משפשפים את העיניים / הצד הצהוב בדרבי

גדלנו על הסיפורים של אותו דרבי, שנראה היה כמו שיא דמיוני שלא ישוחזר לעולם. בכל פעם התקרבנו מעט. הקבוצה של גרנט, נמני, זוהר ודריקס היכתה ברביעיות. איכשהו היה חסר אותו שער שישווה את השיא ההוא. גם הקבוצה של אוסקר גרסיה, עטר, פריצה וזהבי הייתה מאוד קרובה. גם שם המחסום סירב להישבר. עד אתמול.

דווקא הגעתי בחששות לדרבי הזה. מכבי ברצף משחקים מתיש, מעייף, שוחק. הפועל ת"א קיבלה דם חדש, תקוות חדשות, מאמן משולהב. הסכמתי לחתום על אחד קטנטנן לפני. כשאיגבור הרשית את הראשון מוקדם מאוד - לא אשקר - המחשבות נדדו לאותו דרבי שלא ראיתי, שנולדתי שנה אחריו. אלא שמכבי נראתה קצת זחוחה והפועל שיחקה לא ממש רע. ענן גדול של מתח נפרש במחצית. בואו נלך הביתה עם מה שיש. אנשים צנועים אנחנו, מסתפקים בשלוש נקודות בדרבי.

אבל אז הגיעה המחצית השנייה שתיכנס לספר הזהב של מכבי ת"א. טל בן־חיים, האיש המושמץ ביותר בשבועיים האחרונים, התעלל בהגנה של הפועל. מדוניאנין הבריק כרגיל, קיארטנסון ניער כל אדום שהיה מסביבו ושוטה ארבלדזה ניצח על כל זה כמו מאסטרו ביום פרמיירה נוצצת.

לשפשף את העיניים(צילום: ראובן שוורץ)

לאט לאט נבנתה הרגשה שאפשר לעשות כאן תוצאה היסטורית, מרגשת, מפעימה. וכאן צריך להקדיש את המקום לגל אלברמן. האיש והלב הגדול הזה נשלחו ליציע בימים שלפני קרויף. היום הוא הקפטן שאי אפשר בלעדיו. הסתכלתי עליו אחרי כל שער. מרגיע, מנווט, מעודד, שורף קילומטרז׳. אלברמן לא הבקיע אתמול אבל הציון שלו הוא בדיוק כמו של נדיה קומנצ׳י בזמנו - 10.

רגע, בן־חיים הלם שוב ואז הגיע שער בלתי נתפס של קיארטנסון, בומבה מופלאה. אנחנו כבר ב־0:4. הדקות עוברות. אין שער. אמנם שמחה גדולה הלילה, עונג של ממש, אבל שוב כנראה נזכיר בערגה את 1970 בסיום.

כל מי שהיה שם לא ישכח את הדרבי הזה(צילום: ראובן שוורץ)

ואז הגיע קיארטנסון שוב. הרשת של הרוש זזה, אבל במקום השאגה הרגילה של הקהל, לשנייה הייתה דממה. אנשים שפשפו עיניים. שוק רגעי לפני שהרגשות התפרצו ודמעה קטנטנה של אושר הייתה בזווית העין. 25 בספטמבר 2016, אגדה שהייתה באמת. הייתי שם.