כבר לא סיזיפוס. בסוף פרס ניצח

"גמרת לקבור את מיטראן אז באת לכאן?", אמר לי שמעון פרס מיד כשנכנסתי ללשכתו, לשכת ראש הממשלה, בסוף פברואר 1996, יומיים לאחר הפיגוע בקו 18 בירושלים. הקול שלו נשמע אבוד. שתיקה של מוות עמדה בחדר - מוות פוליטי. האם כבר אז ידע שנגזר עליו להפסיד בבחירות מול בנימין נתניהו, בחירות שבהן היה אמור לנצח בקלילות לאחר רצח יצחק רבין? שמעון פרס, האיש שלא ידע לנצח בקרבות חייו הפוליטיים, הובס.

אולי כבר אז הוא הרגיש, כמו סיזיפוס, שנגזר עליו לגלגל את הסלע שוב ושוב לראש ההר רק כדי לצפות בו מתגלגל חזרה למטה. סיזיפוס נענש על ידי האלים משום שהעז לזלזל בהם ולגלות את סודם. ברוב הפעמים שפרס היה כמעט בראש ההר, נשמט מידיו הסלע והוא נדרש לגלגל אותו שוב במעלה ההר. 

הרגיש תמיד כמו ענק בין גמדים

הסופר הצרפתי אלבר קאמי הציע הסבר אחר לעונשו של סיזיפוס: אולי הוא בעצם שואב אושר מעצם הגלגול האינסופי של הסלע. ספק אם פרס שאב הנאה גדולה בהפסדיו מול יצחק רבין, מול יצחק שמיר ואפילו מול משה קצב בפעם הראשונה שהתמודד לנשיאות. אולם תמיד היה לו את הכוח להמשיך ולגלגל את הסלע במעלה ההר בתקווה להגיע ולנשום את האוויר מהפסגה. כשכולם מסביבו היו מיואשים, פרס המשיך ללכת, להתייצב מדי בוקר במשרד - גם אחרי המפלות, גם אחרי שאולם מלא בפעילים שאג לעברו שהוא לוזר.

פרס סירב להיעלם או לפנות מקום, לא רק בגלל האגו והרצון להוכיח, אלא ובעיקר משום שתמיד הרגיש כמו ענק בין גמדים, כמו איש חזון מול שועלים קטנים, ולא הצליח להבין למה הם לא רואים את הגדולה שהוא מביא עמו. הוא היה במרדף אחרי ההכרה, ויותר מכך היה לו רעב אינסופי לאהבה. 

חברים קרובים. שמעון פרס עם נשיא צרפת פרנסואה מיטראן ב-1993(צילום: AFP)

הרבה אורות הביא עמו פרס לפוליטיקה הישראלית, אבל גם לא מעט צללים. והשילוב הזה הפך אותו לייחודי בזירה, לאיש עם אלף התכונות והסתירות שהתהלך במסדרונות הפוליטיים והמדיניים במצב תמידי של כמיהה לאהבה. "נו, איך הייתי?", היה המשפט שהוא נהג לשאול את כל מי שעמד לצדו אחרי שנשא נאום או הרצאה, או אחרי שחשב שהייתה לו הברקה.

רצה שיגידו לו כמה הוא גדול ונהדר

כאילו בתוך גופו היה בור שמעולם לא התמלא. בעיניו תחינה להכרה, לחיבה, הוא רצה שיגידו לו כמה הוא גדול ונהדר, וחכם ורואה את הנולד, והבור תמיד נשאר ריק כי כך הוא הרגיש ולא כי הוא לא קיבל. וכדי לקבל עוד אהבה ותמיכה ובמינון יותר גבוה, הרגיש פרס שהוא צריך לרצות את כולם, תמיד. מסיבה זאת כנראה הוא אף פעם לא הלך עד הסוף ולא שחה נגד הזרם, ולא דפק על השולחן כדי להביא למהלך שהיה שנוי במחלוקת, כי רוב הזמן הוא עסק, במודע או שלא, במאמץ כביר להשביע את רצונם של כולם. הצורך שלו להיות אהוב כל כך נבע גם מהעובדה שהיה נטע זר. "אין מה לעשות, אצל בני דורנו השאלה הקובעת היא איפה היית ב-48'", אמר לי פעם עזר ויצמן, שבתקופות מסוימות היה חבר טוב של פרס. "זו שאלה מיוחדת, טעונה, זה לא דומה לשאלה איפה היית במבצע סיני, או במלחמת יום כיפור. ושמעון, מה לעשות, לא היה בצבא. הוא תרם המון לביטחון המדינה, הוא עסק בחימוש וברכש, אבל הוא לא דיבר כמו שדיברו בצבא, הוא לא יכול היה לדבר ככה".

על פרס לא אמרו מעולם הוא יפה הבלורית והתואר, כפי שאמרו על רבין(צילום: לע"מ)

נטע זר שלא רץ על הג'בלאות עם החבר'ה

על פרס מעולם לא אמרו שהוא יפה הבלורית והתואר. כשאמרו את זה על רבין היה פרס מתפלץ מבפנים. בדיוק כמו שהרגיש כאשר מול עיניו, עולה חדש אחר, שלמד איתו באותו מחזור בבן שמן, דן בן אמוץ, הפך מול עיניו לצבר יותר מהצברים.

במשך שנים התהלך פרס כמו אביר היגון. הייתה בו מועקה כבדה על שהוא זורע ולא מצליח לקצור, שמונחת מעל ראשו קללה, שהוא מוערך בעולם יותר מאשר הוא מוערך במדינתו, שלא מבינים אותו, שמאשימים אותו שיש לו מניות בתדיראן ושאימא שלו ערבייה רק משום שהוא נטע זר עם גינונים אירופיים ומעולם לא רץ על הג'בלאות עם החבר'ה.

"לא ביקשתי לעצמי דבר", אמר לי פרס כמעט בכל פגישה שלי איתו. "מה שמעניין אותי זה להביא שלום. לבנות מזרח תיכון חדש. איש לא יעצור אותי". החלק השני של המשפט בהחלט היה נכון. הוא היה מחויב כולו להביא שלום, למצוא פתרון, הוא רצה זאת בכל מאודו. אבל גם לעצמו ביקש - לעתים בחתרנות, לעתים בדרכי נועם. פרס היה נפיל בדורו שלא נותר במשבצת המפלגתית הצרה. הייתה בו סקרנות אינטלקטואלית, הוא ידע לעורר השראה ולא היה שני לו ביצירתיות בשדה הפוליטי, לטוב ולרע.

יחסי אהבה-שנאה במשך שנים רבות. רבין, פרס ונבון(צילום: דוד רובינגר)

הכוכב בטקס האשכבה למיטראן

אין הרבה אנשים שחייהם רצופים בהצלחות ביצועיות כמו אלה של פרס: מבצעי רכש צבאי, בניית משרד הביטחון, הקמת הכור הגרעיני בדימונה, הסכמי אוסלו עם הפלסטינים. אבל במבחן האמיתי של כל פוליטיקאי - הצלחה בבחירות - פרס נידון לכישלון ואת הפחד מפני הכישלון הזה ראיתי בעיניו הנוגות באותו יום בפברואר 1996 בלשכת ראש הממשלה כשישב על הכיסא שהותיר אחריו רבין. הוא מונה לתפקיד ראש הממשלה, אבל החליט להקדים את הבחירות כדי שלא יאמרו עליו שקבל את התפקיד בירושה. הוא רצה שהעם יבחר בו. הוא לא רצה את התפקיד בזכות הדם שנשפך בכיכר בתל אביב, הוא לא רצה להיות על הכיסא בחסדי רצח רבין, האיש שטבע לו את הגרוע מבין הכינויים - "חתרן בלתי נלאה".

הייתה זו הטעות הגורלית של חייו הפוליטיים. הוא היה זה שהעביר את השלטון לשנוא נפשו, האיש שלא האמין בו ולא בטח בו, בנימין נתניהו. "זה שרק עכשיו סיים גימנסיה", אמר פרס בזלזול על נתניהו.

ראיתי את פרס כמה שבועות קודם לכן בקתדרלת נוטרדאם שבפריז, כשבא לחלוק כבוד אחרון לחברו הטוב, נשיא צרפת פרנסואה מיטראן. היה זה אחרי רצח רבין ולפני שהוא החליט להקדים את הבחירות בישראל. אלמלא האיפוק הנדרש ברגעי אבל, היו מוחאים לו כפיים. היו שם ביל קלינטון והלמוט קוהל, ג'ון מייג'ור וז'אק שיראק. פרס חצה את הקתדרלה וקהל המנהיגים נעמד על רגליו. נזכרתי איך זרקו עליו עגבניות רקובות וביצים סרוחות באסיפות בחירות, איך קראו לו בוגד והאשימו אותו שיחלק את ירושלים. אלא שאז, בטקס האשכבה למיטראן, פרס היה הכוכב. הטלוויזיה הצרפתית בחרה בו כדי להספיד את מיטראן שהיה בעיניו מנהיג נערץ. כשנשאל בפריז מה הלאה, מה יהיה? הוא השיב, אופטימי כתמיד, שהשלום ינצח כי לא יכול להיות אחרת אחרי מה שהיה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב.

פרס עם נתניהו, שהפתיע וניצח אותו בבחירות ב-1996(צילום: קובי גדעון, לע"מ)

נדמה היה שבערך אז, הפכה הטראומה לאופוריה. פרס באמת האמין שהוא הולך לנצח בבחירות הכלליות את נתניהו ולהתמנות לראש הממשלה. גם מתנגדיו המובהקים של פרס העריכו כי הפעם הוא ימחק באופן סופי את תווית הלוזר מעל גבו, שגם אם יתאמץ מאוד לא יוכל להפסיד.

אלא שכמו סיזיפוס, כל חייו גלגל פרס את הסלע שלו לראש ההר וצפה בעיניים כלות איך ברגע מתגלגל הסלע בחזרה למטה, והוא נאלץ להתחיל הכול מחדש.

רוב חייו הפוליטיים היה פרס מספר 2 מצטיין - תחילה אצל דוד בן גוריון, אחר כך אצל רבין. לא היה אדם ששנא להיות מספר 2 כמוהו, אדם שחתר כמעט באובססיביות לצמרת. אבל זה בדיוק מה שהרחיק אותו מהמטרה. הוא רצה יותר מדי ולכן שגה. "אני לא סיזיפוס", הוא אמר לי פעם. "אני כל הזמן מביא את האבן לראש ההר. אף אבן לא נפלה לי, אלא אם כן ההרים הם בחירות".

אורלי אזולאי היא מחברת הספר "האיש שלא ידע לנצח - שמעון פרס במלכודת סיזיפוס", שיצא לאור ב"ידיעות ספרים"