שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אחרי סערת רגב: נתונים על הקולנוע הישראלי

    בעקבות טענותיה של השרה מירי רגב על הקולנוע הישראלי והכרזתה על הקמת ועדה, סקרנו את המגמות בענף - מהבמאים והשחקנים שזכו בפרסים ועד הסרטים הפוליטיים. הנתונים לפניכם

    "חסרים קולות נוספים בשיח", הכריזה שרת התרבות במסיבת עיתונאים שכינסה בעקבות הסערה בטקס פרסי אופיר. במקביל הודיעה על כוונתה להקמת ועדה שתבחן את פעילות קרנות הקולנוע, וכן את התנהלות האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.

     

    מאחורי החזית שנפתחה בין השרה למוסדות הקולנוע יש מניעים שונים ומשונים, פוליטיים וגם עסקיים, שנובעים מהמתח הטבעי שיש בין גופים מקצועיים שעצמאותם מוגדרת על פי חוק לבין מי שמתקצב אותם - המדינה. משרד התרבות נדרש לעמוד מהצד בלי יכולת להתערב בהחלטותיהם המקצועיות. אבל אם נשאיר את סבך האינטרסים הצרים בצד ונסתכל על התמונה הגדולה, אפשר לזהות את המגמות שעוברות על הקולנוע הישראלי כפי שהן באות לידי ביטוי בטקס פרסי אופיר. וכך גם לבדוק את הטענות של רגב, עוד לפני כינוס הוועדה.

     

    השרה רגב בטקס ()
    השרה רגב בטקס

    הבעיה העיקרית בסוגיית המימון של הפקות קולנוע, הן שאין פשוט כסף לכולם. בהתחשב בגודל האוכלוסיה ובהשוואה למדינות אחרות, הקולנוע הישראלי מוציא מתוכו המון סרטים, רובם נתמכים בכספי ציבור שמעניקות להם הקרנות. בדרך כלל מדובר בתקציבים צנועים יחסית. כדי להגדיל את העוגה, הקרנות מעניקים פחות כסף ליותר יוצרים - מה שאומר יותר סרטים, אבל ברמת הפקה פחותה. זוהי התלבטות תמידית ודי מורכבת, עם שיקולים לכאן ולכאן.

     

    יש מדינות שבוחרות לתמוך במספר מצומצם של הפקות גדולות תקציב, אחרות כמו ישראל מעדיפות את הכמות על האיכות. ולמרות זאת, תמיד יהיו הרבה יותר יוצרים מאשר תקציבים. לכל אחד יש רעיון, לכל אחד יש חלום. ולכמעט לאף אחד אין כסף לממש אותו. רוב הפניות לקרנות יענו בדחייה - אין אפשרות אחרת, כי אף פעם אין מספיק משאבים לחלק לכולם. תמיד יש כמה בני מזל, ומולם רבים מאוכזבים. זוהי אבולוציה. השאלה הנשאלת היא האם הברירה היא טבעית.

     

    יוצרים צעירים

    טענה שנשמעת לאורך שנים רבות, ועליה חוזרת רגב כעת, היא שהבמאים הוותיקים הם אלה שזוכים לתמיכה שוב ושוב מהקרנות. בכך לכאורה נסגרת הדלת בפני יוצרים צעירים, נטולי ממון, שמנסים לפרוץ לעצמם דרך. צריך לזכור שבמאים מבוססים כמו אבי נשר, יוסף סידר וערן ריקליס זוכים אמנם לתמיכת קרנות, אך במקביל מגייסים משאבים בעצמם מחברות הפקה שונות, בארץ ובעולם. יותר קל להביא כסף מגורמים פרטיים, כשיש לך ניסיון מוכח, מעמד, ויוקרה בינלאומית. בנוסף, יש לזכור שחלק משיקולי הלקטורה של הקרנות נוגעים ליכולת המימוש של פרויקטים. זה לא פשוט להוציא לפועל את התסריט מהדף, וזה גם עולה לא מעט כסף. ברור שלבמאים ותיקים יותר קל לשכנע שהם יודעים את העבודה. הם עשו זאת פעמים רבות לפני כן.

     

    טקס פרסי אופיר. מאבק של אחורי הקלעים (צילום: אלכס קולומויסקי) (צילום: אלכס קולומויסקי)
    טקס פרסי אופיר. מאבק של אחורי הקלעים(צילום: אלכס קולומויסקי)

    ולמרות כל זאת, כפי שהמצב השתקף בטקס פרסי אופיר בחמש השנים האחרונות, הקולנוע הישראלי ככלל, והאקדמיה בפרט, מפרגנות מאוד לבמאים בתחילת דרכם. תופתעו אולי לשמוע, ובצדק, אבל ארבעה מחמשת הזוכים האחרונים בפרסי אופיר לסרט הטוב ביותר היו בכורות בימוי. "סופת חול" הוא סרטה הארוך הראשון של עילית זקצר, וכך גם "באבא ג'ון" של יובל דלשד בשנה שעברה, "בית לחם" של יובל אדלר ב-2013, ו"למלא את החלל" של רמה בורשטיין ב-2012. בין לבין היה גם "גט" של רונית ושלומי אלקבץ.

     

    באופן כללי הבציר השנתי של הקולנוע הישראלי עמוס בסרטים שהם בכורות בימוי, ואפשר להתרשם מכך גם בייצוג בפסטיבלים בחו"ל. אסף פולונסקי הציג את סרטו הראשון "שבוע ויום" בבכורה בפסטיבל קאן, וכך גם מהא חאג' עם "עניינים פרטיים". בפסטיבל טורונטו האחרון שולבו לצד הבכורות של סרטיהם החדשים של סידר ("נורמן") ואבי נשר ("החטאים") גם "ישמח חתני" של אמיל בן שמעון, "לא פה, לא שם" של מייסלון חמוד ו"סופת חול" - כולם, כאמור, בכורות בימוי.

     

    חתך סוציו-אקונומי

    רגב מדברת על "אליטה סגורה" בקולנוע הישראלי, אך לפי המשתקף בפרסי אופיר בשנים האחרונות, אין בסיס לטענה על הדרה של מזרחים, נשים, חרדים או ערבים.  

     

    רועי אסף בטקס. גם הוא מזרחי (צילום: ערוץ 24) (צילום: ערוץ 24)
    רועי אסף בטקס. גם הוא מזרחי(צילום: ערוץ 24)

    בכל הנוגע לנשים, באמת שקשה להאשים את מוסדות הקולנוע הישראלי בקיפוח. בראש שתיים מקרנות הקולנוע בישראל עומדות נשים (דורית ענבר מהקרן החדשה, וזיו נוה מקרן גשר), ובנוף המקומי צמחו אינספור במאיות מוערכות. מקרן ידעיה ורונית אלקבץ ז"ל, ועד מאיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"), סופי ארטוס ("עמק"), הדר מורג ("למה עזבתני") טליה שלום עזר ("פרינסס"), מייסלון חמוד, רמה בורשטיין, טליה לביא, עילית זקצר. שלוש האחרונות זכו בפרסי אופיר לבימוי במהלך חמש השנים האחרונות.

     

    גם אי אפשר להגיד שהאקדמיה אינה מפרגנת ליוצרים מזרחים. יובל דלשד זכה בפרס אופיר אשתקד עם "באבא ג'ון" (והאלקבצים לפניו עם "גט") וגבר על שמי זרחין ("המילים הטובות"), וניצן גלעדי עם "חתונה מנייר". תוסיפו אליהם את מני יעיש,  יוסף פיצ'חדזה, רשף לוי, ובני תורתי ותקבלו נציגות ראויה לבני עדות המזרח בין הבמאים המועמדים בשנים האחרונות. וכשמדברים על קטגוריות המשחק - הן נשלטות על ידם.

     

    מוריס כהן, תומר קפון, ורובא בלאל עספור זכו בשלושה מארבעת פרסי המשחק השנה. ותראו מי התחרו מולם: אביב אלוש, דודו טסה, שמיל בן ארי, אלון דהן, ואורנה בנאי. אפשר לצרף אליהם גם את יבגניה דודינה, אניה בוקשטיין, יאנה יוסף כנציגות העולים, ואת תאמר נפאר ולמיס עמאר כנציגי המגזר הערבי. ואין מדובר בשנה יוצאת דופן. בשנים עברו היו אלו משה אבגי, ששון גבאי, אלון אבוטבול, אסף בן שמעון, דאנה אבגי, אסי לוי, אוולין הגואל, נורמן עיסא, מלי לוי גרשון, זאב רווח, לירון בן שלוש, ריימונד אמסלם, יעקב זאדה דניאל, מכרם חורי, שאדי מרעי, צחי הלוי, נעמה שטרית, אורי גבריאל – וכן, גם רועי אסף. הוא לא ממש אשכנזי.

     

    טקסט פוליטי?

    הנחת המוצא של רגב, כמו גם של הציבור הישראלי בכללותו, הוא שהקולנוע הישראלי הוא קולנוע פוליטי. ובכן, אפשר לקבוע שהכל פוליטי, אבל אם נעזוב בצד את הקלישאה, נגלה שרובם של הסרטים הישראלים הם דרמות משפחתיות מהחיים. "סופת חול" עוסק בקרע במשפחה בדואית בצל המסורת, קצת כמו "באבא ג'ון" לפניו שמיקם את הסיפור במשפחת עולים מפרס (אגב, תופעה מעניינת היא ששני הזוכים האחרונים באוסקר הישראלי הם דוברי שפות זרות, שאינן עברית). ב"גט" כאב לנו הלב מול הליך גירושין כואב, וב"למלא את החלל" התרגשנו מההכנות לחתונה. "בית לחם" אמנם עסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני אבל כמותחן מהזן של "פאודה", לא כדרמה פוליטית מטיפנית.

     

    ומה היה לנו בתפריט השנה חוץ מ"סופת חול": עלילת "אבינו" מתרחשת בסצנת מועדוני הזמר המזרחי בדרום, עלילת "לעבור את הקיר" הוא סרט חתונה נוסף של בורשטיין בתוך הקהילה החרדית, "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין חוקר את האליטה הבורגנית האשכנזית אליה מתייחסת רגב בבוז, אבל בעין ביקורתית. ב"שבוע ויום", אסף פולונסקי מתאר התמודדות אב ואם עם מות בנם - סוגייה שרלוונטית לכולם, אשכנזים ומזרחים. פלסטינים, חיילים, מחסומים וגדרות אין כאן. זה לא רק עשוי לעצבן את שרת התרבות, סרטים פוליטיים גם מזמנים כשלון קופתי מהדהד.

     

    מוריס כהן בעת קבלת הפרס (צילום: אלכס קולומויסקי) (צילום: אלכס קולומויסקי)
    מוריס כהן בעת קבלת הפרס(צילום: אלכס קולומויסקי)

    מלבד "ג'אנקשן 48", שהוא יותר דרמת אקשן מוזיקלית מאשר מה שנהוג לכנות "סרט סכסוך", אין ממש סרט פוליטי באופק. לא כזה שאמור להרגיז את רגב, או חלקים רבים בציבור. בניגוד למה שמקובל לחשוב בציבור, ורגב איתו, הקרנות נזהרות מהתכנים הבעייתיים האלה. היום כבר לא עושים קולנוע פוליטי כמו בשנות ה-80 עם "בין הסורגים" ו"אחד משלנו" של אורי ברבש.

     

    זה אולי יפתיע אתכם, אבל סרטים פוליטיים נוקבים כבר אינם נפוצים בקולנוע הישראלי - וכך יש להודות, פוחתים הסיכויים של ישראל באוסקר. העולם מתעניין בסכסוך במזרח התיכון יותר מבסכסוכים בין אבא לבנו במשפחה גרוזינית באשדוד. ולמרות זאת, קשה להתווכח עם ההצלחה של הקולנוע הישראלי בחו"ל, וזה בא לידי ביטוי גם בגידול המשמעותי במספר הקו-פרודוקציות בשנים האחרונות. לתשומת לבם של חברי הוועדה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים