שתף קטע נבחר

אימת הגרושים: "אצל מי אתם עושים את החג"

ארוחה משפחתית היא קרקע פורייה לחשיפת נוצות הטווס של "תראו מה השגתי בחיים". הילדים המחונכים שלבושים בבגדי מעצבים, האישה היפה ומכונית הספורט שעומדת בדיוק מתחת למרפסת, כדי שכולם יוכלו לראות. ארוחה משפחתית אצל גרושים, לעומת זאת, עלולה להיות מביכה במיוחד משום שהיא חושפת "תראו מה אין לי בחיים"

אפתח בגילוי נאות שיגרור בוודאי לא מעט טוקבקים מתלהמים מצד דתיים ושאר שומרי "אחדות העם" בעיני עצמם: ובכן, חגים לא עושים לי את זה.

מה לעשות? בתור חילוני, אין לי שום כמיהה לקריאה בהגדה, סיבוב רעשנים תוך כדי קריאות נקם, או הוצאת ספרי תורה והעברתם בסגנון עוגה-עוגה מיד ליד.

 

אני גם לא "מרגיש את קדושת החג מתקרבת", "מריח את ריח הגשם" או "חש את העיר לובשת חג". זה לא עושה לי כלום. אז נכון שראש השנה מתקרב, אבל אני מנהל את חיי יותר על פי השנה הלועזית, ובאופן כללי לא מעוניין להיות לא לראש ולא לזנב. טוב לי איפה שאני.

 

אז סליחה שאני גורם לפילוג בעם ישראל. אבל אחרי פז"מ חגים מסוים שצברתי, מותר לי גם להתלונן. אני בעמדת מיעוט, אני יודע, אבל תודו שגם מי שהיו פריקים של אווירת החג עוטים ארשת קודרת בזמן החגים, בייחוד אם הם גרושים. ארוחת החג, שעוד היתה נסבלת בימים כתיקונם, הופכת לנטל מעיק להורים גרושים, והימים שקודמים לארוחה הופכים לימים נוראים.

 

חגים לגרושים הם עסק רגיש. "אצל מי אתם עושים את החג?" הופכת להיות לשאלה שבמקום לענות עליה בשלוש מילים, היא מזכירה יותר שאלות מהפסיכומטרי: "למשפחת כגן יש 2 בנים ובת. עמרי וניצן גרושים ולא מדברים זה עם זה כבר שנתיים.

 

בשנה הקודמת עשו הילדים את החג עם אימם, אולם השנה לא ברור אם יחגגו עם האב, כי הם 'שוכנעו' שלא נעים להם לעשות את החג עם סבא אלי, כי הוא מוציא את השיניים התותבות ומניחן בכוס לידם. גם ההורים של ניצן גרושים ושניהם הזמינו אותה, כל אחד מבלי לדעת על הזמנתו של האחר. אז היא לא יודעת במי לבחור. השאלה הנשאלת: כמה זמן ייקח עד שהאירוע יתפוצץ?"

 

ארוחה משפחתית היא קרקע פורייה לחשיפת נוצות הטווס של "תראו מה השגתי בחיים". הילדים המחונכים שלבושים בבגדי מעצבים, האישה היפה ואשת השיחה המשעשעת ומכונית הספורט שעומדת בדיוק מתחת למרפסת כדי שכולם יוכלו לראות. ארוחה משפחתית אצל גרושים עלולה להיות מביכה במיוחד, משום שהיא חושפת "תראו מה אין לי בחיים".

 

בתחתית הסולם של השיפוט החברתי המהיר נמצאים הגרושים שעדיין אין להם בני זוג חדשים והילדים לא אצלם. כך יוצא שבין הילדים המשתוללים לזוגות המתלחששים, יושבת הדודה הערירית בקצה השולחן ומאביסה את עצמה בעוד חתיכה של שוק טלה, מחכה שכל זה ייגמר והיא תוכל שוב לעמוד בפקקים המובילים אל דירתה הצנועה באשדוד. והרי אם עושים את החג בלי הילדים, אז באמת מה הטעם בזה? עדיף לטוס לחו"ל, יש לכם תירוץ מושלם וממילא אף אחד לא באמת ירגיש בחסרונכם.

 

קצת מעל נמצאים הגרושים שזכו בילדים השנה. ילדים הם עלה תאנה נהדר, ובהיפוך תפקידים קלאסי הילדים מגוננים על ההורים מפני המבטים החודרים. מעצם המעמד הילדים הללו מקבלים גם כוח בלתי רגיל: "אבא, מותר לך רק כוס אחת של יין", "תאכל יפה מהצלחת", "אתה כבר נראה לי עייף. אולי נחזור הביתה?".

לכל חג יש מוצאי חג. אל תשכחו (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
לכל חג יש מוצאי חג. אל תשכחו(צילום: Shutterstock)
 

בליגה משלנו נמצאים אנחנו, גרושים שהמשיכו לפרק ב' עם בני זוגם החדשים. אנו יכולים להציג "עסקים כרגיל" ומשפחה אלטרנטיבית עד שמדי פעם נשמעות סביב השולחן הערות בסגנון: "אולי זה דווקא רעיון לא רע כל כך להתגרש", שבדרך כלל מסתיימות כאשר מישהי קמה בוכייה משולחן הסעודה ומישהו רץ לפייס אותה בדרכה לשירותים. "לא, התכוונתי בצחוק, זה רעיון גרוע מאוד".

 

הפערים גדולים יותר כשרק אחד מבני הזוג הסתדר בזוגיות חדשה ומוצלחת (עם או בלי ילדים), בזמן שהשני מדדה אחריו ומתקשה להדביק את הקצב. זה יכול להגיע למצב מסכנות מכמיר לב כשבן/בת הזוג הבודדים יושבים להם לבד, ובו בזמן הם יכולים לדמיין כיצד במקום אחר בארץ, הלשעבר שלהם עושה עכשיו כניסה נאה עם הצעירונת שלו על הזרוע והילדים שלו או שלה שהוחכרו מהם לצורך האירוע, ישובים מסורקים בין שניהם ושרים שירי חג.

 

המצב החצי אידילי הוא מצב שבו כל אחד מבני הזוג נמצא בזוגיות טובה ואז אפשר אפילו לאחד כוחות מדי פעם - תלוי כמובן בטיב הגירושים. אז הנה אני, נשוי שנית באושר וגם האקסית פורחת לה עם בן זוג. למה שלא נהיה בוגרים? זה יעשה רק טוב לכולם.

המשפחתולוגיה גם ככה מורכבת ורגישה, גם ללא הארוחות הללו (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
המשפחתולוגיה גם ככה מורכבת ורגישה, גם ללא הארוחות הללו(צילום: Shutterstock)
 

אני לא ממש אוהב את המשפט הזה: "צריך לדעת עם מי להתחתן אבל לא פחות חשוב מזה, צריך לדעת ממי להתגרש". בכל זאת, חשוב לדעת יותר עם מי להתחתן כי אז לא צריך בכלל להשתמש במשפט הזה. אבל במקום להיכנס ללופ לוגי שכולל ביצה ותרנגולת, אומר רק שבמקרה שלי זה באמת כך. בהחלט יש לנו גירושים מוצלחים לא פחות מהנישואים. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להתחשב, לכבד ולעזור האחד לשני. זה אומר שאנחנו יכולים להיראות ביחד בציבור, בטקסים של בית ספר, צופים, אירועים משפחתיים וגם לפעמים בחגי ישראל.

 

מדי פעם אחד מאיתנו מעלה את הרעיון לחגוג את החג כולם ביחד, וזה כולל גם מדי פעם לבלוע צפרדעים ולהיות "וואן ביג האפי פמילי", לפחות למען הילדות. כולם יכולים לעשות מאמץ ולהגיע אל המשפחה המארחת שנקבעת באופן בלתי פורמלי לפי מי שהילדים אצלו השנה, או במצבים יותר קיצוניים אצל מי שהאוכל שלו טוב יותר (אימא אל תעלבי, טוב?) .

 

ואז לכל המשפחתולוגיה שהיא מלכתחילה מורכבת ורגישה, מתווספים עוד שחקני משנה (שלעיתים גונבים את האוסקר): המשפחות של בני הזוג החדשים על טפם וחמתם, והמשפחות של האקסים, וללקסיקון המשפחתי נוספים עוד כל מיני לשעברים: חמותי לשעבר, גיסי לשעבר, אחייני בנפרד או דודה של החבר של אשתי לשעבר. ואז מתחילים לנהל רשימות קפדניות, כי עם כל הכבוד לפאסדה המשפחתית, כמה רחוק באמת צריך ללכת? או במילים אחרות: "כמה דורות אחורה השלום צריך להישמר?". ואם הצלחתם להתגבר על כל המשוכות הנ"ל, אפשר גם אחרת. אחרי הכל, זה כולה פעם-פעמיים בשנה.

 

כיאה לשילובים החדשים של המאה ה-21, יש כל מיני משפחות, ולא רק דרך אחת היא הנכונה. או במילים פחות זוהרות, שהן גם במקרה הפתיחה של אנה קרנינה: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה". אז תחליטו מה שתחליטו, רק תזכרו שההחלטה הרת הגורל "אצל מי תעשו את החג?" היא לא באמת כזו קריטית. הרבה יותר חשוב מה נעשה כל השנה. וזכרו: "לכל שנה יש מוצאי שנה".

אה, ושתהיה שנה טובה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
לא אוהב חגים, מה תעשו לי?
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים