אחותי, אני מתגעגע אלייך

אנחנו גרים במרחק של עשר דקות נסיעה בלבד. הילדים שלנו חברים טובים. חיינו באותו חדר כל ילדותנו. המיטות שלנו היו סמוכות. ולפני השינה היינו מדברים זה עם זו. היא אהבה אותי. גם אני אהבתי אותה. היא אחותי היחידה.

אבל למרות זאת, אחרי כל השנים שחלפו, אני לא מכיר אותה וספק אם היא מכירה אותי. התהום שנפערה בינינו רק הולכת וגדלה עם הזמן. אנחנו בקושי מדברים בטלפון. השיחות בינינו קצרות ושטחיות ואינפורמטיביות. אין שם שום רגש אמיתי. ובראש השנה ניפגש. ונרים כוסית. וניתן נשיקה על הלחי. ונעמיד פנים. כאילו הכל בסדר. אבל שום דבר בינינו לא בסדר.

אנחנו לבד בעולם. אין לנו הורים. אין לנו אחים אחרים. יש לנו רק זה את זו. אבל אין לנו זה את זו כבר מזמן. אנחנו רחוקים. אנחנו זרים. הזנחנו את מה שהיה בינינו. וכעת אנחנו משלמים את המחיר.

לעוד טורים של אבישי מתיה

בכל משפחה קיים השקר של היחסים בין האחים

אנחנו לא יוצאי דופן. כמעט בכל משפחה קיים השקר הזה. הכאב הזה. ההסתרה הבלתי נסבלת. האח שעדיין רודה באחותו הצעירה. אחות הסנדוויץ' שמרגישה אבודה ומתוסכלת. האח המצליחן והיהיר שכולם לא סובלים. וגם "הכבשה השחורה", שכולם מביטים בה ברחמים אבל לא אומרים לה כלום כי היא רווקה.

ארוחת החג היא סיוט עבור כולם. העמדת הפנים המתמשכת. הכעסים הישנים. המרירות. הטינה. הכל נמצא שם. יום אחד אולי זה יתפוצץ. אבל בינתיים, המשפחה המושלמת משחקת בנדמה לי. וכולם משחקים את המשחק. אף אחד לא לוקח אחריות ומנסה לחולל שינוי ולהציל את כולם מעצמם.

אנחנו יכולים להיות בני 30, או 40, או 70, ועדיין לחיות את הילדות שלנו בכל פעם שאנחנו פוגשים בהם. להיזכר בהשפלות, במכות, בעלבונות, בהצקות, בצביטות, כאילו זה קרה רק אתמול.

כשאנחנו איתם, הזמן עומד מלכת. תמונת חיינו קפאה. וזה לא משנה אם אתה מנכ"ל, או את כוכבת טלוויזיה, או הוא מורה, או היא קוסמטיקאית, החוויה הרגשית נותרה אותה חוויה. שום דבר לא משתנה. הכל נשאר אותו דבר. אותן בדיחות תפלות. אותן עקיצות לא נעימות. אותו ריחוק. אותו ייאוש.

האם אתם רוצים לשנות את זה? האם אתם מסכימים לקחת אחריות על חייכם ולא לוותר לעצמכם ולא לשתוק יותר ולא להעמיד פנים? האם אתם מוכנים להרים אליהם טלפון, לקבוע פגישה ולדבר איתם. על הכל. על כל מה שמציק לכם. על כל מה שכואב לכם. על כל מה שאיבדתם בדרך.

זו עלולה להיות שיחה קשה ומתישה. ואין שום בטחון שתוביל לתוצאות המקוות. יכול להיות שלא תתחבקו. ולא תתקרבו. ואפילו לא תביטו בעיניים. יכול להיות שהשיחה הזאת תהיה מרה ועצובה. אבל היא תיתן לכם, וגם לו או לה, הזדמנות לנקות את עצמכם מכל מה שצברתם לאורך השנים. ואז, אולי, לפתוח דף חדש. ולכתוב סיפור שונה ביניכם.

דברו על מה שמכאיב - בלי לסגור חשבונות

קודם כל תקשיבו. עד הסוף. לכל מה שיש לו או לה לומר לכם. גם אם זה קשה, ולא הוגן, ולפעמים אפילו נראה לכם שקרי, או הזוי לחלוטין. ואז, רק אז, דברו על עצמכם. על מה שמטריד אתכם, מה שמכאיב לכם.

אל תאשימו ואל תסגרו איתם חשבונות. הדבר הקל ביותר הוא להיות צודקים. אל תהיו צודקים. תהיו בני אדם. פתוחים. חשופים. רכים. אמיתיים. תהיו דוגמה עבורם. אם הם ירצו להיות כמוכם, אם הם ייפתחו, אם הם ייתנו את עצמם, הרווחתם. אם לא, לפחות ניסיתם. אין לכם באמת מה להפסיד. אולי בארוחת החג השנה תהיו לשם שינוי משפחה, ולא פוסטר של משפחה. ותקבלו את העוגן שכל כך חסר לכם בחייכם: אחי, אחותי.

עכשיו היא אולי קוראת את הטור הזה. אולי היא תרים טלפון. אולי אני אתקשר. והחג הזה יהיה שונה. אולי.

הטור הזה הוא הצעד הראשון בחזרה אלייך, אחותי.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת