"שנאתי את עצמי אחרי הלידה"

"חוויתי את הלידה כסוג של טראומה. תפקדתי בחופשת לידה, אבל הרגש נותר קפוא. הגוף המשיך, כי היה צריך לשרוד, אבל לא חוויתי שום אמוציות", כך מספרת ימית צייגר אורבין, בת 41, אמא לבן 5.5 ובת 4.5.

אמנם היום כבר אנשים מודעים לדיכאון אחרי לידה אבל עדיין נשים לא מדברות על זה מספיק, רובן לא מטפלות בבעיה בזמן אמת, מתקשות ליהנות מחווית ההורות ובטוחות שהן היחידות עם התחושות הקשות האלה. אז ניסינו להבין משלוש נשים שעברו דיכאון אחרי לידה והסכימו לדבר באומץ רב על התקופה הקשה, כדי לעזור לנשים אחרות.  

"תפקדתי כמו רובוט"

"הבנתי שהייתי בדיכאון אחרי לידה רק אחרי שנתיים, כשעשיתי העשרה טיפולית בנושא", אומרת צייגר אורבין. "חיכיתי לילד הזה תשע שנים חצי. מאוד שמרתי על ההריון כי עברתי כבר שתי הפלות בדרך. הלידה עצמה ארכה שלושה ימים. בסופו של דבר ברגע שילדתי, פשוט ספק התעלפתי, ספק נרדמתי. כשהתעוררתי הבן שלי כבר לא היה לידי, לקחו אותו לתינוקיה. לא היה ביני לבינו חיבור, אבל דאגתי לו ועשיתי כל מה שצריך מבחינה תפקודית. האשמתי את עצמי המון ולא הבנתי מדוע אני לא נקשרת אליו. חזרתי מבית חולים והתחושות האלה המשיכו להתעצם. המשכתי להתרחק ממנו ולאורך כל אותו זמן תפקדתי כמו רובוט".

- האם התחושות הקשות המשיכו גם בתום חופשת הלידה?

"אחרי שלושה חודשים של התנהלות כזאת מסרתי אותו למטפלת, חזרתי לעשות ספורט, לעסוק קצת בעצמי, ואז גיליתי שאני שוב בהריון. נכנסתי לסטרס, הוצאתי את הילד מהמטפלת, שוב התחלתי לפחד שיקרה משהו להריון החדש. עליתי מעל 20 קילו, וחוץ מההריון שהיה צריך לדאוג לו, היה לי תינוק קטן, שזקוק לי. הקושי הרגשי המשיך להתעצם, גם בגלל השינויים ההורמונליים.

"תוך שנתיים היו לי שני ילדים וגם הבן הבכור אובחן כילד עם צרכים מיוחדים. זה לקח אותי למקום מאד נמוך. עברנו לגור בעיר אחרת כדי לאפשר טיפולים מיוחדים לילד שלי. אחרי שהבת הקטנה נולדה, הייתי מחלקת את זמני בין שני התינוקות והטיפולים בבני. הייתי לבד, לא ביקשתי עזרה מאף אחד. היום בדיעבד אני מתחרטת על זה וכל מי ששואלת אותי אני אומרת ישר - תבקשו עזרה. גם אם צריך לשלם עליה, את חייבת עזרה אחרי הלידה, כדי לא ליפול למלכודת הזו של הדיכאון.

ימית צייגר אורבין: "הייתי במקום מאוד נמוך"(צילום: אלבום משפחתי)

"בהמשך מצבי החמיר עוד יותר. הפסקתי לאכול, להחליף בגדים (המשכתי ללכת עם אותם בגדים מההריון הראשון במשך שנתיים), לא צחצחתי שיניים, שתיתי את כוס הקפה הראשונה כשבעלי היה חוזר מעבודה. כל כך שנאתי את עצמי ולא הסתכלתי במראה. יום אחד כבר פשוט החלטתי לגמור עם החיים ותכננתי הכל לפרטי פרטים ואז עצרתי ואמרתי - אני לא עושה את זה. אני אפעל למען נשים אחרות. זה מה שעזר לי לצאת מהמצב.

"כתבתי פוסט ארוך בפייסבוק, בו פשוט שפכתי את כל מה שעבר עלי. זה הקל מאוד. בהמשך הייתי פוגשת נשים אחרות בטיפת חלב או בקופת חולים, מדברת איתן, מספרת את הסיפור שלי ושומעת את הסיפור שלהן. לאט לאט נשים התחילו להכיר שאם הן רוצות לדבר, יש מישהו ברחובות שאפשר לדבר איתה. עשיתי מפגשים שבועיים אצלי בסלון - לפעמים הגיעו נשים, לפעמים אף אחת לא הגיעה, אני המשכתי עם זה כי ידעתי שמה שזה שאני עוזרת לנשים אחרות, עוזר לי בעצמי. הרגשתי שאני מדברת את עצמי החוצה ומתרפאת".

- את מתארת את כל התסמינים של דיכאון לאחר לידה, האם הלכת לאבחן את עצמך?

"לא הלכתי לרופא, אבל בתור אשת טיפול בעצמי (אז הייתי יועצת זוגית ומטפלת בתחום הטראומה ו-NLP), ידעתי שמשהו לא טוב עובר עלי ובסופו של דבר הצלחתי לרפא את עצמי בעזרת הכלים שרכשתי. השאלה הייתה האם אני בכלל רוצה לעזור לעצמי. הבנתי שאני לא רוצה לעזור לעצמי ועד שזה לא השתנה גם הטיפול לא זז לשום מקום. נשים צריכת לפנות לקבל עזרה - בין אם זה טיפול פסיכולוגי, טיפול אלטרנטיבי או ערב נשים. עצם זה ששמים את הבעיה על השולחן, זה כבר עוזר".

אולי יעניין אותך גם:

- חושבים על יועצת שינה? לא בטוח שזה הפתרון

- אחרי הלידה - מנוחה או התינוק צמוד אלייך?

- הילדה שגדלה מול המצלמה

הילדה בכתה בלי הפסקה

"הלילה הראשון אחרי הלידה היה סבבה לגמרי", אומרת אנה אברהמי, בת 35, אמא לבת שנתיים וכרגע בהריון נוסף. "סתיו ישנה איתי בביות מלא ונשארה צמודה אלי כל הזמן. בלילה השני התחיל הסיוט - היא כל הזמן בכתה, בלי הפסקה. חזרנו מבית חולים לבית של חמותי (הבית שלנו לא היה מוכן). למרות שכל המשפחה הייתה מסביבי, בכיתי בערך ארבעה ימים בלי הפסקה, פשוט לא הבנתי מה עובר עלי. הילדה כל הזמן בכתה, היא פשוט לא הפסיקה. כולם אמרו שזה בסדר, כל הילדים בוכים ואין מה לעשות, אבל אני הרגשתי שמשהו לא בסדר. הרגשתי שהרסתי את החיים של הילדה, של בעלי (על עצמי כבר לא דיברתי), שלא הייתי צריכה לעשות את זה ולהביא ילדים לעולם".

- עשית משהו כדי לשפר את המצב? 

"חזרתי לעשן, אבל זה לא עזר כמובן. התחלתי להפוך אתרים וקבוצות תמיכה לאמהות ובסופו של דבר, כשסתיו הייתה בת חודש ושבוע הצלחתי לשכנע את הרופאים לערוך לה בדיקות ואז גילו אצלה רפלוקס. כשנתנו לה את התרופה והיא נרדמה לראשונה בכוחות עצמה, יצאתי החוצה ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם לעולם. למרות האבחנה הקלה על מצבה של התינוקת, אני נשארתי במצב מאוד קשה – רבתי עם בעלי, רבתי עם אמא שלי, רבתי עם כולם מסביב כי עדיין המשכתי לדאוג לילדה".

אנה אברהמי: "רבתי עם כולם"(צילום: ריטס שרמן)

- מתי חל השינו במצבך?

"כשסתיו הייתה בת שלושה חודשים הלכתי לסדנה לאמהות ושם הסבירו שתינוקות לא חייבים לבכות. שוב בכיתי כי הרגשתי שלא נהגתי איתה נכון עד עכשיו. אחרי זמן קצר חזרתי לטיפול פסיכולוגי (לפני ההריון הייתי מטופלת הרבה שנים). הפסיכולוגית לא הציעה לי לנסות טיפול תרופתי ובסופו של דבר המצב שלי השתפר סופית כשסתיו הייתה בת תשעה חודשים. שיפרתי את היחסים שלי עם בעלי, הילדה התחילה להרגיש יותר טוב ואני הלכתי ללמוד ליווי אחרי לידה ויעוץ שינה. המוטיבציה לעשות את זה הייתה כי עברתי את מה שעברתי עם סתיו. עד לפני שזה קרה לי, הייתי תמיד מצליחה לטפל בעצמי וכאן הרגשתי קריסת מערכות טוטאלית, הייתי בטוחה שחיי נגמרו והתחרטתי שהחלטתי ללדת. הלימודים שנתנו לי את הכלים להתמודדות הצילו אותי".

שרה לילדה עם דמעות בעיניים

עדי ארקליס, בת 35, אמא לבת שנתיים, מכירה היטב את התחושות הקשות. כששירתתה בצבא בתפקיד מש"קית ת"ש, היא אובחנה עם דיכאון בפעם הראשונה. "הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי והבעיות של החיילים משפיעות עלי יותר מדי, לכן פניתי לאבחון ואחרי קבלת התוצאות המשכתי בשילוב של טיפול תרופתי ופסיכולוגי. אחרי מספר חודשים הרגשתי הרבה יותר טוב ויצאתי מהמצב של הדיכאון, אך הקפדתי להמשיך בטיפול פסיכולוגי למען התחזוקה".

- ומה קרה אחרי הלידה?

"ההריון שלי היה נוח, הלידה קלה ואחרי שהבת שלי נולדה, הייתי ערה 48 שעות ברצף. חשבתי שזו אופוריה והתרגשות. אמנם, לאחר מכן, הרגשתי שהעננה השחורה שאני כבר מכירה מהשירות הצבאי מתקרבת. מיד סיפרתי על כך לאמא שלי ולבן זוגי. פנינו לפסיכיאטר שטיפל בי בתקופת הצבא והוא המליץ להמתין בערך שבועיים. אחרי שבועיים המצב הפך להיות קשה יותר. כל משימה יום יומית, אפילו הקלה ביותר, הייתה כמו לגלגל אבנים עבורי. הכל גרם לי לקושי גדול - ללכת לטיפת חלב, לצאת לטייל, אפילו להאכיל את הבת הקטנה שלי. ישנתי המון, כי השינה עזרה לי לברוח מהמציאות".

עדי ארקליס: "כל יום אמרתי לעצמי שאני צריכה להמשיך"(צילום: אלבום משפחתי)

- איך חזרת לעצמך?

"פניתי לטיפול. התאימו לי כדורים ותגברתי את הטיפול הפסיכולוגי לפעמיים בשבוע. בחודש הראשון לאחר הלידה אמא שלי גרה איתנו ועזרה לי המון, אבל הגיע זמן שהיא תחזור לעבודה. ואז עלתה השאלה מה עושים? היא הציעה לנו לעבור אליה בינתיים ,כדי שתוכל להמשיך לעזור (היא עובדת משרה מלאה וגרה בעיר אחרת). כאן התחלתי לחשוש כי זה היה אומר שבן זוגי יצטרך לנסוע רחוק מאד לעבודה כל יום, ויש לנו כלב אהוב שלא ידעתי מה לעשות איתו אם נעבור לכמה חודשים לאמא. דיברתי עם בן זוגי והסברתי לו שאני חוששת שהמשפחה שלנו מתפרקת. הוא הרגיע אותי והיה שם לגמרי בשבילי. עברנו לגור עם אמא, המשפחה לא התפרקה.

"סך הכל לקח לי כחצי שנה, עד שחזרתי לעצמי וצברתי כוחות. למזלי הגדול, זו הייתה הפעם השניה שחוויתי דיכאון ולכן ידעתי שזה יסתיים, צריך רק להילחם ולזכור שגם אם עכשיו הכל נראה נורא ואיום, בסופו של דבר אני אחזור לעצמי. כל יום אמרתי לעצמי שאני צריכה להמשיך, שאני עושה את זה למען הילדה שלי ולמען המשפחה שלי, בעיקר זכורה לי תמונה שלי שרה לילדה שלי עם דמעות בעיניים. ההורים ובן הזוג היו שם בשבילי ועזרו לי מאוד. אגב, אני מודיעה בזאת שלא סיימתי לעשות ילדים, וגם אם גם בפעם הבאה הדיכאון יחזור, אני אדע להתמודד איתו כמו שידעתי להתמודד איתו בפעמיים האלה. דבר מאוד חשוב שלמדתי מכל מה שקרה לי - אדם צריך להיות בקשר עם עצמו. זה מאפשר לנו לזהות ולהתמודד עם מצבים בעייתיים בחיים".

להפריד בין דכדוך לבין דיכאון

"אחרי לידה אצל נשים רבות מופיע דכדוך מסוים. חשוב מאד להפריד בין דכדוך לדיכאון", מסבירה ד"ר סוזי קגן מטפלת זוגית ומשפחתית בכירה, בעלת מרכז לטיפול רגשי. "דכדוך זה מצב יותר שכיח והוא מתאפיין באובדן אנרגיה, התפרצויות בכי ושינויים במצבי רוח. דכדוך בדרך כלל נמשך כשלושה שבועות. אם אחרי שלושה שבועות שמים לב שמצבה של היולדת לא השתפר ויש ירידה הדרגתית בתפקוד, חשוב לשים לזה לב. דיכאון לאחר לידה לא קורה ברגע, הוא גם לא קורה מיד אחרי הלידה. מדובר בהידרדרות שלב אחרי שלב.

"אם רואים שהדכדוך הזה מחמיר ואישה נשארת במצב כזה יותר משלושה שבועות, צריך לחפש מאפיינים שהם לא מתאימים לאישה הספציפית. למשל, הסתגרות בבית, קושי לקום מהמיטה, שיח שלילי על תינוק, הזנחה עצמית, הזנחה היגיינית. יש גם שינויים מבחינת דפוסי השינה – או שהיא ישנה המון או שלא מצליחה לישון. כמו כן, ישנם גם שינויים בתיאבון".

- מה עושים כשמזהים את הסימנים?

"קודם כל - פנייה לאיש מקצוע. זה יכול להיות רופא המשפחה, גינקולוג או מומחה שמתעסק בנושא של דיכאון לאחר לידה. הם מוסמכים להחליט על הדרגה של המחלה ועל סוג ההתערבות. לאחר מכן חשוב לגייס אדם נוסף שישהה יחד עם היולדת בבית ויטפל בתינוק וביולדת. אסור להשאיר את היולדת לבד בבית להרבה שעות. במשפחות רבות, בן הזוג יוצא לעבודה והיולדת עם התינוק נשארים בבית שעות רבות לבד. לא חייבים לשהות במחיצתה מסביב לשעון, אבל חשוב להגיע במהלך היום לכמה שעות, לעזור לה לטפל בעצמה ובתינוק".

"לפעמים יש צורך בהתערבות תרופתית, אין צורך להיבהל מזה. חשוב מאד לעטוף את האישה במילים טובות, לא לשפוט אותה, לא להאשים אותה ולזכור שזה הדיכאון מדבר".

- מהו פרק זמן ממוצע שאורך דיכאון לאחר לידה?

"עם התערבות תרופתית אפשר לצאת מזה תוך שישה שבועות עד חודשיים. ככל שההתערבות מוקדמת יותר, כך ניתן להקל על המצב".

"לא אהבתי את הבן שלי כשהוא נולד" . צפו: