק מכל פאותיו, הוא גם כזה שאובד בו כמה שפחות מהאבן המקורית. מהבחינה הזו, סטילמן ליטש את אוסטן לא פחות טוב מכפי שליטשו אותה שנות יצירתה כסופרת. מה שמבריק ב'ליידי סוזן' בוהק מאוד בסרט המבוסס עליו, מה שמסורבל - סולק. סטילמן הבין שאם אי־אפשר לחמוק מקלישאות - אפשר להחיות אותן, לחזור ממש לרגע הולדתן, באמצעים ויזואליים ותיאטרוניים מלאי חן והומור. בעיקר בזכות הרומן 'ליידי סוזן', הקובץ 'אהבה וידידות', או לפחות חלקים ממנו, מומלץ לקריאה. הסרט שנעשה על פיו מומלץ יותר. •