שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "לפני 12 שנה נתנו לבעלי 3 חודשים לחיות – הוא עדיין כאן"
    בעלה של ספי חלה בסרטן הדם האמצע החיים, אבל לא הפסיק להילחם. הכותבת מרסל מוסרי מספרת על ההתמודדות עם המחלה של ספי - וגם מנקודת מבט של בעלה, אילן

    בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור

      

    הסיפור של ספי


    "למה את לא בוכה?", שאל אותי הרופא "תבכי יוספה, זה יקל עלייך, אני מבטיח".

    בלעתי רוק ואחזתי חזק בידה של בתי הגדולה.

    "קוראים לי ספי, אני לא אוהבת שקוראים לי יוספה. ואני אף פעם לא בוכה", אמרתי.

    "גם את לא?" הוא שאל את בתי.

     

    "בתי בדיוק כמוני". עניתי במקומה "ועכשיו, סלח לנו דוקטור, אנחנו צריכות ללכת לעכל את הדברים בבית".

    יצאנו מבית החולים, התיישבנו במכונית והבטנו האחת על השנייה "אמא", אמרה בתי "איך הוא נתן לאבא רק שלושה חודשים? זה לא שפוי, עוד לא הספקנו כלום אמא, תגידי לי שהוא טועה".

     

    שתקתי וחיבקתי את בתי, שאפתי את ריחה לאפי, אותו הריח, בקטנותה ובבגרותה. "קחי אותי ליאיר, אח של אבא וסעי את אל ביתך, הילדים ובעלך בטח צריכים אותך, הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה".

     

    בתי עשתה כדבריי, רגע לפני שנכנסתי אל ביתו של יאיר, לקחתי נשימה עמוקה והבטתי מעלה, קרני השמש סינוורו אותי אבל המשכתי להישיר מבט, כמו מתווכחת עם חוקי הטבע, רציתי שיפציע איזה מישהו עם מחק גדול וימחק את כל הימים האחרונים מאז שחזרתי עם אילן, בעלי מברלין. רציתי שתבוא ישות כלשהי ותגיד לי "הכל בסדר ספיל'ה, העולם כמנהגו נוהג. ואיתך נעשתה איזו טעות קטנה בשוגג, עוד מעט חייך יחזרו לשגרה, רציתי שיבוא מלאך, לא משנה איזה מלאך, ויגיד לי שלאילן, בעלי, אהובי, יש עוד הרבה יותר משלושה חודשים לחיות".

     

    יאיר פתח את הדלת "ספי! נו? שחררו את אילן מבית החולים?", שאל.

    "שלושה חודשים, במקרה הטוב ארבעה חודשים", מלמלתי "ולא יהיה יותר אילן, יאיר, תציל אותו, יאיר!", צעקתי והתפרקתי בידיו, הוא, על אף חוסנו התפרק יחד איתי וכך בכינו שנינו, מחובקים, במשך דקות ארוכות.

     

    ספי צוקרמן. אף פעם לא בוכה ( ) ( )
    ספי צוקרמן. אף פעם לא בוכה

    -

    יש משפט של רייצ'ל ראסל האומר "קחי אותי אמא אדמה, אהבתי ונאהבתי", אני יכולה להגיד בפה מלא, שגם אני אהבתי ונאהבתי. כבר ביום ההוא, בשלהי שנות ה-60, כשבאתי למפגש עם נערי הכפר בבגד ים וכולם הביטו בי, צחקו ואמרו "מה יש לך? הולכים בכלל לסרט!", כבר ביום ההוא, כשניגש אליי אילן ואמר "בואי, את כבר לבושה לים והמכנס שלי יכול להירטב, אני אבוא איתך." כבר ביום ההוא ידעתי שהוא האיש שיתן לי בית, ילדים, משק, משפחה וזכרונות יפים". וכך באמת היה, נישאנו בחתונה גדולה בכפר, אילן הקים בשתי ידיו משק פורה ואני הכנתי תבשילים, השקתי עציצים וליטפתי את בטני, מחכה לרך שיוולד.

     

    כמה חודשים אחרי, כשהייתי עם ילדה קטנה וחייכנית בעגלה, קראו לאילן אל החזית, החלה מלחמת ששת הימים. וכשהייתי עם עוד ילד, בעגלה אחרת, קראו לו למלחמת יום כיפור, ואלו הימים בהם הרגשתי מה פשרו של הפחד, אלו הימים בהם הבנתי כמה נחוץ אילן בחיי, וכמה בתור בת יחידה הערך שלו גדול בעיניי. אילן שלי, בעל, חבר, אח ואבא. כשחזר אילן מהמלחמה האחרונה לחש לי לעת לילה "לא פחדתי, עברו כדורים ופגזים מטר על ידי ולא הצלחתי לפחד, את מבינה ספי? אני לא משתחצן! זה כאילו שכחו לשים לי בגוף את הפחד".

     

    ליטפתי את פניו ונרדמנו כשאני ממלמלת, "הלוואי וזה ישאר כך תמיד אילן, הלוואי ולעולם לא תפחד מכלום".

    --

    לפעמים, אילן מוכן להודות, שכשלפני כמה שנים, כששכב בבידוד, מקבל תרופות אל הווריד וכדורים אל הפה, חשב על מה שיצר. על המשק, על הילדים, על הנכדים המחוננים ועליי. אם תתקרבו אליו מספיק, ואם יפתח בפניכם מספיק, יודה שפחד. שבפעם הראשונה הרגיש שהוא לא חזק כמו שהורגל להיות בעשרות שנותיו. אבל הוא נלחם, גם כשגופו נחלש, גם כשהקיא את נשמתו וגם כשישן 15 שעות ביום, לא הפסיק להילחם. גם כשכרתו לו צלע, כדי שהסרטן לא ישלח נגעים למקומות אחרים, פקח את עיניו וכששאלה הרופאה, "מורפיום? משהו נגד כאבים?", ענה לה "לא כואב לי בכלל, אין צורך לדחוף לי עוד תרופות".

     

    אילן שלי נלחם, ידעתי את זה אז ואני יודעת היום. גם כשסיים את הטיפולים המעייפים לקראת השתלת מח עצם, ישב שעות על יד הטלפון וחיכה שיתקשרו אליו חולי סרטן אחרים מעמותת אמ"ן, חולי סרטן שקצת יותר מפחדים, כאלו שמרגישים שכבה האור על תקוותם ותמו ימיהם הטובים. עם סימני מחטים על ידיו וחיוורון בפניו, היה מרים את השפופרת, מגייס את הקול האופטימי ביותר שיכל והבטיח להם שאם מטפלים נכון, ואם מביטים לסרטן ישר בעיניים, בסופו של דבר יכנע ויילך. גם כשהניח את ראשו על הספה ועפעפיו הפכו כבדים, לא ניתק את השיחה עד שבצד השני לא הבטיחו לו החולים להפוך משבר כלי לכלי איתן ומוצק ולהילחם.

    --

    אני כותבת לכם את זה ומביטה עליו, על הנער בן ה-80 שלי. הוא בדיוק חזר משיעור ספורט, מעט מזיע ותשוש. "ספיל'ה", הוא שואל אותי "יש עוגת גבינה?"

    "לך תתקלח, כשתצא, תחכה לך פה חתיכה". עונה לו.

    אילן מחייך אליי ונכנס אל המקלחת.

     

    אתם יודעים,

    החיים פה בכפר שקטים בסך הכל, לפעמים הילדים והנכדים מפרים לנו את השקט בנוכחותם המבורכת, ולפעמים איזו ציפור נודדת נתקלת בטעות בשמשת החלון. יש פה אותי, את אילן, נוף יפה וריח אפיה. "אהבתי ונאהבתי" כן, על זה אני יכולה לחתום שאני ואילן, אהבנו ונאהבנו

    אבל אל תקחי אותנו אמא אדמה, ובעצם, גם אם תרצי לא תוכלי-

    עובדה,

    מאז שאמר הרופא שלאילן יש עוד שלושה חודשים לחיות,

    עברו כבר יותר מתריסר שנים.

    אבל ששש... אל תגלי לו,

    יש דברים שאישה צריכה לשמור לעצמה בחיוך וניצחון.

    ועכשיו אני מסיימת לכתוב,

    כי החיים רק התחילו

    ויש עוגת גבינה במקרר.

     

    הסיפור של אילן

    "אילן, אני מפחדת", זה היה קולה הרועד של אישה, בשיחת טלפון קצרה קצת לפני שבאה השבת.

    "אל תפחדי", הרגעתי אותה, ידעתי כבר על מה היא מדברת, זו לא הפעם הראשונה שאנשים זרים לחלוטין מתקשרים, מספרים לי ומנתקים.

    "איך לא אילן? הם אומרים שזה בתוך הדם שלי, שהמצב לא כל כך טוב".

    "אפשר להילחם", אמרתי "אם תיכנעי לפחד, אבוד לך, את שומעת מה שאני אומר לך? אפשר להילחם, אני אעזור לך".

     

    חוץ מהחשש הניכר כל כך בקולה של אותה האישה, שמעתי מבטא כבד, הבנתי כי היא לא חולקת איתי את אותה הדת וחשבתי לעצמי כמה זעירים ההבדלים בין כל הדתות, בסופו של דבר, כולם מפחדים, כולם כועסים, כולם רוצים להיות נאהבים וכולם מחפשים חיזוק, בעיקר כשמרגישים שעולמם חרב עליהם.

    --

    אני אילן, כך, פשוט אילן, אין צורך בשם משפחה, למי זה בכלל משנה? אני בן 80, לחמתי ברוב מלחמות ישראל, יש לי שלושה ילדים יפים, ואישה עם עיניים טובות טובות, אני גר בכפר הס, אמנם זה רק חצי שעה מתל אביב, אבל לכאן הבניינים הגבוהים והפיח עוד לא הגיעו, פה יש לי טבע ירוק ויפה. בכל בוקר שומע את התרנגולות מקרקרות, מריח את ריחם של רגבי האדמה וקוטף מהעץ מה שנותן, בקיץ ליצ'י, בחורף תפוזים. מעולם לא ידעתי עיר אחרת, לא הרגשתי אף צורך לרעות בשדות ערים זרות, כמאמר השיר "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי, בשתי ידיי".

     

    אולי אני מצייר לכם פה פסטורליה נקייה וחפה מכל קושי, אבל עמלתי רבות בחיי כדי להשיג את הזכות לחיות כך. היה לי משק גדול, אחד מהגדולים בכפר. סביר להניח שהביצים שנחו לא פעם על שולחנכם יצאו מהתרנגולות שהעירו אותי בכל בוקר. לא נתתי לאף אחד להתערב לי בעבודה, אני איש כפיים, כל תקלה שהייתה, כל חוסר וכל אירוע בלתי צפוי, ידעתי לפתור בעצמי. הייתי אילן של המשק, ועשיתי זאת בכבוד, כך מספרים לפחות.

    --

    "הם אומרים שיש עלייה בכדוריות הדם הלבנות שלי אילן, שהן הורסות את כל התאים הטובים, הם אומרים משהו על זיהומים ומערכת חיסונית חלשה, אני לא מצליחה להבין, אני בריאה, אני עושה ספורט, אני אוכלת נכון, אילן! תעזור לי!", בכתה האישה אל הטלפון.

     

    אילן צוקרמן. ידעתי שאני אנצח ( ) ( )
    אילן צוקרמן. ידעתי שאני אנצח

     

    הבטתי באשתי, היא בדיוק הכינה בלינצ'ס ושרה עם הדודאים ברדיו, סימנתי לה להחליש את המוסיקה והיא עשתה זאת מיד. לחשה לי "שוב חולה?", הנדתי ראשי לחיוב ואשתי, החמיצה את פניה, כואבת את כאב האישה האחרת מהקו, זו שלבטח לא תכיר לעולם.

     

    "תשתי משהו ונמשיך לדבר, אני מחכה על הקו", אמרתי אל שפופרת הטלפון. האישה לקחה לעצמה כוס מים ואמרה, "אני לא אצליח לחיות עם זה, אני מתפרקת כבר עכשיו, כואב לי בעצמות כל כך, אז מה יקרה כשיתחילו הטיפולים?".

     

    "את יודעת", אמרתי לה, "במלחמת יום הכיפורים, מתוקף תפקידי כשריונר, הייתי צריך להעביר בגדים, אוכל וצרכי לחימה לחיילים בחזית, אני טנקיסט מושבע, אבל באותו הזמן כל הטנקים היו בחזית, לקחתי קומנדקר, רכב לא ממוגן ויצאתי אל החיילים "מה שיהיה יהיה", אמרתי לעצמי, "פחד זה סתם עוד רגש, אבל אם אני כבר פה, אעשה מה שאוכל, יריות שרקו לי מעל הראש, טנקי אויב עמדו אל מולי, אבל ידעתי שיש חיילים רעבים בחזית, אז ספרתי שלוש לאחור ונסעתי לכיוון".

     

    האישה שתקה לרגע, כחכחה בגרונה ואמרה "והצלחת להביא להם את הבגדים?".

    "את הבגדים, את האוכל ואפילו ד"ש מההורים שלהם, גם ליתומים שביניהם מסרתי ד"ש מההורים". השבתי.

    היא צחקה, סוף סוף. צחוקה נשמע לי באותו הרגע כמו פטריה קטנה אחרי ימים ארוכים של גשם.

    --

    אף אחד לא מבקש לעצמו הרפתקאות מסוג סרטן, למעלה מכך, אנשים אפילו פוחדים להגות את המילה "סרטן" על לשונם. אבל כבר ברור וידוע לכל שהחיים אינם פורשים לפנינו רק אפשרויות טובות, כדי לאזן, צריך שיהיו גם כמה רעות על הדרך. וכך, כשטסתי עם אשתי, יחידתי, לברלין, ופתאום תפסו אותי כאבי תופת באיזור הצלעות, הבנתי שמשהו לא בסדר.

     

    כשהגענו ארצה, ניגשתי אל רופא שבדק, רשם, התייעץ ושלח אותי לעוד רופא, השני אמר כבר "גם ביופסיה לא תעזור, צריך לכרות לך את הצלע השמאלית". אשתי השתתקה ונשכה את שפתיה.

    "מתי?" שאלתי.

    "תוך כמה ימים", ענה הרופא, לחץ את ידינו וברך בבריאות איתנה.

     

    אולי ישמע קצת שחצני הדבר, אבל גם אז, לא פחדתי, אם הסוף מחליט להקדים את זמנו, שיקדים, אבל שלא יחשוב לעצמו שלא אלחם. תמונות ילדיי ונכדיי בארנקי, נתנו לי תחמושת אדירה, שגם אדון סרטן לא יוכל לה.

     

    "בעלך יחיה שלושה או ארבעה חודשים", אמר הרופא לאשתי אחרי הוצאת הצלע. "אולי לא כדאי לבשר לו את זה, נמשיך כרגיל בטיפולים".

    אשתי נותרה חתומה, לא הסגירה אף רגש, לפעמים אני מרגיש כאילו הקור וחוסר הפחד שלי משפיעים גם עליה. ברבות הימים הבנתי שכשהגיעה לביתו של אחי ובישרה לו, התפרקה בידיו, אבל למראית עין, הייתה חזקה מאין כמותה.

     

    כשהכניסו אותי לבידוד כדי לקבל תרופות וכימיותרפיה לווריד, עמדה אשתי על ידי ואמרה "אני לא זזה ממך, אני רוצה לראות את הגביע, ברגע שתנצח". חייכתי ואחזתי בידה, 60 שנה יחד וזה עדיין נראה כמו התחלה חדשה.

     

    גם השתלת מח עצם עברתי, השתלה עצמית למען האמת, לקחו לי דם משתי הידיים, ניקו אותו טוב טוב והחזירו אותי אל שתי הידיים. מאז שקט גמור, הגוף מתחסן והסרטן מחפש לו יעד אחר, איתי הוא כבר פחות מתעסק.

    --

    "אל תפחדי", אמרתי לאישה שבטלפון "קיימת עמותה בשם "אמן" זו אגודה למיאלומה נפוצה, יש לה קבוצות תמיכה, בואי איתי לאחת מהן, את תראי, יהיה לך קל יותר."

     

    "מה פתאום" סרבה לי האשה "אני שונה מכם, אני לא מאמינה בכל השטיק של קבוצות תמיכה, זה פרטי, אתה מבין? אני אישה פרטית".

    "בואי, אני מבקש ממך להגיע." אמרתי, ניתקתי את השיחה והנעתי את הרכב לכיוון רמת גן, לכיוון קבוצת התמיכה של האנשים הלוחמים.

    פעם בשבוע או שבועיים אנחנו יושבים כולנו סביב אותו המעגל, חולים מכל המצבים הסוציו אקונומיים, מכל חלקי הארץ ומכל דרגות הטיפול וההחלמה, כל אחד

     

    מספר, פורק, בוכה, מצחיק ומקשיב. איך כתוב במדרש "צרת רבים, חצי נחמה". באותו היום, במפגש, היו כמה פרצופים שלא הכרתי, כמה נשים וכמה גברים, ניסיתי לנחש מי הבחורה שהתקשרה אליי, המון אנשים מתקשרים אליי, להתייעץ, לקבל חיזוקים ולהרגיע דאגות, אבל בה היה משהו אחר, משהו עוצמתי שרק חיפש לצאת החוצה.

     

    בתום המפגש, אוחז בידה הרכה של אשתי, יצאתי לכיוון האוטו.

    "אתה אילן נכון?", פנתה אליי אישה עם אותו המבטא.

    אשתי חייכה, היא כנראה הבינה את מה שלי לקח זמן לקלוט.

     

    "שוחחנו היום בטלפון, הגעתי למפגש והפחד מעט דועך, תודה רבה אילן", אמרה לי, נשקה על לחיי והמשיכה בדרכה.

    "אתה מדביק את כולם באומץ שלך", אמרה לי אשתי וחייכה לי את חיוכה היפה.

    "בואי נלך הביתה", אחזתי בידה "המחלות והאומץ יחכו, עכשיו בא לי בלינצ'ס".

    והלכנו אל הבית,

    עד יבוא המחר

    ואולי,

    יביא איתו סוף סוף,

    את ההחלמה.

     

     

    בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור

     

    שירות לציבור. מוגש בחסות חברת יאנסן




    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים