שתף קטע נבחר

"התקווה אף פעם לא נגמרת"

לאחר שרחל חלתה בסרטן השד ונאלצה לעבור כריתה, היא אספה את עצמה מחדש, אבל המשבר האמיתי היה כשאביה האהוב חלה בסרטן הדם. מרסל מוסרי מביאה את סיפורה

בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל אור

 
אישה יודעת מתי היא נחשקת, היא יודעת לקחת את הכלים הטובים שנתנה לה אלת התשוקה

ולהשתמש בהם מתי שרק תרצה.

אולי הדבר ישמע לכם קצת מתנשא, אבל גם אני כזו, אפילו די מוחצנת.

 

כבר בשנות נעוריי, כשגיליתי את רזי הפלירטוט, התחלתי להשתמש בהם. כשהייתי מסיימת את יום הלימודים בתיכון, עשיתי בייביסיטרים, ניקיתי חדרי מדרגות ואפילו ערכתי קניות לאנשים מבוגרים חסרי כוח וחשק. עם השקלים שהייתה מרוויחה, הלכתי אל המרכז המסחרי שאז היה בחיתוליו, אל הפרמומריה של איגי הבולגריה, ורכשתי תמרוקים, לקים אדומים, טבעות קטנות וחזיות שיודעות להחזיק את כל השפע שצמח תחת חולצתי.

 

כשפגשתי בחורים, בדרך כלל מעט גדולים יותר ממני, כבר ידעתי בעל פה את המחזה שיציגו בפניי, ידעתי את שטף דיבורם, את המחווה שיגישו לי, פרח, שוקולד או מחמאה, וידעתי מתי ינסו לשלוח ידיים. טוב, לא היה שום מצב שלא ינסו, הבחורה שעמדה מולם, טשטשה כל גבול אפשרי בין נערה לאישה, הייתי פאם פאטאל, עסיסית, יפה, דשנה, ועם שפתיים בשרניות הלוחשות "בוא אליי."

 

אתם מכירים את החיים, אולי אפילו טוב ממני, לא צריכה לספר לכם שסופה של כל חגיגה להסתיים. כשהכרתי את בעלי, שהיה קולח, חכם ובעל רצון עז למשפחה ואישה יפה על ידו, נכבשתי. לא יודעת אם טוב היה הדבר או לא, אם אפתח סוגריים אגלה לכם שיכלתי לפרגן לעצמי עוד כמה שנות משחק והנאה. אבל כשכרע ברך ובידו טבעת נוצצת, חייכתי אליו ולחשתי "כן."

 

כמה ימים לפני החופה, לקח אותי אבי, נתן, לארוחת בוקר באותו המרכז המסחרי עליו סיפרתי לכם קודם לכן, אבי הגיע ישר מעבודתו כחוקר נוער במשטרה המקומית. הוא הגיע לבוש מדים, חסון, גדול ומריח טוב. "שבי ילדה של אבא", אמר לי. "משהו בפנים שלך זוהר, את מתרגשת?".

 

"כן אבא", עניתי לו ובזווית העין ראיתי את הפרפומריה, תהיתי אם הביאו לקים או סמקים חדשים. "תסתכלי עליי רלי, מספיק עם השטויות!", דרש אבי. הבטתי בעיניו הבוחנות כשהתחיל לדבר "את יודעת, היום הביאו אליי נער למעצר, השוטר שהביא אותו דחף אותו אל שולחן החקירות ואמר לי, "קח את הפושטק הזה, הוא, אין לו תקווה." ואת יודעת מה עשיתי רחל?".

 

שתקתי, מעטות הפעמים בהן שיתף אותי אבי בתרחישי עבודתו. "תעני לי רליקה, את יודעת מה עשיתי?".

"מה עשית אבא?" שאלתי ולקחתי לגימה מכוס המיץ על השולחן.

 

"ביקשתי מאותו השוטר לצאת, הושבתי את הנער על אחד הכסאות, הוא הריח זיעה של רחוב והזנחה של בית. שטפתי את פניו, הנחתי שוקולד שאמא שלך שמה לי בתיק על השולחן ואמרתי לו, "תאכל, תחזיר קצת צבע לפנים שלך, הנער פתח את השוקולד ואכל, רליקה שלי, מעולם לא ראיתי אכילה מהירה כזאת, הוא היה כל כך רעב. אחר כך דיברתי איתו קצת, הוא סיפר לי עליו, מאיפה הוא בא וכמה שנים הוא כבר גונב כדי להאכיל את אחותו הקטנה.

 

"לבסוף, שטפתי לו את הפנים עם קצת מים והנחתי על השולחן עיתון עם מודעות דרושים. שאלתי אותו "אתה, יש לך תקווה?" ענה לי "לא כל כך אדוני, אל תכעס, לא כל כך" והתפרק בבכי".

 

דמעות החלו לזלוג לי, המלצרית שהגישה את הלחם, הריבה והחמאה, נתנה בי מבט מהיר והסתלקה. "שלוש שעות ישבתי איתו, טלפנו על חשבון התחנה לכל עבודה שהייתה כתובה שם, בעיתון, מחר הוא כבר מתחיל לעבוד אצל נגר, אני לקחתי אותו כפרויקט בת שלי! הוא יש לו תקווה, ואני אוהב אנשים עם תקווה, את מבינה?".

 

"כן אבא, אני מבינה", אמרתי, "אבל למה רצית להפגש איתי?".

 

"עכשיו את הולכת לעמוד תחת החופה רחל של אבא, יפה שלי, חכמה שלי, אהובה שלי. עכשיו את הולכת להתחתן, לנקות חלונות, לבשל מאכלים עם בשר ולגדל כמה ילדים קטנים, עכשיו את הולכת להכיר את השגרה מקרוב, אפילו לישון איתה בלילה. אבל רליקה תקשיבי לאבא שלך, שהאיפור לא יירד לך מהפנים, שהלק לא יירד לך מהציפורניים ושהבגדים היפים לא יישבו לך בארון, שמעת אותי?

 

"את תאבדי תקווה, בעלך יאבד תשוקה והלב שלך יאבד חדווה. את מבינה אותי?" שאל אבי, הניח על השולחן כמה שטרות ואמר "לכי לך לחנות שאת אוהבת, אני פה בינתיים, מחכה לחביתה שלי".

 

אלוהים מעדיף את הסרטים הקשים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
אלוהים מעדיף את הסרטים הקשים(צילום: shutterstock)
 

 

אהבתי את אבי, יותר משאהבתי כל אדם בחיי. הוא הכיר את נבכי נפשי ואת רזי אהבתי. הלק באמת לא ירד מציפורניי, רוב משכורתי בוזבזה על בגדים ופעם בחודש פינקתי את עצמי בקוסמטיקאית מדופלמת למורת רוחו של בעלי.

 

לפעמים, אלוהים מואס בסרט מסוים ומחליט להשמיד אותו כליל, לקחת את סליליו לגזור אותם ולשרוף. כך עשה גם עם הסרט שלי. כששכבתי בבית החולים בבדיקה שגרתית בגלל כאבים בחזה, מישש אחד מהרופאים את המקום ואמר "אני מרגיש משהו, נלך לביופסיה".

 

לפעמים, אלוהים מעדיף את הסרטים הקשים יותר, המכאיבים, שלא לומר סרטי סנאף והרג.

"יש לך גוש בשד רחל", אמר אותו הרופא "אני חושש שנצטרך לכרות".

 

לפעמים, אלוהים בוחר דווקא את השחקנים שהכי לא מוכנים לתפקיד ומעמיד אותם כגיבורים הראשיים.

התעוררתי בבית החולים, חבושה, כואבת ומעורפלת. "אמא את בסדר?", שאל בני אביב. "אמא תדברי אלינו", לחשה מורן בתי. הרמתי את היד עם חיבורי האינפוזיה ומיששתי את חזי, בצד אחד שד שלם, יפה, גדול, זכר נשיותי המתפקעת ובצד השני כלום, תחבושות על תחבושות וסימני דם המעידים על שקרה.

פרצתי בבכי.

 

"צאו מהחדר ילדים", שמעתי את קולו של אבי. הוא נכנס אל החדר, עמד על יד מיטתי ואמר "את יודעת רליקה, אולי אבא טעה קצת", הוא בלע רוק ונשך את שפתיו "את הרבה יותר יפה בלי איפור".

 

"אני כבר לא אישה אבא", לחשתי ופרצתי בבכי.

"מספיק רליקה" צעק אבי "את האישה הכי יפה שיצר הטבע, הכל יחזור לקדמותו, נמצא דרך, אני מבטיח".

"מתה לי התקווה אבא", בכיתי והנחתי את לחיי על ידיו המחוספסות. "אם תדברי כך, אצא ולא אראה אותך שוב, לנו התקווה אף פעם לא מתה! שמעת? אף פעם לא!"

נרדמתי בין ידיו.

 

שנה אחר כך, כשאני חסרת שד, אך מאופרת, לבושה ויפה מתמיד, בדיוק באותו בית החולים, קומה אחת למעלה, אושפז אבי וגם בו, נגע הסרטן הרע מכל רעים. כדוריות הדם הלבנות שלו היו שליש מהמספר הנורמלי, ופניו חיוורות ועייפות. ועם כל זאת, לא אמר "כואב, עייף או עצוב", אולי המילים הללו כלל לא היו לו בלקסיקון.

 

כשהציעו לנו טיפול נסיוני אמר אבי "עוד אינפוזיה? עוד חומרים לגוף? לא צריך". וכשאיימתי, בכיתי וצעקתי, נעתר לי והסכים לעשות את הטיפול הזה. כאב לי לראות כך את אבי, שוכב על מיטת חולים ונתון לחסדיהם של אחיות נחמדות ככל שיהיו.

 

הטיפול הנסיוני עבד, מסתבר, הצבע חזר לפניו של אבי, הרופאה עדכנה אותנו שמספר הטסיות שלו עולות, תאי הדם הלבנים מתמעטים ומצבו הולך ומשתפר. בימים היה קורא עיתונים במחלקה, מעביר ביקורת על ראש הממשלה, על שר הביטחון ולבסוף סוגר את העיתון ואומר ,"העיקר הבריאות", כמה אירוני אה?

 

האחיות והרופאות זרחו לאור השיפור במצבו של אבי, גם האיש ששכב על ידו קיבל את אותו הטיפול ואף שוחרר מהמחלקה בחיוך והשאיר לאבי מן חמסה קטנה שקיבל למזל. ההבדל בינו לבין אבי היו השנים, אבי כבר לא היה צעיר וגופו, למרות שרצה מאוד, לא יכל לעמוד בעומס התרופתי.

 

באחד מהלילות ביקש ממני ומאחיי לעזוב את מיטתו וללכת לחיינו, "הבאתם לי מטפל, מספיק, אל תעשו לי קשה יותר, קחי רלי", הוציא 100 שקלים מהמגירה שעל יד מיטתו ואמר "קני משהו לנכד, התגעגעתי אליו". נשקתי אל מצחו של אבי ואמרתי "שן טוב אבא, מחר אביא לך משהו טעים", והלכתי אל ביתי.

 

באותו הלילה, הגוף שכל כך אהבתי, גוף הנחמה והחמלה עייף ונכנע. מלאכים יפים יפים, לבנים לבנים, פרשו את כנפיהם, הניחו את אבי עליהם ועלו איתו אל בית הנחמה של מעלה.

 

לפעמים אלוהים לא כל כך ברור, לפעמים הסרטים אותם הוא מביים לא עוברים אף פסטיבל ולא זוכים באף אוסקר.

אבל סרטה של התקווה, הוא אף פעם לא נגמר. התקווה כמו התקווה, היא קוטפת כל פרס אפשרי ומנחמת כל פצע פתוח.

תשאלו את הנער ההוא, הפושטק, שנזרק אל חדר החקירות כשהוא מסריח ומזיע וביום לוויתו של אבי הגיע כשר ממשלה בוגר, עם שומר ראש וזר ענק עליו נכתב

"תודה שהאמנת בי נתן, תודה".

 

בחודש ספטמבר מציינים בעולם ובישראל את חודש המודעות למחלות סרטן הדם, הנאמדים בכ-7% מכל סוגי הסרטן. סרטן דם הוא שם כולל לכ-140 מחלות המשפיעות על מערכת הדם, מח העצם והמערכת הלימפטית. סרטני הדם הנפוצים והמוכרים ביותר הם - לוקמיה, לימפומה ומיאלומה נפוצה. מדי שנה מאובחנים קרוב למיליון אנשים ברחבי העולם כחולים בסרטן הדם.

 

בפרויקט שכולו אומץ לב ורגש, מביאה הסופרת מרסל מוסרי את חייהם של החולים, במילותיה המלטפות לקדמת הבמה 

 

הכתבה מוגשת בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל אור

 

שירות לציבור. מוגש בחסות חברת יאנסן




 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים