נתחיל בסיפור קצר:

לפני מספר שבועות נסעתי לראיון טלביזיוני בירושלים.

בדרך לבירה שוחחתי עם נהג המונית, תושב מזרח העיר, על הנושא האקטואלי והבוער (תרתי משמע) – פיגועי הטרור וגל האלימות הפוקד את ישראל בחודשים האחרונים.

שיחה כזו, המתנהלת בשפה הערבית, מהווה מבחינתי חלק קטן בפאזל המודיעיני אותו אני מרכיב לצורך הבנת תמונת המציאות המתרחשת בקרב החברה הפלסטינית בשטחים.

שיחות אקראיות ו"עממיות" כגון זו הן בד"כ מקור ובסיס אותנטי לקבלת מידע והלכי רוח מהשטח, וגם מספקות "סיפורי צבע" חדשים ועדכניים.

הן ללא מסרים מוכנים, ללא מניפולציות, מתגלגלות באופן טבעי ומחדדות את הסקרנות, מרעננות את מטען הידע הקיים ולעיתים אף פותחות חלון לנושאים חדשים. כך היה גם עם אחמד (שם בדוי), נהג המונית הערבי-פלסטיני המתגורר בואדיג'וז אשר במזרח ירושלים.

לאחר משפטי הפתיחה השגרתיים המתעניינים בבריאותו של בן השיח, במצב הכללי ובמצב רוחו הפרטי, שוחחנו על חלקו של הדור הצעיר הפלסטיני בגל הטרור הנוכחי הנמשך מזה חמישה חודשים (באתרים הפלסטינים סופרים בגאווה כל יום) ומכונה "אינתיפאדת הסכינים".לאחר שחידד אחמד את המסר בדבר המצב המייאש הפוגע בכלכלה ובפרנסתו האישית, ועל כך שהאלימות אינה מובילה לדבר ואין הוא שותף לה כלל, התעקשתי לשאול אותו איך הוא בכל זאת מפגין את מעורבותו ותורם את חלקו בנעשה.

"אה, אני נכנס לאתרים שלנו וכותב שגם אני רוצה להיות שהיד וצריך לנקום", ענה.

"למה? כיוון שכך עושים כולם, כולם כותבים שהם רוצים להיות שהידים, ואם לא יראו אותי כותב זאת אחשב כמי שאינו מספיק לאומי. כך אני מראה הזדהות, זה המכנה המשותף לכל הצעירים, ויש לחץ חברתי בעניין. נכון, מתוך אלף שכותבים טוקבקים כאלה רק אחד יוצא ועושה את הפעולה באמת, אבל כך האחרים מרגישים שגם הם בתוך הסיפור", הדגיש.

פיגוע דקירה. ""בוחרים מרצון להיות שותפים למאבק המזוין".(צילום: ארגון רבנים לזכויות אדם)

דבריו לא הפתיעו אותי, אבל במספר משפטים בודדים הוא תמצת וביטא את הקודים החברתיים הבסיסיים המצויים עמוק בתוככי הנרטיב הפלסטיני,אשר ליבתו הינה המאבק המדיני, הלאומי, הפוליטי והחברתי המתנהל נגד ישראל מזה שנים רבות. היתלות במצוקות אישיות של הצעיר הפלסטיני, סכסוכים משפחתיים או אף רצון לנקמה כעילה לדקירה בסכין או לדריסה ע"י רכב, כפי שטוענים רבים,אינם אלא הסתכלות דרך זווית צרה על האירועים, שלא לומר פשטנית למדי.

לא ניתן כלל להתעלם מהרקע הכללי הדוחף ומניע את אותם מאות פלסטינים לפגע ולהרוג (חלקם במודע וחלקם באופן תת-מודע), רקע שנבנה לאורך עשרות בשנים, מהאוירה הלאומית שהתגבשה, מההוויה הפוליטית ומהנסיבות החברתיות העוטפות את הציבוריות הפלסטינית בשטחים. התסכולים האישיים, מרד הנעורים, התפרקות ההיררכיה המשפחתית, הרצון לשדרוג מעמד חברתי ואף הניכור כלפי השלטון הפלסטיני עצמו אכן מהווים מניעים לצעירים לפגוע ביהודים ולסכן בכך את חייהם שלהם, עד כדי הקרבה אישית, אולם הם אינם עומדים בפני עצמם כלל ועיקר - הם רק מסתירים מאחוריהם את סיפורו של העם הפלסטיני על רבדיו השונים, המצוי בסכסוך מתמשך עם העם השכן לו. ההסתה, העוינות והשנאה לישראל (הכובשת או שולטת בשטחים, לבחירת הקורא) ולכל מה שמזוהה עימה, המשודרות לאוכלוסיה הפלסטינית וסובבות אותה מינקות ועד קשישות, אינן מתפוגגות בחלל האויר, אלא נספגות היטב בקרבה, ומוצאות את ביטויין האלים אצל אותם צעירים, אשר חלקם בוחרים מרצון להיות שותפים למאבק המזוין ולתרום את תרומתם הפרטית למימושו.

למען הסר ספק, איני סבור כי כל צעיר המחליט לפגע בבוקרו של יום בטוח כי גורל האומה הפלסטינית נישא על כתפו, והוא אוחז בלפיד הלאומי. אף צעיר פלסטיני לא חדור אמונה כי פעולתו נועדה להזיז את המטוטלת הקפואה על ציר המשא ומתן המדיני שלא מתנהל מזה זמן רב בין הצדדים. לא זו הכוונה; אלא שמעשיו של אותו מפגע לא מתבצעים בחלל ריק, ללא בסיס לאומי איתן שנבנה שכבה על שכבה.דעת הקהל הפלסטינית תומכת בפומבי בהתקוממות האלימה הזו, ורואה בה ציון דרך נוסף על ציר הזמן בפרקי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

גם אם היקפו של גל הטרור הנוכחי מוגבל ורובו המכריע של הדור הצעיר הפלסטיני אינו נוטל בו חלק פעיל, הרי שייטב אם נשכיל להכיר את רוחב היריעה העומדת מאחורי פיגועי היחידים.