בשעה שעם ישראל חגג את הזכיות במדליות של ירדן ג'רבי ואורי ששון, המשיכו חברי המשלחת למשחקים הפראלימפיים בריו לעשות מקצה שיפורים אחרון לפני העלייה למטוס. טקס הפתיחה ייערך ב־7 בספטמבר, והמשלחת הישראלית כוללת כ־30 ספורטאים, מחציתן נשים, שנתנו ונותנים משמעות חדשה למושג ניצחון הנפש על הגוף.

במהלך השנים צברה ישראל במשחקים הפראלימפיים 380 מדליות, שמצטרפות לתארים רבים באליפויות העולם השונות: 124 מדליות זהב, 124 מדליות כסף ו־132 מדליות ארד. היא מדורגת במקום ה־14 הכללי בכל הזמנים, ולמרות זאת המשחקים הפראלימפיים נשארים הרחק מאור הזרקורים, מהשידורים החיים לאורך היממה ומנותני החסות הכבדים.

"ישראל הייתה מהחלוצות העולמיות בספורט הפראלימפי, ובעבר רוב המשלחות נשענו על פצועי צה"ל", מסביר רון בולוטין, המנהל המקצועי של הוועד הפראלימפי, קטוע רגל ונכה צה"ל, שבעברו היה שחיין. "היום שני שלישים מחברי הנבחרת אינם נכי צה"ל. חל שינוי עולמי מאמצע שנות ה־90. מדינות רבות נכנסו לענף ועיקר הדגש הוא על הישגים. בבריטניה, למשל, יש שוויוניות מלאה בין הספורטאים הרגילים לפראלימפיים, לכן באולימפיאדות האחרונות חזרנו למקום 'טבעי' יותר במדליות. לונדון הייתה הצלחה נהדרת: שמונה מדליות. בריו יהיה עוד יותר קשה. הצמרת העולמית צפופה הרבה יותר. סורי, אבל זה לא הולך להיות מפגן המדליות של שנות ה־80".

אז מה עושים?

"בדיוק כמו עם הספורטאים הרגילים, חייבים לעבוד עם ילדים ונוער. אנחנו מנסים להגיע אליהם, אבל יש בעיה של חיסיון רפואי, וגם יש צורך לשכנע את ההורים. רק בעבודה של שנים עם ילדים אפשר להגיע לרמות הגבוהות, וזה בדיוק מה שקרה עם נבחרת הכדור שער של הנשים, שאותה אנחנו מלווים כבר שנים. אנחנו מודעים לרמת הציפיות הגבוהה. אם לא ישקיעו משאבים, נאבד את מה שהשגנו".

"את ירדן ג'רבי כולם מכירים, הגיע הזמן שיכירו גם אותי ואת חבריי לנבחרת", אומרת אלהאם מחאמיד, שחקנית נבחרת הכדור שער. "לא צריכה להיות אפליה בינינו לבין הספורטאים האולימפיים. זה מאוד מתסכל שאתה מתאמץ, נוסע שעות לאימונים, מגיע להישגים גדולים ומביא כבוד למדינה, אבל שמים אותך בפינה. מתעלמים. החברה הלא־שוויונית משדרת שספורט נכים זה לא חשוב, ש'תגידו תודה ונשים אתכם באיזה חלון שידור, אם בכלל, בסוף היום'. הם הופכים אותנו לעוד יותר חריגים".

רגע לפני שהם עולים על המטוס לריו, צילמנו תשעה ספורטאים בהפסקות מהאימונים המפרכים. שמענו מהם מהיכן הם מגייסים את הכוחות להתגבר על המגבלות הגופניות, וכמובן על החלומות למדליה. זה לא רק ספורט.

ראובן מנג'אני

פרטים אישיים: בן 44, נשוי פלוס חמישה. גר בגבעת־שמואל/ ענף: חתירה (בסירה זוגית ביחד עם יוליה צ'רנוי)/ הישגים: מדליית כסף בגביע העולם בלונדון 2013.

דרור כהן: "כשאתה מפוקס אי–אפשר לעצור אותך. לריו אקח איתי את החום והאהבה של שתי בנותיי, תאומות בנות ארבע"

הגוף שלי: "ב־2002, במבצע "חומת מגן", הייתי מילואימניק בגדוד נחשון ונשלחנו לג'נין לאחר הפיגוע במלון פארק בנתניה. בזמן קרב במחנה הפליטים בג'נין, 13 חבר'ה מהמחלקה שלי נהרגו. אני קיבלתי צרור ברגל. אתה עובר טלטלה, טלטלה רצינית. לפתע יש לך בעיה בדימוי הגוף. לקח לי שנתיים וחצי להבין מה קורה איתי, והטראומה עדיין טרייה. זה תהליך של חיים שלמים".

הכוח להתגבר: "לאחר הפציעה הייתה לי תחושה שהחיים יוצאים משליטתי. לאט־לאט גיליתי שאני בן אדם תחרותי ויכול למנף את המגבלה. בחרתי להפוך את המינוס לפלוס. כשאתה מבין שאתה טוב, זה ממלא אותך. אתה מרגיש שאתה מחזיר את השליטה לחיים שלך".

ריו: "זו כבר האולימפיאדה השלישית שלי, וכמו בכל תחרות אנסה לעשות בה את הטוב ביותר. זה מתיש, אבל כנראה יש משהו בספורט, אם אני מקדיש לו את מרב חיי". 

משה והגר זהבי

פרטים אישיים: הוא בן 48, היא בת 46, נשואים והורים לארבעה, מתגוררים בכוכב־יאיר/ ענף: שיט מפרשיות (סקאד 18). שנתיים יחד על המפרשית (הגר: "הכרנו במשחק כדורסל במועדון ספיבק. על הסירה הדינמיקה לא פשוטה. בתחילת הדרך היו צרחות אימה, מגיעים לחוף — נשיקות ואהבה")/ הישגים: משה — לשעבר אלוף העולם בבדמינטון. הגר — מקום שישי באולימפיאדת לונדון.

הגוף שלי: משה: "בגיל שבעה חודשים חליתי בפוליו, לקיתי בשיתוק חלקי בעיקר בגפיים התחתונות.

הגר: "בגיל 20 נפצעתי בתאונת דרכים. חזרנו מבילוי, אני וחברים. הגלגל האחורי התפוצץ, התהפכנו ונכנסנו בעץ. נפצעתי קשה בעמוד השדרה".

הכוח להתגבר: הגר: "זה עניין של אופי וסביבה. לא נתתי לעצמי לשקוע. עם הזמן אתה לומד לחיות עם זה. שיהיה ברור: לא הכל ורוד. אתה עובר המון דברים קשים, כל דבר נעשה הרבה יותר לאט. אבל יש את משה, שהוא שם איתי. הוא לא נותן לי לשקוע. גם אם אתמוטט, בזכותו אקום בחזרה. מצאתי את המשענת, הכתף והאוזן".

משה והגר זהבי: "יש את משה, שהוא שם איתי. מצאתי את המשענת, הכתף והאוזן"

משה: "אני חי עם זה, לא יודע אחרת. זורם עם זה. בספורט עצמו אין לך מגבלה. אם אתה לא יכול לעמוד, לא תתחרה בענף שדורש ממך לעמוד. הספורט הביא אותי לגבהים. אנחנו שישה אחים במשפחה, אבל אף אחד לא חווה את החיים כמוני. והכל תודות לספורט, לנחישות, לרצון לא לוותר".

ריו: "אנחנו רוצים לנצח את עצמנו ולהגיע הכי גבוה. הילדים שלנו הולכים גאים כמו טווסים. אולי ילדים אחרים היו מתביישים ששני ההורים נכים, אבל שלנו מספרים לילדים בכיתה בשמחה על האולימפיאדה".

אדם ברדיצ'בסקי

פרטים אישיים: בן 33, נשוי ואב לשניים. גר בקיבוץ ניר־יצחק בעוטף עזה/ ענף: טניס/ הישגים: העפלה לריו. מקום שישי עם נבחרת ישראל בגביע האומות בטוקיו 2016.

הגוף שלי: "ב־2007 טיילתי עם הילה, חברה שלי, היום אשתי, במשך שנה בניו־זילנד ואוסטרליה. לקראת סוף הטיול טסנו לתאילנד. ארבעה ימים לפני הטיסה חזרה לישראל עלינו על ספינה. התחילה סערה, והספינה התחילה לטבוע. החלקתי קרוב למנוע והוא שאב אותי. במקביל ניסיתי להציל את הילה ולהרחיק אותה מהמנוע. אני לא הצלחתי להציל את עצמי. לאחר הפגיעה הייתי על סף לוותר. הרגשתי את הסוף. הכאב הציף אותי. אמרתי להילה שתמסור דרישות שלום למשפחה ולחברים. אבל מהרגע הזה, דברים רק הלכו והשתפרו. באבחנה התברר שרגל אחת ניצלה פחות או יותר. את הרגל השנייה קטעו ואני הולך עם פרוטזה".

אדם ברדיצ'בסקי: "אני ממליץ לכל אדם שעבר פציעה לצלול לעולם חדש במקום ליפול לרחמים עצמיים. החלון החדש הזה יכול להציל"

הכוח להתגבר: "אני מאוד אוהב ספורט. תמיד חלמתי שאעסוק בספורט מקצועני. כשהבנתי שאשאר בחיים לקחתי כל הזדמנות. החיים קצרים. לא חשבתי על הדברים השליליים, אלא על ההזדמנויות החדשות שנתנו לי. אני ממליץ לכל אדם שעבר פציעה לצלול לעולם חדש במקום ליפול לרחמים עצמיים. החלון החדש הזה לספורט יכול להציל אנשים".

ריו: "אני מרגיש שהכל אפשרי. מקווה לשחק כמה שיותר טוב ולהפתיע. אני לא מועמד למדליה, ומקווה שלאולימפיאדה הבאה אגיע ככזה".

ראובן מגנאג'י. "כשאתה מבין שאתה טוב, זה ממלא אותך"

"בדיוק כמו עם הספורטאים הרגילים, חייבים לעבוד עם ילדים ונוער. אנחנו מנסים להגיע אליהם, אבל יש בעיה של חיסיון רפואי, וגם יש צורך לשכנע את ההורים. רק בעבודה של שנים עם ילדים אפשר להגיע לרמות הגבוהות, וזה בדיוק מה שקרה עם נבחרת הכדור שער של הנשים, שאותה אנחנו מלווים כבר שנים. אנחנו מודעים לרמת הציפיות הגבוהה. אם לא ישקיעו משאבים, נאבד את מה שהשגנו".

"את ירדן ג'רבי כולם מכירים, הגיע הזמן שיכירו גם אותי ואת חבריי לנבחרת", אומרת אלהאם מחאמיד, שחקנית נבחרת הכדור שער. "לא צריכה להיות אפליה בינינו לבין הספורטאים האולימפיים. זה מאוד מתסכל שאתה מתאמץ, נוסע שעות לאימונים, מגיע להישגים גדולים ומביא כבוד למדינה, אבל שמים אותך בפינה. מתעלמים. החברה הלא־שוויונית משדרת שספורט נכים זה לא חשוב, ש'תגידו תודה ונשים אתכם באיזה חלון שידור, אם בכלל, בסוף היום'. הם הופכים אותנו לעוד יותר חריגים".

רגע לפני שהם עולים על המטוס לריו, צילמנו תשעה ספורטאים בהפסקות מהאימונים המפרכים. שמענו מהם מהיכן הם מגייסים את הכוחות להתגבר על המגבלות הגופניות, וכמובן על החלומות למדליה. זה לא רק ספורט.

רוני אוחיון

פרטים אישיים: בת 17 וחצי, גרה בבאר־שבע/ ענף: כדור שער/ הישגים: הספורטאית הכי צעירה בנבחרת, שותפה טרייה בנבחרת הכדור שער, מדליית זהב במשחקים העולמיים לעיוורים בסיאול 2015.

הגוף שלי: "אני כבדת ראייה מלידה".

הכוח להתגבר: "הייתי אתלטית מגיל צעיר. אני חייבת המון תודה לאבא שלי. הוא אף פעם לא החזיק לי את היד. נתן לי לרוץ, להיתקל. אם הייתי נופלת ומקבלת חבורה על המצח, הוא היה אומר, לא נורא, יעבור. סומכים עליי למרות שאני לא רואה. רק מאוחר יותר קלטתי כמה זה תרם לי לביטחון העצמי. אתה מבין שיש בך כוחות. מוגבלות היא לא מגבלות, היא מסוגלות".

ריו: "בסיאול, כשעלינו לגמר, זה היה כזה היי מטורף, ששכחנו ללחוץ את היד ליריבות. מתנצלת בפני הקנדיות. ריו תהיה האולימפיאדה הראשונה שלי ואני מלאת ציפיות".

אלהאם מחמיד

פרטים אישיים: בת 26, רווקה, במקור מאום אל־פחם, היום גרה בירושלים/ ענף: כדור שער/ הישגים: מדליית זהב באליפות העולם במשחקים העולמיים לעיוורים בסיאול 2015.

הכירו את אלהאם מחמיד

הגוף שלי: "בגיל ארבעה חודשים אובחנתי כסובלת מפגיעה ברשתית. אני עיוורת צבעים ומוגבלת בראייה. מה שאדם עם ראייה תקינה רואה מ־60 מטר, אני רואה ממטר וחצי. באימונים כדי ליצור שוויוניות בין אלו שסובלים מדרגות שונות של ליקויי ראייה, אנחנו מרכיבות כיסויי עיניים. בתוך הכדור יש פעמונים וככה מזהים אותו".

הכוח להתגבר: "הכל נובע מהרצון להיות שייך, להשתלב, להוכיח לעצמך. כשאתה מצליח, זה נותן לך המון כוח. פתאום אתה מרגיש שאין לך מגבלה".

ריו: "בחצי הגמר באליפות העולם בסיאול ידענו שרק אם ננצח את הקנדיות נגיע לריו. בכיתי כל המשחק. אחר כך, כשהגענו לגמר מול הסיניות, ניצחנו מעצמה. אני מודעת לציפיות הגדולות מאיתנו, ומקווה לעמוד בהן".

אלהאם מחאמיד. "בסיאול ניצחנו מעצמה"

דרור כהן

פרטים אישיים: בן 48. גרוש, אב לשתי בנות. גר בנווה־ירק/ ענף: שיט (חבר בצוות שייטי מפרשית הסונאר)/ הישגים: זהב באתונה 2004.

הכירו את נבחרת השיט

הגוף שלי: "שירתתי בחיל האוויר בחצרים כטייס קרב. יום אחד בדרך לנבטים התהפכנו. תאונת דרכים טיפשית לגמרי. מאז אני משותק בחלק התחתון של הגוף".

הכוח להתגבר: "זה בא מהחינוך בבית. נפצעתי בגיל 24, היו לי לפני כן כמה שנים בחיים. תמיד רציתי לשאוף להכי טוב. כשאני רוצה משהו אני עושה אותו בלי תירוצים. כבר בשיקום, כשהבנתי שהחלק העליון שלי מתפקד כמו שצריך, החלטתי שלא אוותר. כשאתה מפוקס ומלא כוח רצון אי־אפשר לעצור אותך".

ריו: "אני רוצה להיות הכי טוב בעולם במה שאני עושה. לריו אקח איתי את החום והאהבה של שתי בנותיי, תאומות בנות ארבע".

פסקל ברקוביץ

פרטים אישיים: בת 49, נשואה ואם לשתיים, גרה בתל־אביב/ ענף: קיאקים/ הישגים: השתתפות בשלוש אולימפיאדות בשלושה ענפים שונים: חתירה בבייג'ינג, אופני יד בלונדון, קיאקים בריו.

הגוף שלי: "בגיל 17, בצרפת, בגלל השלג והקרח החלקתי על מדרגה של קרון בדרך לבית הספר ונלכדתי מתחת לרכבת. כשהיא נסעה הגלגל חתך לי את שתי הרגליים. עד שהחילוץ הגיע עברו כמה שעות. הרגעים האלו בונים אותך אחרת. עבורי זו הייתה לידה שנייה. חצי שנה לאחר הפציעה עליתי לישראל".

הכוח להתגבר: "המגבלה היא סוג של מראה. אני מודעת לזה שלאחרים, לפעמים הפציעה נראית כמו סוף העולם. יש מלא דברים שלא אוכל, אין לי רגליים לדחוף, אבל אני אטפס הכי טוב שאני יכולה. עצם ההחלטה לקחת את המכה שנכפתה עליך ולהפוך אותה למנוע פנימי היא מנוע כוח מטורף. השמיים הם לא הגבול. אין גבול!"

ריו: "בלונדון נתקעו לי ההילוכים ועשיתי את כל התחרות על הילוך אחר. זה היה נורא מאכזב, זה כמו לרוץ עם כדור ברזל קשור לרגל. החלטתי שאני חייבת לעצמי תיקון. אז ריו מחכה לי עכשיו. אני רוצה חגיגה. אני רוצה מדליה".

פסקל ברקוביץ: "בלונדון היה נורא מאכזב, כמו לרוץ עם כדור ברזל קשור לרגל. אני חייבת לעצמי תיקון. אני רוצה מדליה"

אדם ברדיצ'בסקי. "כשהבנתי שאשאר בחיים לקחתי כל הזדמנות"