גרושה תבעה: חצי מ-13 הדירות שירש הבעל

בני זוג התפרנסו מהשכרת דירות שקיבל הבעל מקרובי משפחה שלו. לאחר הפרידה קבע ביהמ"ש: האישה זכאית רק לחלק מהשבחת ערך הנכסים

עו"ד זהר מימוניפורסם: 15.08.16 , 07:14

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב התבקש לאחרונה להכריע בסכסוך בין בני זוג פרודים, שבמסגרתו דרשה האישה לקבל מחצית מ-13 הדירות שירש בעלה, ושפרנסו אותם במהלך חיי הנישואים. השופט נפתלי שילה קבע לאחרונה שהדירות שייכות לבעל, אך האישה זכאית למחצית מהשבחת הערך שלהן לאורך השנים – סכום שייקבע על ידי שמאי.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

בני הזוג נישאו ב-2001. האישה הייתה אז בת 19 בלבד וצעירה בכ-21 שנה מבעלה. במהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים. בדצמבר 2014 היא עזבה את הדירה השכורה שבה גרו ולמחרת הגישה תביעה שבה טענה שנפרדה מבעלה כיוון שהיה שתלטן ונהג להעליב אותה, לצעוק עליה ולפגוע בה.

תביעה

בני הזוג נלחמו בבית המשפט: למי שייך הכלב

עו"ד יצחק סבג

גבר ואישה נפרדו אחרי שש שנים ביחד, והחלו להתקוטט סביב שאלת הבעלות על כלב מסוג מלטז ננסי לבן שגידלו. במשפט התברר שהרקע לריב הוא בגידה

בני הזוג נלחמו בבית המשפט: למי שייך הכלב

לדבריה, אף שבעלה מפיק בהכשרתו, הוא לא עבד אלא השכיר נכסים רבים שקיבל בירושה וזה היה מקור פרנסתם. היא הוסיפה שמדובר בכ-13 נכסים שהטיפול בהם דרש עבודה "במשרה מלאה" מצד שניהם, ושהיא סייעה לבעלה רבות בשיפוץ הדירות, בקניית בריהוט, במציאת שוכרים ועוד.

היא ציינה שבעבר העלתה בפני בעלה את האפשרות שתעבוד מחוץ לבית, אך הוא אמר לה שהוא זקוק לעזרתה בטיפול בנכסים ואין צורך שתעבוד כי הם "מסודרים".

בתביעה צוין ששווי הרכוש של הבעל עומד על עשרות מיליוני שקלים והוא מקבל מהשכרת הדירות כ-35 אלף שקל בחודש. על פי האישה, הם חיו ב"משטר של שיתוף מלא תוך ערבוב כלל נכסיהם, מתוך כוונה ברורה כי מדובר בנכסים השייכים לשני בני הזוג". בנסיבות אלה האישה ביקשה שבית המשפט יצהיר כי היא הבעלים של חצי מהרכוש.

הבעל טען מנגד שלכל אורך הנישואים הם שמרו על הפרדת רכוש מוחלטת ולא היה להם אפילו חשבון בנק משותף. לדבריו, אין לאישה כל חלק בירושות שקיבל מבני משפחתו במהלך השנים. הוא התעקש שהיא לא סייעה לו בניהול הנכסים ולא הייתה מעורבת בטיפול בהם כלל.

השופט נפתלי שילה הבהיר שלפי חוק יחסי ממון, נכסים שהתקבלו בירושה לא נכללים באיזון המשאבים (חלוקת הרכוש). לדבריו ניתן להוכיח כוונת שיתוף בנכס ספציפי, אולם התובעת לא הביאה ראיה כלשהי לכך שבעלה אמר לה שהיא שותפה בנכסיו. יחד עם זאת, היא כן הצליחה להוכיח כי חלק מנכסי הירושה הושבחו במהלך השנים וכי היה לה חלק לא מבוטל בפעולות ההשבחה.

השופט התרשם כי במהלך החיים המשותפים המשפחה התקיימה מכספי השכירות והאישה סייעה לבעלה בניהול ושיפוץ הדירות. הוא גם קיבל את גרסת התובעת שלפיה שיפוץ הנכסים נעשה מכספי שכר הדירה, מה שחייב את המשפחה להצטמצם ברמת המחיה היומיומית.

נקבע כי האישה עבדה ב"עסק" המשפחתי של השכרת הדירות ולפיכך יש לראות בשווי השבחת הנכסים נכס משותף שהיא זכאית לחצי ממנו. שילה השופט מינה שמאי שיעריך את שווי ההשבחה וציין כי לאחר קבלת חוות דעתו הצדדים יוכלו להפנות אליו שאלות ולחקור אותו.