הפרשה המוזרה על המציצן הסדרתי בספר חדש
בשנות ה־60 קנה ג'רלד פוז מלון קטן בקולורדו במטרה להציץ לאורחיו ולתעד את יחסי המין שלהם. ב־1980 שלח מכתב לעיתונאי האגדי גיי טליז ובו התוודה על תחביבו. ספר חדש על הפרשה כבר הספיק לעשות כותרות ולעורר שאלות על אתיקה, אבל למרות הסיפור המסעיר התוצאה לא לגמרי מספקת
ב־1960 החליט ג'ון סטיינבק שהוא צריך להכיר מחדש את ארצו. הוא הרכיב יחידת מגורים על טנדר ישן, אמר שלום לאשתו ויצא לדרכים עם הכלב המשפחתי.
שנתיים אחר כך כינס את חוויותיו בספר 'מסעותיי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה'. בקטע מקסים במיוחד מתוכו, סטיינבק נקלע לחדר מלון בשיקגו שעדיין לא נוקה וסודר לקראת האורח הבא. הסופר חולם על אמבטיה וקריסה לתוך כורסה, אבל בהיותו "מציצן חסר תקנה", הוא נסחף לתוך חקירה אינטנסיבית שמושאה הוא מי ששכן שם לפניו, גבר שהוא מכנה "הארי".
הראיות שהוא אוסף רבות: תווי מכבסה עם שמו ומקום מגוריו או עבודתו, מכתב שהחל לכתוב לאשתו, בקבוקים ריקים של ברבן וסודה, בדלי סיגריות וכוס עם שאריות של שפתון עליהם ועוד רמזים לנוכחות נשית. מכל אלה הוא תופר מסקנות משכנעות למדי; למשל שהגבר קיים יחסי מין עם אישה זרה. "הוא אינו מיוחד במינו, ולאמיתו של דבר הוא נמנה עם קבוצה גדולה למדי. לכן הוא נעשה מעניין מכל בחינה שרוצים לחקור בה את אמריקה כולה", מנמק סטיינבק את סקרנותו.
גם ג'רלד פוז מצהיר על עצמו שהוא מציצן חסר תקנה. גם לו יש כוונות חקרניות. לכן בחצי השני של אותו עשור אמריקאי הוא רוכש עם אשתו מוטל באורורה, קולורדו - אבל השיטה שבה הוא נוקט כדי לתהות על קנקנם של אורחיו אינה משאירה מקום לדמיון ולהיקש. פוז פוער חורים בתקרתם של כמה מהחדרים, מסווה אותם כפתחי אוורור ומסב את עליית הגג שמעליהם למתחם הצצה שאותו הוא פוקד על בסיס קבוע.
את מה שהוא רואה הוא מתעד בקפדנות ביומן, שבו מושמט שמם של מושאי הצפייה, אבל הם מתוארים לפרטי פרטים: גיל, משקל, גובה, צבע שיער, מוצא, מידת חזייה, נושאי שיחה והדרך שבה הם מקיימים יחסי מין. התחום האחרון הוא זה שהכי מעניין את פוז. לפעמים הוא לא רק צופה, אלא גם מענג את עצמו תוך כדי, או מזמין את אשתו להצגה משותפת שלעיתים מתפתחת לזיון משל עצמם. ומה עם האורחים? אין להם שום מושג שמישהו מתבונן בהם. זה סליזי, זה מטריד וזה יכול היה להישאר עניינו הפרטי של פוז אלמלא מכתב ששלח ב־1980 לעיתונאי גיי טליז, ובו התוודה בפניו על תחביבו.
המכתב הזה מופיע כבר בעמוד השני של The Voyeur's Motel, הספר שהתבשל אצל טליז 36 שנה. במהלך התקופה הזאת הוא פגש את פוז רק פעמיים. הוא נסע אליו זמן קצר אחרי שקיבל את המכתב, ולאחר שחתם על הסכם סודיות הצטרף אליו להצצה (וכמעט חשף את נוכחותו כשהעניבה שלו השתלשלה דרך פתחי האוורור); וב־2013, לאחר שפוז הסכים סוף־סוף לתנאי שהציב טליז לפרסום הסיפור: שהוא יוכל להשתמש בשמו האמיתי של בעל המוטל. בין לבין הם ניהלו שיחות טלפון, התכתבו, ובעל המוטל סיפק לעיתונאי עוד ועוד יומנים. ככה שטליז הגיע לכתיבה מוכן מאוד.
לא מוכן מספיק. באפריל האחרון, שלושה חודשים לפני יציאת הספר, פורסם קטע ממנו ב'ניו־יורקר'. בעוד סטיבן ספילברג הנלהב רכש מיד את זכויות ההסרטה של הסיפור, עיתונאי חשדן מה'וושינגטון פוסט' התפעל מעט פחות. הוא תהה מדוע הסתמך טליז - עיתונאי אגדי, מאבות הניו־ג'ורנליזם וסופר נון־פיקשן משופשף - רק על מקור אחד, החל לרחרח וחשף כמה אי־דיוקים בסיפור. מופיעים בו, למשל, רשמי צפייה של פוז ממהלך שנות ה־80, וזאת בשעה שהוא מכר את המוטל ב־1980 ושב ורכש אותו, עם אשתו השנייה, רק ב־1988. למשל הרצח שפוז טוען שהיה עד לו ב־1977, אך אין לו זכר ברישומים משטרתיים (עניין שטליז מציין בעצמו אך גם פוטר בכך שבעידן הטרום ממוחשב יש מסמכים שהלכו לאיבוד). למשל אנקדוטה מרעישה אך בדויה לגמרי שהוא מספר בהקשר של הטבח בעיר מגוריו בעת הקרנת 'עלייתו של האביר האפל' ב־2012.
הממצאים גרמו לטליז לשחרר הצהרה שהוא מסיר את ידו מהספר, כי המקור שלו היתל בו. יממה אחר כך חזר בו מסיבות שאפשר לסכם בכותרת לראיון איתו באתר Volture: "אילו הייתי זהיר, לא הייתי כותב דבר". The Voyeur's Motel יצא כמו שהוא, ואפשר לשער איך ייראה ההמשך. המהדורה הבאה תנוטרל מהמוקשים שהתגלו, או לחלופין תלווה בהקדמה שתתיר את התסבוכת.
הדיון על אתיקה עיתונאית ראוי וחשוב וכל שאר שמות התואר שמצמידים לדיונים על אתיקה עיתונאית, אבל כמי שנחשפה לרשלנות לכאורה של טליז רק בתום קריאת הספר שלו, לא הרגשתי מרומה. הסיפור לא איבד מתוקפו: פוז היה ונשאר מציצן, וטליז בעצמו מצביע על אי־דיוקים ומכנה אותו "אמן בהולכת שולל". השימוש שלו במקור אחד בעייתי מסיבה אחרת: הוא לא מספיק בשביל להחזיק ספר.
The Voyeur's Motel מתאפיין בפער עצום בין מאה ומשהו עמודים מהממים ובין מאה ומשהו עמודים אנטי־קליימקסיים שלא מוסיפים מספיק על מה שכבר נאמר. החלק המוצלח נבנה היטב - נסיבות ההיכרות, התחבטויות מוסריות, הרהורים אינטלקטואליים בהירים על מציצנות וערכה ההיסטורי־תרבותי, ואז הצרורות מתוך היומן של פוז. התיאורים גרפיים מאוד (דוגמה צנועה: אין מציצה בלי שנדע מה עלה בגורלו של נוזל הזרע), אבל השפה חסכנית, כמעט מדעית (פוז מכנה את מתחם ההצצה שלו "מעבדת צפייה" ומתייחס לעצמו כאל חוקר מיניות). הניגוד הזה מערער ומביך, כי פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בעמדה של המציצן: עדים לרגע פרטי של אנשים אחרים, יודעים שזה לא בסדר, אבל לא מסוגלים להפסיק. טליז לכד אותנו בחולשתנו האנושית. כולנו ג'רלד פוז.
רק שרגע ההזדהות עובר די מהר. רובנו לא ג'רלד פוז. עוד פרט בביוגרפיה שלו, עוד חדירה משוגעת שלו לפרטיות של אורחיו, עוד פיתול בחייו - זה כבר לא משנה. הדמות שלו לא מקבלת עומק פסיכולוגי. הוא היה ונשאר סוטה יומרני וחסר מודעות עצמית. ומה שאמור להיות הערך המוסף של האובססיה של פוז - השינויים החברתיים שעולים מהתיעוד שלו (יחסים בין שחורים ללבנים, מעמד האישה, פתיחות מינית וכיו"ב) - קהה במשך עשרות השנים שעברו.
בסופו של דבר, הערך האמיתי של The Voyeur's Motel טמון בסגנון האלגנטי של טליז. כן, הוא קצת חיפף בבדיקת עובדות, נמנע מלהרחיב את יריעת הדמויות ומרח את הסיפור על פני יותר מדי שטח - אבל הייתי מתה לכתוב כמוהו.
The Voyeur's Motel // Gay Talese - Grove Press - 233 pp
הביקורת התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
