שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "הבת שלי חיכתה בסבלנות בבטן שאחותי תהפוך למיילדת"

    בכל תקופת ההריון של רעות גוויסר אחותה הייתה בשלבי ההכשרה האחרונים לקראת הפיכתה למיילדת. יומיים לפני הלידה המיוחלת האחות הפכה למיילדת באופן רשמי והן זכו ללידה משפחתית מרגשת במיוחד

    לא הרבה אחרי שאת מגלה שאת בהריון את מתחילה לחשוב על רגע השיא של כל הריון - על הלידה. עם כל הכבוד לצרבות, לבחילות, להקאות, למצבי הרוח ולחשקים המוזרים, הכל מתגמד לעומת הרגע שבו הגוף שלך נפתח מספיק רחב כדי שיצאו ממנו ראש וכתפיים, ואת סוף סוף את פוגשת את היצור הקטן שבעט בך מבפנים, או במקרה שלי יצורה.

     

    הלידה היא אולי הרגע המרגש ביותר בכל הריון והיא ללא ספק החלק הכי פחות צפוי בכל התקופה הלא צפויה הזאת. הרבה שאלות היו לי על הלידה במהלך ההריון, אבל תשובה אחת הייתה לי מהרגע שראיתי את הקו השני מתהווה על מקל הבדיקה הביתית - מי תהיה המיילדת שלי, אחותי הגדולה.

     

    אולי יעניין אותך גם:

    - כשישראלים פוגשים הריונית

    - מצאנו את הנשים שאוהבות ללדת

    - אל תזלזלו באינטליגנציה של האימהות

     

    לפני חמש שנים החליטה ליהיא, אחותי, לעזוב משרה משרדית נוחה ולהירשם ללימודי הסבה לסיעוד ומיילדות. כבר אז ידענו שיום יבוא והיא תהיה המיילדת שלי. בכל תקופת ההריון שלי ליהיא הייתה בשלבי ההכשרה האחרונים לקראת הפיכתה למיילדת מן המניין. כשהייתי בחודש השני היא סיימה את הסטאז', בחודש רביעי היא עברה את מבחני ההסמכה של משרד הבריאות, כשהייתי בחודש שישי היא גם עשתה מבחן מעשי. כשנכנסתי לחודש תשיעי היא נכנסה לחדרי הלידה כמיילדת מתחילה ויומיים לפני שהפכתי רשמית לאמא היא הפכה רשמית למיילדת כשקיבלה את הרישיון של משרד הבריאות. בכל הזמן הזה התינוקת שלי נגה, שאז עוד קראנו לה שומשום (והאמת, גם היום לפעמים), חיכתה בסבלנות ללידה המשפחתית שלה.

     

    ביום ראשון, יומיים לפני הלידה, התעוררתי בהרגשה מוזרה. ידעתי שהלידה שלי עומדת להתחיל. צירים לא היו לי, אבל סיימתי לקנן, וסיימתי לארגן וסיימתי אפילו לקטר. ידעתי שבקרוב, ממש בקרוב הלידה שלי תתחיל. הערב עבר עליי בקפיצות על הכדור והליכות בציפייה לצירים, אבל בסוף נשברתי והלכתי לישון, מקווה להתעורר מופתעת. איך אומרים? היזהרי במה שאת מקווה, התעוררתי עם ירידת מים.

     

    מיד אחרי שלחשתי לבעלי את משפט הקסם שגרם לו לזנק מהמיטה בדריכות, "מאמי קום, ירדו לי המים", התקשרתי לאחותי להודיע לה שהאחיינית החדשה שלה החליטה לצאת לדרך. אופטימים ונרגשים עשינו את הדרך לבית החולים, בטוחים שכבר בבוקר של יום שני נהפוך להורים. תמימים היינו.

    כשעוד היינו אופטימיים, 22 שעות לפני הלידה  (צילום: אלבום פרטי)
    כשעוד היינו אופטימיים, 22 שעות לפני הלידה (צילום: אלבום פרטי)
     

    כשהגענו לבית חולים מסתבר שירידת מים לבדה זה לא מספיק, כי אם אין צירים וגם הפתיחה לא משהו, צריך לחכות להתקדמות. עדיין שמרתי על נאיביות: "לא נורא, נחכה 4-5 שעות, יגיעו הצירים והכל יהיה בסדר", חשבתי לעצמי. העדפתי להתעלם מהדיאגנוזה של ליהיא שקבעה שלידה ראשונה יכולה לקחת הרבה זמן ושצירים לא מגיעים תמיד כל כך מהר. התחלנו לחכות - טיילנו, ישבנו, נרדמנו, התעוררנו, אני נבדקתי מפעם לפעם, בעלי דאג לחטא כל כיסא או מיטה שהוא ישב עליה, בין לבין ענינו לשיחות טלפון מודאגות של בני משפחה.

     

    לקראת הצהריים התחלתי להרגיש את הצירים וזה כאב, הו כמה שזה כאב. כל רגע כזה של ציר הצריך ממני לשתוק, לעצור, לנשום, הרגשתי שכל גל כזה של כאב תולש אותי מהמציאות לתוך עולם שבו התחת שלי חייב לזוז בסיבובים ושום דבר אחר לא חשוב. הצירים כאבו לי באמת, אבל כנראה שאלוהים לקח ברצינות את המשפט "בעצב תלדי בנים", כי כל הכאבים העצומים לא היו מספיקים אפילו בשביל ליצור את הפתיחה שתוריד אותי לחדר לידה. לקראת הערב כבר הרגשתי מסכנה. ההתרגשות התחלפה בעייפות. כאב לי ואף מוניטור בבית חולים לא הצליח להוכיח את הטענה שלי. המשמרת שלי ליהיא נגמרה והיא חזרה לבית לנוח לקראת הזמן שבו הגוף שלי יבין שהוא צריך להתחיל ללדת.

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    אחרי 13 שעות המתנה הגיעה הרופאה שבדקה אותי ואישרה - פתיחה של 3 ס"מ, את יכולה לרדת לחדר לידה. קצת אחרי חצות נכנסתי לחדר הלידה. אחרי כל כך הרבה שעות במסדרון הוא היה נראה לי כמו סוויטה מפוארת במלון. בחדר חיכתה לי אחותי, המיילדת שלי, במדים ירוקים. בהתחלה זה עוד היה כרגיל, היא חיברה אותי למוניטור, החדירה לי עירוי, הכינה אותי לאפידורל אהובי. אחרי שההרדמה החלה לפעול (על חצי גוף בלבד וייקחו עוד שעתיים בערך עד שאני אבין שזה לא נורמלי שעדיין כואב לי).

     

    בהשפעת האפידורל הרגשתי קצת עייפה, מטושטשת, ניסיתי לנמנם בהמתנה להתקדמות - השעה הייתה 4 בבוקר וכלום, אפס התקדמות, כבר הייתי כמעט מיואשת, איך העזתי לחשוב שבתוך 5 שעות אני אלד?! ליהיא הציעה לנו לישון ולאגור כוחות לקראת הלידה, הרגשתי שהיא רומזת לי שנישאר פה עוד הרבה זמן.

     

    התעוררתי אחרי שעה וחצי מצפצוף המוניטור, טניה המיילדת נכנסה לסדר מחדש את המתמר ובישרה לי שזה דווקא סימן טוב, כי שומשום ירדה למטה והמיקום שלה השתנה. ליהיא הגיעה כעבור כמה דקות, מתחה כפפה כחולה על יד ימין ובדקה את הפתיחה, ואז העיניים שלה נפערו, "את בפתיחה מלאה! ממש מרגישים את הראש". התרגשתי, הבנתי שהמפגש עם שומשום קרוב מתמיד. עכשיו צריך להתחיל לדחוף. אני לוקחת נשימה עמוקה ולוחצת כמו שלא לחצתי בחיים, "מעולה, ללחוץ, חזק, כל הכבוד" אני שומעת את אחותי, את בעלי, את דגנית אחראית המשמרת וטניה המיילדת השניה במשמרת שבאו לעודד.

     (צילום: יפית קסטרו ששון)
    (צילום: יפית קסטרו ששון)
     

    אומרים שבלידה ראשונה אפילו השלב של הלחיצות יכול לקחת כמה שעות, אבל שומשום שלי, אחרי 28 שעות של המתנה כבר ממש רצתה לצאת, הרגשתי איך לחיצה אחת ענקית מוציאה אותה ממני, האמת כולם היו מופתעים אבל בתוך 14 דקות בדיוק היא יצאה לאוויר העולם בקול בכי, ישר לידיים של דודה.

     

    אז איך זה ללדת עם אחותך המיילדת? כיף כמובן, למרות שמעולם לא ילדתי עם מיילדת אחרת אני יודעת שהאווירה בחדר הלידה שלנו הייתה מיוחדת. והדבר שהכי מרגש אותי הוא לדעת שהפעם, בניגוד ללידות אחרות, ליהיא לא נפרדת מהתינוקת שהיא אחזה לראשונה בחייה. היא תפגוש אותה תמיד - בחגים, בימי הולדת, בארוחות שישי, וכשנגה תגדל קצת היא תדע שדודה היא הראשונה שפגשה אותה בעולם שלנו, היא זאת שהוציאה אותה לאוויר.

     

    ומגיעה גם תודה לצוות חדר הלידה של בית חולים אסף הרופא - המיילדות דגנית בן מרגי, טניה גולדנברג וד"ר איתי גולדרט על הטיפול המסור.

     

    עוד בנושא: אחרי הלידה - התינוק צמוד אלייך? צפו בבייבי טוק:

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים