יש משהו מרענן ביום חמישי החדש של הזכיינית "קשת", שמבוסס על תכנים קומיים במהותם. ראשית, קצת הומור לא יזיק למדינה הזאת, גם אם על רמתו בהחלט ניתן להתווכח. שנית, זוהי אנטיתזה למגמת כיווץ הפריים טיים שמאפיינת את הערוצים המסחריים זה תקופה.
במקום ערב שידורים שנשען או על ריאליטי אחד באורך הנצח (ערוץ 2) או על תוכנית בודדת עטופה בטריליון משדרי אקטואליה וחדשות (ערוץ 10), מקבלים שלושה מוצרים בעלי מכנה משותף זהה — הרצון להצחיק — אבל קונספט ואופי שונים.
מבין המנות בתפריט — "מה זה השטויות האלה?!", "צומת מילר" ו"הסטנדאפיסטים" — זו של עדי אשכנזי היא המוצלחת ביותר. לכאורה, שובה של התוכנית לאחר שש שנות היעדרות נראה כמו מחזור נואש של פורמט שאומנם הוכיח את עצמו, אבל כבר הספיק להחליד.
הפרק הראשון אף גילה כי אשכנזי ושותפיה ליצירה — אמיר בן סירה וליאור כפיר רפאל — דבקים באדיקות דתית כמעט ביסודות שעליהם נבנתה התוכנית: קטעי הסטנד־אפ מול קהל, הסצנות המבוימות מחייה של אשכנזי והתנועה המהירה ביניהם. על פניו: שמענו, ראינו.
אלא שהנוסחה של "מה זה השטויות האלה?!" נותרה אפקטיבית ומהנה — בוודאי ביחס לשתי התוכניות שבאות אחריה, אבל גם בפני עצמה. אשכנזי, גם בתום עונה מאכזבת של "בלתי הפיך", היא עדיין מהבודדות בישראל — והכוונה לנשים ולגברים — שמשלבת בטבעיות וללא מאמץ הגשת פאנצ'ים ויכולות משחק. הסגנון שלה הוא בדיוק ההבדל בין עממיות לוולגריות ובין מיינסטרים קליל לאינפנטיליות ולאידיוטיזם.
"מה זה השטויות האלה?!" פונה במובהק למבוגרים, קהל יעד שסובל מזלזול ומהזנחה הולכים וגוברים. היא עוסקת בסיטואציות מוכרות היטב בלי להתחכם יותר מדי, אבל גם לא נופלת להנחה הרווחת במחוזותינו, שלפיה לצופים יש קלקר במקום מוח.
יתרה מזו, בפרק ששודר אמש אשכנזי לא ניסתה להתחזות למי שהיא לא. מדובר באישה בורגנית ואמידה שחיה בבית רחב ידיים ונהנית מלוקסוסים כמו צבא של בעלי מקצוע שבאים לביתה ודואגים לכל צורכה, בעודה מנצחת עליהם כזובין מהטה על הפילהרמונית.
בניגוד לקומיקאים אחרים, אשכנזי ידעה איך לתרגם גם סיטואציה פריבילגית שכזאת בלי להיתפס כמתנשאת או בריונית — מלבד דאחקה קצרה ומיותרת על עובדים זרים שמתפרנסים מלנקות אחרי העשירון העליון. שם אשכנזי פסעה ישירות אל תוך מלכודת די צפויה של חוסר רגישות כלפי מי שנמצאים בתחתית שרשרת המזון הסוציו־אקונומית. מה זה השטויות האלה?
