"אני ארליך - אבל יותר מזרחית מאשכנזיה"

בשנות הארבעים לחייה, עינת ארליך הזמינה את אמה לתוכנית שהנחתה בערוץ 2 כדי שתבשל ותציג את מאכלי העדה הטריפולטאית. "זו הייתה הפעם הראשונה שחשפתי שאני חצי-מזרחית. סוג של יציאה מהארון", מספרת המגישה. "קיבלתי פידבקים מטורפים, כולם אמרו לי שלא ידעו שאני מזרחית. עד אז לא סיפרתי מיוזמתי שאני מזרחית. מי ששאל, עניתי לו - אבל זה לא היה משהו שהתגאיתי בו".

ארליך בת ה-47, פרודה מבעלה ואם לשתי בנות, גילתה ביום בהיר אחד שגם בשנות האלפיים, בבית הספר של בנותיה בתל אביב, השיח העדתי עולה לסדר היום. היא החליטה לצלם סרט תיעודי על ילדים מעורבים - חצי אשכנזים, חצי מזרחים, שישודר מחר (ג') ב-21:00 ברשת. "התחלתי לשאול את עצמי שאלות. אני חצי טריפולטאית-חצי אשכנזית, ותמיד הייתי בטוחה שאני יכולה ליהנות משני העולמות", היא מספרת. "מצד אחד אמא שלי הטריפולטאית הייתה הדמות הדומיננטית בבית, ומצד שני לבית הספר שבו למדתי היה צביון אשכנזי יותר. כלומר שם המשפחה ארליך עזר לנו מאוד. ראיתי למשל חברות שלי שבאו מבתים מזרחיים והיו להן שמות משפחה מזרחיים. היה להן הרבה יותר קשה להתנהל במערכת הזאת. באיזשהו אופן אמרו לנו, 'פה זה אשכנז, אז תלכו לפי הצביון הזה'".

ואיך זה תפס אותך?

"נוצר דיסוננס כי בעצם בבית אתה הכי רוצה והכי אוהב להשתייך לצד המזרחי שלך, הטריפולטאי החם, השמח, הטעים והמחבק, אבל איך שאתה יוצא החוצה אתה צריך לשים את המסכה האשכנזית שאולי פחות עדיפה - אבל אתה ילד, אתה לא באמת מבין מה אתה עושה. ואז התחלתי לחקור יותר את הבית שלי והבנתי שאמא שלי בעצמה ואמא שלה, העדיפו להתחתן עם אשכנזים כדי שהחיים יהיו יותר קלים. באופן מסויים ולא מודע, היא גם העבירה את זה הלאה לילדים. אח שלי מספר בסרט על העובדה שבתור ילד, אבא שלי היה משמיע לו מוזיקה קלאסית ואומר לו - זה הדבר שאתה צריך ליהנות ממנו, ולא דברים אחרים. ועד היום כשהוא שומע מוזיקה קלאסית הוא מרגיש נבחר. מצד שני ישנה  בסרט הדמות של אושרי דודאי, שהוא דובר בית"ר ירושלים בכדורגל. גם הוא חצי-חצי.  הוא אומר, 'למה אתם מייחסים אינטלקטואליות רק לצד האשכנזי?'. תחשוב באמת - בבית ספר, מי למד את ההיסטוריה של המזרחים? אף אחד, זה לא דבר שנכלל אי פעם בתוכנית הלימודים שלנו".

ועכשיו כשאת "מחוץ לארון", איך זה בא לידי ביטוי?

"עכשיו יותר נוח לי כי אין מה לעשות, הצד האשכנזי היה מודחק, היה לי קל יותר לבוא ולשמוח בזה ולאהוב את העובדה הזאת שאני מזרחית. נכון, קוראים לי ארליך, אבל אני מזרחית. הרבה יותר מזרחית מאשר אשכנזית. מצד שני, יש הרבה שמבליטים יותר את הצד האשכנזי. זה גם תלוי בשם המשפחה שלך, אם האבא הוא המזרחי אין לך לאן להימלט, וכשיש לך שם אשכנזי אתה יכול להסתיר את הצד המזרחי שלך".

"כשיש לך שם אשכנזי אתה יכול להסתיר את הצד המזרחי"(צילום: אלון שפרנסקי)

איך זה מבחינתך, לחשוף את חיי המשפחה שלך בטלוויזיה?

"זאת הפעם הראשונה בחיים שאני עושה את זה וכנראה גם הפעם האחרונה. בכל מה שעשיתי עד היום - כולל ראיונות, כולל סרטים שעשיתי - תמיד דאגתי לשמור על הפרטיות שלי. אם זה הבית הגרעיני שלי ובן הזוג, ואם זו המשפחה שלי. יש מקום שאני אומרת, אל תיכנסו לשם - כי אני בן אדם כזה. אני בן אדם פרטי. המשפחה שלי מאוד שמחה לשתף פעולה עם הדבר הזה כי יש פה עניין שנגע לכולנו ועשה איזה משהו תרפויטי, להניח את הדברים על השולחן. אנחנו גם מתייחסים לזה בהומור, אבל יש פה משבר רציני. כשהצגתי את זה הבנו את הבלבול ואת הדיסונסס הזה שאתה חי בו, בתור ילד בעיקר".

החיים מחוץ למסך

גם היום, בנותיה של ארליך מעורבבות - הן רק רבע אשכנזיות. "שם המשפחה של הבנות שלי הוא בכור - הן גם מעורבבות. אצלן הצד הפרסי הודחק, לא דובר עליו בקרב החברים שלהן. אני חושבת שמשהו בזה שלאמא קוראים ארליך עשה את זה יותר קל. אבל זה נכון שגם אם לדור הבא יש התעסקות בזה - אנחנו כן מתקדמים. מצד שני, אחיין שלי שהוא כהה יותר מספר שכשהוא מגיע למועדוני לילה, את החבר הג'ינג'י והאשכנזי שלו מכניסים מיד ואותו עוצרים ומחפשים לו בכיסים. אומרים לו 'תמתין רגע, אתה לא נכנס כל כך מהר'. זה עדיין נוכח, האפליה על רקע עדתי עדיין שם".

ארליך, שהחלה את דרכה בערוץ הילדים, משמשת כמנחת טלוויזיה כבר כמעט שלושים שנה. ברזומה שלה שלל תוכניות טלוויזיה וסרטים תיעודיים. בימים אלה היא מפתחת תוכנית חדשה, אבל במקביל זלגה החוצה ועובדת על ניהול תוכן לבית מלון חדש שאמור להיפתח בקרוב. "נכנסתי להרפתקה חדשה ומרגשת - משהו שהוא לא טלוויזיה, וזה נורא נעים לי. וזה אחרי בעצם 28 שנים של עשייה טלוויזיונית. תמיד שואלים, 'איפה את, למה לא רואים אותך?'. השאלה הזאת קיימת כל הזמן".

ומה את עונה להם?

"ואני עונה שאני עדיין עושה טלוויזיה, ושימתינו בסבלנות. ברור, אתה מעדיף שלא ישאלו אותך את השאלה הזאת, כי בכל זאת זו עשייה של כל כך הרבה שנים - אני לא יכולה לזרוק אותה לפח, וגם לא רוצה. אני כן רוצה לעשות טלוויזיה, זה הדבר שאני רוצה לעבוד בו. רוב חבריי לא עובדים כי אין צורך בהם - כשהטלוויזיה מפוצצת בריאליטי, יש מקום למנחה אחד וכל השאר זה אנשים שמביאים אותם מבחוץ. זה גם עניין של מגדר - אני לא רוצה להתבכיין, אבל הרבה יותר קשה לנשים בטלוויזיה מאשר לגברים. סטטיסטית, אתה יכול להסתכל על המסך ולראות כמה נשים עובדות וכמה גברים עובדים - ואתה אכן רואה שיש בעיה".