כך למדתי לשמור על הלבד גם בתוך הנישואים

השנה הייתה 1999. רציתי לבד, אבל ברחתי לניו יורק ונכנסתי לזוגיות של שבע שנים.

השנה הייתה 2007. רציתי לבד, אבל שוב ברחתי. הפעם זה היה לספרד, שם התמסרתי לזוגיות חדשה.

השנה הייתה 2009. רציתי לבד והייתי לבד.

השנה הייתה 2012. למדתי להיות לבד ואז התחתנתי.

יש לי נפש שרוצה לבד. אני צריכה לפחות שעתיים או שלוש של לבד כדי להשקיט את הכל מסביב, ולשמוע את המחשבות של עצמי. זמן לבד מאפשר לי להתבונן על הדברים ממרחק, מפרספקטיבה. מאפשר לי לעכל חוויות, מחשבות ורגשות שאני לא תמיד מבינה עד הסוף כשאני בתוך הסיטואציה, כשאני עם עוד אנשים. אני צריכה את הלבד הזה כדי להתגעגע לביחד. כדי להעריך ולהודות. רק כשאני מתכנסת פנימה אני מרגישה את החופש שלי.

הצורך הזה להיות לבד נובע משתי סיבות: האחת קשורה בכך שעדיין לא למדתי לייצר לבד ושקט בתוך חדר עם עוד אנשים. כשיש אנרגיה של מישהו אחר בחדר, אני כולי בהכלה וקשב, ולא לעצמי. הסיבה השנייה קשורה לגורם אישיותי: יש אנשים שבמבנה האישיות שלהם זקוקים ללבד שלהם יותר מאחרים. עד היום אמא שלי לא מבינה את הצורך שלי להיות לבד. כמו שאומרים, זר לא יבין.

רוצה לבד אבל לא יודעת איך

לקח לי זמן רב להבין את זה. תמיד התגאיתי בכך שאני אוהבת להיות לבד, אבל תכלס, עד גיל 30 לא באמת הייתי לבד לרגע. לא ידעתי איך להיות לבד. היו תקופות שלמות שהרגשתי בודדה, אבל תמיד הייתי מוקפת באנשים, תמיד בתנועה. תמיד עם חבר'ה, אהוב, בעל, משפחה, מישהו. פחדתי להיות לבד וכשבפנים הייתה ריקנות, בלבול ולא היה מספיק תוכן, מצאתי את עצמי בורחת לכל הסחת דעת אפשרית, ובעיקר למערכות יחסים.

הייתי זקוקה למישהו שימלא את החלל. שייצור רעש. כגודל החלל, כך כמות האנשים והסחות הדעת שהכנסתי לחיי - הרצאות, קורסים, אירועים חברתיים, ברים, חוגים ועוד. הביחד היה מרגש, נעים ומרגיע לתקופה, אבל בסוף זה תמיד נגמר אותו הדבר – לחץ פנימי. הנפש שלי זעקה לחופש, ביקשה להישמע, להתמלא במשהו אחר, יציב יותר מדברים חיצוניים מתחלפים. כשכבר לא היה לי אוויר ותחושה של כלא החלה לייסר אותי מבפנים, שברתי הכל ועזבתי. לא ידעתי איך לשמור על הלבד שלי בתוך המסגרת הזוגית, לא משנה כמה גמישות ומרחב היה לי עם בן הזוג. הפכתי לבורחת סדרתית.

עייפה מהמרדף, החלטתי על תקופת התנזרות. עמית ברקן(צילום: אוסף פרטי)

בגיל 31, אחרי גירושים ומערכות יחסים קצרות וכושלות, הגעתי לקצה. הרגשתי שאני רצה במעגל, נופלת לאותם בורות. עייפה מהמרדף, החלטתי על תקופת התנזרות מגברים ושאר ירקות. רציתי לבד, אבל עכשיו באמת. עד שיהיה ריק. עד שתיווצר בהירות. עד שאצליח לראות מה אמיתי ומה לא.

חודש ראשון בהרפתקה, והבדידות באה לבקר. הריקנות איימה להשתלט, השעון הביולוגי תקתק, וימי שישי הגיעו וריסקו אותי לרסיסים. לא היה לי לאן לברוח. לא היה איך למצוא נחמה. הפיל היה בחדר, והייתי לבד. אלא שלאט-לאט הלבד הפך מאויב לידיד. ידיד שהתחלתי לאהוב במיוחד. כשסוף סוף למדתי להיות לבד, התחתנתי שנית. הלבד היה חשוב לי אבל כנראה שלא רציתי להיות לגמרי לבד. רציתי גם ביחד. עכשיו האתגר היה ללמוד לייצר זמן לבד ותחושת חופש גם עם עוד מישהו, ויותר מאתגר - עם ילדים קטנים בבית.

בערך שנה וחצי אחרי שהבת הגדולה נולדה, שוב הרגשתי שאני נחנקת. הייתי זקוקה לזמן לבד. כבר הבנתי שאם אין לי אוויר אני עלולה לברוח שוב. שבועיים הסתובבתי בבטן עם התחושה הזו, מתחבטת עם עצמי איך לייצר לעצמי רגע של שקט. רציתי סופשבוע לבד, אך חששתי מהתגובה של בעלי. מותר בזוגיות לרצות לבד? ועוד ביום שישי? הרי זה מהפכני. בסוף העליתי את הרעיון בפניו. אמרתי לו שאני חייבת. שאחרת אין לי אוויר. להפתעתי, לא הייתה לו בעיה עם זה. איזו הקלה!

התחלנו לקחת לנו סופי שבוע לבד, פעם בחודש או חודשיים. פעם אני ופעם הוא. בהתחלה התגובה האוטומטית של הסביבה הייתה "קרה משהו? רבתם? הכל בסדר איתכם?". אך ככל שהתמדנו בכך והסובבים אותנו ראו שלבד זה לא מחלה, הם אמרו "וואו, גם לנו מתאים כזו מחלה".

לסיכום:

1. לבד זה לגיטימי. לאלה מכם שצריכים זמן לבד עם עצמם, הכל בסדר אתכם. זאת בקשה לגיטימית, גם בתוך מערכת זוגית וילדים. ולא, לצאת עם חברה פעם בשבוע או פעם בחודש להופעה זה לא נחשב. זה לא לבד!

רציתי להיות לבד ונכנסתי לזוגיות. רציתי להיות לבד ולא ידעתי איך. רציתי להיות לבד, והייתי לבד. כמו כל דבר בחיים, גם להיות לבד זה עניין של מינונים.