כמו דג במים

"לא הרגשתי טוב ערב לפני, בבוקר פשוט התעלפתי. הייתי בתרדמת שלושה ימים וכשקמתי בבית החולים לא הצלחתי להזיז שום איבר בגוף, הייתי משותקת מכף רגל ועד ראש". כך, בקור רוח מרשים, מתארת השחיינית אראל הלוי (25) את האירוע ששינה את חייה מן הקצה אל הקצה לפני 14 שנים.

אראל, שתייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים בריו, סבלה משפעת שהסתבכה. בעגה המקצועית זה נקרא מחלה אוטואימונית, המתאפיינת בכך שבנוסף לתקיפת החיידק המסוים, המערכת החיסונית תוקפת גם תאים ורקמות בריאים. "במשך שנה נלחמתי כדי להחזיר את החיים שלי לסוג של נורמליות", מספרת הלוי. "אושפזתי במחלקת השיקום בבית החולים תל-השומר והתחלתי טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה אינטנסיביים".

"נלחמתי כדי להחזיר את החיים לסוג של נורמליות". הלוי(צילום: ראובן שוורץ)

הצלחה מיידית

העקשנות והתעוזה עזרו לה. אחרי שנה היא הצליחה לקום מכיסא הגלגלים, ומאז היא מתניידת עם קביים. לשחייה הגיעה במקרה, אבל הקליק היה מיידי.

הלוי, שנולדה ביישוב הפסטורלי אלון הגליל בעמק יזרעאל, חיפשה להמשיך את השיקום קרוב לבית בצפון. "כחלק מהשיקום דוחפים אותך לעסוק בספורט, וכבר בתל-השומר הרגשתי טוב במים. החלטתי לנסות את מרכז הספורט איל"ן בחיפה", היא מספרת. "בתקופה ההיא הרגשתי במים הרבה יותר טוב מאשר על היבשה. לא הייתי מוגבלת שם, התקדמתי מאוד גם מבחינת תוצאות וגם מבחינת ההרגשה והביטחון העצמי. המים היו אהבה ממבט ראשון".

המודל שלה לחיקוי היה המאמן יעקב בנינסון, שהוביל בין השאר את השחיינית ענבל פיזרו לשמונה מדליות אולימפיות ושלוש מדליות זהב באליפויות עולם: "כשיש לידך דמות כזו מרשימה ודורשת, אין סיכוי שתפשל".

וההישגים הגיעו במהירות. ב-2009 הלוי יצאה לאליפות אירופה הראשונה שלה, שם זכתה במדליית הארד ב-50 מטר חתירה. ב-2012 הגיע הזמן לעשות את קפיצת המדרגה, ואחרי שהשיגה את הקריטריון האולימפי, סיימה במקום התשיעי ב-400 חתירה בלונדון.

"הרגשתי במים יותר טוב מעל היבשה"(צילום: ראובן שוורץ)

בין לבין היא לא התרחקה יותר מדי מהמים, אבל העדיפה את אלו המלוחים - הלוי התנדבה לצבא ושירתה בתפקיד מסווג ביחידה מובחרת של חיל הים. "לא היה סיכוי שאחמיץ את השירות הצבאי", היא אומרת. "אני מגיעה מיישוב שכולם בו משרתים ביחידות מובחרות, גדלתי על הערכים האלה. זה גם מאוד תרם לי בחיים".

לפענח את הסוד

אחרי לונדון הלוי בחרה לבצע שינוי בחיים. "הגעתי לגיל 21, סיימתי צבא, אולימפיאדה ראשונה, ורציתי להתרענן. עברתי לגור בת"א והתחלתי ללמוד לתואר ראשון במדעי המוח בבר-אילן".

למה דווקא מדעי המוח?

"רציתי לדעת בדיוק מה קרה לי באותו יום לפני 14 שנים. עד היום אין לי עדיין תשובה ברורה, אבל אני בדרך לשם".

מובן שלצד כל זאת היא לא ויתרה על השחייה. הלוי החלה להתאמן בבריכה של בית הלוחם בת"א אצל נח רם, אחד ממאמני השחייה המפורסמים בארץ (הוביל את קרן לייבוביץ' לשבע מדליות אולימפיות - ב.ח.), שעוד קודם לכן שימש כמאמן נבחרת ישראל בשחייה, בתקופה שלפני ליאוניד קאופמן. "יש בינינו חיבור מדהים, הוא קשוח מאוד, אבל אבהי כשצריך", היא אומרת. "נח דוחף אותי לקצה, ואני אוהבת את זה".

"רוצה לפענח את התשובה ולדעת מה קרה לי"(צילום: ראובן שוורץ)

סדר היום שלה עמוס במיוחד: "אני מתעוררת לקראת שש בבוקר, נוסעת לאימון בבריכה, בעשר יש כבר שיעור באוניברסיטה. לקראת שלוש עוברים לאימון כוח או פילאטיס, וישר אחרי זה לעוד כמה שעות טובות בבריכה".

נראה שהנכות לא מגבילה אותך בדבר.

"אני לא מרגישה מוגבלת. אז נכון שאני מתניידת עם קביים, אבל הסביבה הקרובה כבר מזמן התרגלה לזה וגם אני. יש לי חיי חברה בדיוק כמו לכל בחורה בת 25, אני יוצאת ומבלה".

מחפשת ספונסר

למרות האופטימיות והחיוך התמידי על פניה, הלוי מאפשרת הצצה קטנה להתנהלות הכלכלית הלא פשוטה של ספורטאי פראלימפי בישראל. בדומה לרוב חברי המשלחת, היא לא נהנית מספונסר ונאלצת להסתפק רק בכספי התמיכה של הוועד הפראלימפי.

הלוי: "מבחינת אימונים ותחרויות, התמיכה של הוועד הפראלימפי מספיקה, ואני מודה להם כל יום על כך, אבל בכל הדברים שמסביב אני נאלצת עדיין להיעזר במשפחה. בגלל שאתה ספורטאי מקצועני לכל דבר, אין לך זמן לעבוד ולכלכל את עצמך, מה גם שאני לומדת".

"אני לא מרגיש מוגבלת"(צילום: ראובן שוורץ)

"למזלי, יש לי מלגת לימודים בבר-אילן, אז זה יותר נוח, אבל אין ספק שקיימת אכזבה מחברות ישראליות שלא לקחו על עצמן את התמיכה בספורטאים פראלימפיים, שבסוף יחזרו עם מדליות והישגים ששווים פרסום. הרי מדליה היא מדליה, תראה כמה פרסום נועם גרשוני קיבל אחרי לונדון".

בריו תשתתף הלוי בארבעה מקצים - 50, 100 ו-400 מ' חתירה ומקצה שליחים מעורב. למרות הישגי העבר, והעובדה שזכתה שוב לא מזמן במדליית ארד באליפות אירופה, השחיינית בת ה-25 מנמיכה ציפיות. "מדליה? זה יהיה קצת מוגזם. אפשר לפנטז, אבל אני ריאלית. המטרה שלי היא להתקרב לשיאים האישיים שלי. זה לא יהיה קל כי קבעתי אותם לפני חמש שנים, אבל אנסה. זו המטרה המרכזית שלי".

יש פרפרים בבטן?

"כשאני חושבת על ריו, אני תמיד נזכרת בכניסה לבריכה בלונדון. זה היה מחזה מדהים, עוד באימון הראשון.

לראות את האולם הענק וכמות הכיסאות ביציע. הדבר המדהים הוא שלאורך כל תחרויות השחייה האולם היה מלא לחלוטין. זו הייתה, ללא ספק, החוויה הכי גדולה שחוויתי בחיים. הבנתי שבריו קצב מכירת הכרטיסים איטי יותר, אבל ההתרגשות בטוח תהיה זהה".

כמו בלונדון, גם בריו הלוי לא תהיה לבדה. ההורים, אבי (53) ויפעת (52), יחד עם אחותה רעות (22) ואחיה איתמר (18), ילוו אותה לאורך כל ימי התחרות. "הם סוג של קמע, ברגעים החשובים של החיים שלי הם תמיד איתי. אין לי בכלל ספק שבלי התמיכה שלהם לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי".