שושנה רוטנברג עברה אירועים קשים רבים ב-92 שנותיה: היא גורשה עם משפחתה ממולדתה, רומניה, שרדה את השואה, וגם אחרי שעלתה לארץ נתקלה בלא מעט קשיים. ולמרות הכל, מהיום שבו הגיעה לקריית אונו, עיר מגוריה עד היום, היא לא מפסיקה לתרום מזמנה למען אחרים: בראשית ימיה בארץ התנדבה במעברה, אחר כך עבדה בהתנדבות בקופת חולים, ובמשך שנים רבות יזמה פעילויות למען חיילי צה"ל, שבזכותן הוענק לה לפני מספר שבועות פרס מפעל חיים כמתנדבת הוותיקה ביותר בארגון יחד למען החייל - הגוף המאוחד של האגודה למען החייל וקרן לב"י - שאת סניף המתנדבים שלו בקריית אונו הקימה לפני כארבעה עשורים.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"נסעתי לגולן עם אחי שלמה, שהיה קצין בצבא, וראיתי שלחיילים שם אין הרבה", היא משחזרת. "לי היה שוקולד בכיס, אז נתתי להם אותו. כשחזרתי הביתה, הכנתי שתי עוגות ועוד כמה דברים טובים ושלחתי אותם עם שלמה. ככה התחיל הקשר שלי עם החיילים. אחרי שהקמנו סניף של האגודה למען החייל בקריית אונו, הלכתי ודיברתי עם מנהלים של בתי ספר וביקשתי שהתלמידים יכינו חבילות לחיילים ויצרפו פתק כדי שהחיילים יענו להם. גם יזמתי סריגה של כובעי צמר לחיילים. הפצתי את הוראות הסריגה וגייסתי כסף לצמר. כמעט 5,000 כובעים יצאו מקריית אונו.
"מאוד אהבתי את הפעילות הזאת. יום אחד בא אליי ילד עם חבילת גרעינים; הוא אמר לי שלאמא שלו אין כסף לחבילה רגילה, וזה מה שהוא יכול להביא. עניתי לו: 'מותק, תכתוב פתק לחייל עם הטלפון והכתובת שלך, ותראה שתקבל ממנו תשובה'. לקחתי את הגרעינים ואת הפתק והכנתי חבילה גדושה בכל טוב. אחרי שבוע בא אליי הילד בשמחה גדולה וסיפר לי שהחייל שלח לו מכתב. את השמחה של הילד הזה אני לא אשכח".
מיד נתתי לחייל הגרמני זבנג
היא נולדה ברומניה, רביעית מבין שישה אחים, וב-1940, שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, גורשה עם משפחתה מעיר מגוריה, דורחוי, לאזור טרנסניסטריה. החוויות שעברה במלחמה זכורות לה היטב, והיא משחזרת אותן כאילו התרחשו זה עתה. העוולות הרבים שאליהם נחשפה באותה תקופה, השפיעו על חייה במידה מכרעת והיו גורם משמעותי ברצון ובצורך שלה לעזור לזולת.
"הצרה שלנו התחילה עם קרונות של בהמות שחיכו לנו בתחנת הרכבת כשגירשו אותנו מהעיר", היא מספרת. "כולנו עלינו אליהם ונסענו בהם שלושה ימים רצופים. כשירדנו, ראינו הרבה מזוודות על הרציף. הן היו שייכות לאנשים שהגיעו לפנינו, ואמרו להם לזרוק אותן. אחר כך התחלנו ללכת בשלג. זו הייתה הליכה ארוכה של הרבה קילומטרים; היה קר נורא, והרבה מתו בדרך. לא היה אוכל, אז לקחנו שלג ושמנו אותו בפה. אמא שלנו הצילה אותנו שם, כי היא עודדה אותנו להמשיך ואמרה לנו להחזיק מעמד. אבא ביקש שנאמין באלוהים".
אחרי מספר ימים הגיעו בני המשפחה לגטו שרגורוד, שבו הועסקו בעבודות כפייה. "סללו שם כביש כדי שהגרמנים יוכלו להגיע לחזית, ולקחו את היהודים לסלול אותו. אנחנו היינו צריכים לשבור אבנים, ואם לא היינו מצליחים, האוקראינים היו נותנים לנו מכות רצח. ימים שלמים היינו בלי אוכל. אם היו מכינים שם מרק, היו נותנים לנו רק מהמים. יום אחד ביקשתי מהבחור שחילק את המרק, והיה יהודי, שייתן לי מרק יותר סמיך. הוא דחף אותי, וקערת המרק שלי נפלה. אמרתי לו: 'אנחנו עוד ניפגש', ובאמת, אחרי כמה שנים פגשתי אותו ברחוב אלנבי בתל אביב. אמרתי בקול רם: 'הוא היה קאפו', והוא חטף מכות".
אחת החוויות הקשות שעברה בגטו גרמה לה לנקוט פעולה אמיצה. "היה לי שיער יפה ובלונדיני, שתי צמות יפהפיות, ובא אליי חייל גרמני והוריד לי צמה. פשוט הוציא סכין וחתך. ככה הוא רצה. אני מיד נתתי לו זבנג, והוא כמעט שבר את השיניים. חשבתי שבאותו רגע הוא יגמור אותי, אבל הוא הלך. מאז אני מספרת את הסיפור הזה בכל מקום שאליו אני הולכת. כשהגענו לארץ, לדוגמה, והפקיד לא רצה לתת לנו להתיישב בקריית אונו, סיפרתי לו את זה, והוא מיד עשה מה שרציתי. אחר כך לא רצו לתת לנו קרקע, כי היינו מבית"ר ולא ממפא"י, אז הזהרתי את הפקידים שאעשה להם מה שעשיתי לגרמני בגטו, והם נתנו".
שהילדים לא יפחדו
לארץ הגיעה ב-1947, באוניית המעפילים פלמ"ח. לצידה היה בעלה יהושע, לו נישאה באיטליה אחרי המלחמה, וברחמה נשאה את בנם הבכור, יוסף. בישראל נולדה בתם נורית. משני הילדים יש לה שמונה נכדים ושישה נינים, ואליהם מצטרפים הילדים הרבים האחרים שבהם טיפלה במשך השנים.
מיד כשהגיעה לקריית אונו, החלה להתנדב במעברת העולים שפעלה בעיר, אליה הגיעו מאוחר יותר גם הוריה ואחיה. "התנדבתי עם משפחות מכל הארצות", היא מספרת. "היו שם הרבה מחלות איומות, והייתי צריכה ללכת עם כיסוי על הפה, אבל לא רציתי לשים אותו, כי היו ילדים קטנים שפחדו מזה. אמרתי שלא אדבק, ובאמת לא נדבקתי".
היא גם עבדה בתור אחות בבית החולים הסמוך כעוזרת לרופא צעיר בשם ד"ר חיים שיבר. "אחר כך הוא שינה את שמו לשיבא, וקראו לבית החולים על שמו, אבל אז הוא היה רופא פשוט. הוא תמיד היה אומר לי: 'לכי ללמוד. עם הראש והזיכרון שלך תגיעי רחוק' - אבל אני לא יכולתי ללמוד, כי הייתי צריכה לעבוד".
במקביל לעבודתה בבית החולים התנדבה מספר פעמים בשבוע בסניף קופת החולים בקריית אונו. "הייתי מודדת לאנשים לחץ דם, מסדרת את החדר ואת הבדיקות ששולחים למעבדה, ובצהריים חוזרת הביתה ועובדת בגינה". לפני מספר חודשים נאלצה לחדול מהפעילות הזו, שכן היא נפלה ושברה את הירך, ומאז היא מתקשה ללכת ונאלצת לנוח בביתה. "לפני שהשתחררתי מהאשפוז, נתתי לרופאים שתי נשיקות על הלחי ואמרתי להם תודה", היא מספרת. "הם אמרו לי שאף פעם לא מודים להם; אני היחידה".
_____________________________________________________
יניב סוויסה אולי לא פגש מעולם את שושנה רוטנברג, אבל קיבל ממנה השראה. הקליקו על התמונה:
