שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הטעויות שעשיתי עם בתי המחוננת

    "יש לה תובנות של אישה בת 70 ורגישות של ילדה בת 9, אז איך מתמודדים עם זה?" ליאור ירדן, אמא לילדה מחוננת, על הקושי להבין את ההבדלים בין היכולות השכליות והיכולות הרגשיות של בתה

    אנחנו יושבות על ספסל קטן בגינה ומנהלות דיון מעניין על מיעוטים בעולם. זה באמת מעניין אותי ואני נהנית. בחלקים ממנו אני שוכחת שמי שמנהלת איתי את הדיון הזה היא הבת שלי, ושהיא רק בת תשע. אנחנו מצויות בעיצומה של השיחה, כשדעתה לפתע מוסחת ופניה מתכרכמות. בירור קצר מעלה תשובה תמוהה שלולא הפנים החמצמצות הייתה גם מצחיקה אותי מאוד: "שלשום הבטחת שתקני לי (חפץ חסר משמעות כלשהוא) ולא קיימת" (דמעה מבצבצת בזווית העין).

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    ברוכים הבאים לעולמה של אמא לילדה מחוננת, עם תובנות של בת שבעים ורגשות של, ובכן, בת תשע. אני עוברת מסע אחד ארוך ומרתק, שמלמד אותי בכל יום שיעור חדש בהורות בכלל ובהורות לילדה מחוננת בפרט.

     

    דיסוננס. בואו נדבר עליו רגע. הילדה מציגה בפני עובדות, נתונים ומידע מקיף ומעמיק בתחומי חיים רבים. היא סקרנית, היא חוקרת ומבררת, קולטת מהר וגם אם תתקל בפיסות מידע היא תשכיל להשלים את החסר בעצמה. אבל זה לא אומר שרגשית היא מפותחת כל כך. וכאן מצוי התעתוע הזה, שגורם להורים רבים כל כך (או לפחות לי), לא להבין למה הילד בוכה כתגובה לסירוב כל שהוא, או למה הוא מתקשה להירדם לבד כי הוא פוחד ממפלצות (ומאמין בקיומן).

     

    הרגש האימהי צריך להיות כל הזמן בהיכון

    דמיינו לעצמכם שיחה מעניינת ועמוקה עם אדם מבוגר, בשנות השלושים, ארבעים או החמישים לחייו. דמיינו שבאמצע השיחה עובר לפניו ילד שאוחז ארטיק מגרה והוא כולו נעצב לפתע, שפתיו רועדות והבכי עומד לפרוץ החוצה. גם הוא רוצה כזה. מה הייתם עושים? האינטליגנציה של הבת שלי גבוהה ביותר. לפעמים ההרגשה היא שאני יושבת עם חברה בת גילי ומשוחחת איתה. אבל אני לא. אני לומדת דרכה, מנסה להבין את הטעויות שלי כדי שאוכל לתת לה כלים טובים יותר כאמא, ויש לי תובנות.

     (צילום: אלבום פרטי)
    (צילום: אלבום פרטי)
     

    אז נכון, אנחנו יכולות לשוחח על ספר שקראה, על קבוצות מיעוטים בעולם ועל ניסוי מדעי ויהיה סבבה ומעניין. אני יכולה גם לשכוח באותו רגע שאני לא מדברת עם ילדה. אבל, קודם כל אני אמא שלה. אני לא חברה והיא לא באמת אישה בוגרת. האינטליגנציה הגבוהה שלה היא רק בונוס ואני צריכה לזכור את זה. השכל והרגש ממוקמים בשני מקומות שונים לגמרי, ומתנהגים בהתאם. הלב אמנם מתרחב עד להתפקע, למשמע דברי חוכמה, אבל הרגש האימהי צריך להיות כל הזמן בהיכון. כי עוד רגע יישמע קול חבטה ואחריו בכי קורע לב, גם אם המכה לא באמת הצדיקה אותו.

     

    לזכור שהיא ילדה

    טעות מספר אחת שלי - אני לא החברה שלה, אלא האמא שלה, האוטוריטה, זו שמציבה גבולות, זו שמטפלת ומנחמת ומדגדגת ומזכירה לה לצחצח שיניים. התבונה, יש בה משהו מתעתע. קל להיסחף למקום הזה בו אני יודעת שאני יכולה להשתמש בקול ההגיון בזמן וויכוח, להעלות טיעונים מנומקים ויהיה בצד השני מי שייקח את זה ויביא טיעונים משלו. אבל היא בת תשע, והרגשות, הרגישות והתגובות הן בהתאם. רגשית היא מפותחת בדיוק בהתאם לגיל הכרונולוגי שלה. היא עשויה להאמין בפיית השיניים, לפחד ממפלצות ולדמוע בגלל משהו לא משמעותי. הו הדיסוננס. איך מצליחים לתמרן בין השכל הזה, לבין הרגש הזה?

     

    טעות מספר שתיים שלי היא להגיד לה "לא ציפיתי להתנהגות כזו ממך, את ילדה חכמה". אז מה? האינטליגנציה המפותחת שלה מונעת ממנה מלהיעלב מילד בכיתה, ממדבקה שלא קיבלה? לפחד פחות בחושך?

     

    אולי יעניין אותך גם:

    - הבת שלי לא מפסיקה לדבר

    - הפחד מכישלון: המורה שמלמדת ילדים לטעות

    - מחקר: ילדים עלולים לפתח הפרעות בדימוי הגוף מגיל שנתיים

     

    טעות מספר שלוש: התווית. בעצם ההגדרה של ילד כמחונן יש משהו שהוא משמח, מחמיא ומעיד על היכולות שלו. יחד עם זאת יש גם את התווית שמוצמדת אליו ויוצרת שורה של ציפיות מהסביבה, מהמורים ומההורים, כשלעיתים נפתח פער בין היכולת השכלית הגבוהה, לבין הצרכים שלו, הרגשיים. ואולי זה מה שמוביל אותי לטעות מספר ארבע. שלי, כן. כל הטעויות הן שלי, שלומדת גם כן, להבין, להכיל ולזכור שמדובר בילדה.

     

    טעות מספר ארבע שלי היא לא לזכור תמיד לשמש לה יד מכוונת, אולי לסמוך עליה קצת יותר מדי. טעות. בכל הנוגע לאחריות, לגבולות, לשגרה, לנחמה ולחיבוק, האחריות שלי היא לתת את המענה הזה לילדה בת תשע, תהיה חכמה ככל שתהיה. פרספקטיבה. צריך לשמור עליה. זה שהיא יכולה לספר לי על תהליך ייצור כד זכוכית מתחילתו ועד סופו, כולל דוגמאות ממקומות שעדיין נעשה בהם שימוש בשיטות ניפוח מסורתיות, לא אומר שתהיה מספיק זהירה ואחראית כדי לא להפיל את אותו הכד ולשבור אותו תוך כדי משחק כדור בתוך הבית. פרספקטיבה, כבר אמרנו? ואם כבר מדברים על כדורים, אני מבינה שחשוב שאתן לה לממש את המקום הילדותי, נטול התוויות, כמו משחק בכדור, או כל דבר אחר שהיא אוהבת, על אף ולמרות הפוטנציאל המנטלי הגבוה.

     

    לא לפתח ציפיות מוגזמות מדי

    המסע שלה הוא גם המסע שלי, והוא חדש לי. אני לומדת דרכה שהתווית הזו "מחוננת" לא יכולה להיות מודבקת על כל בגד. התווית הזו נלבשת בבית הספר ובאופן טבעי גם מלווה אותה בחייה. עדיין, העבודה שלי כאן היא לא לפתח ציפיות מוגזמות מדי, כי תווית או לא תווית, החדר יישאר מבולגן, הפחד ממפלצות יישאר והציפייה למצוא מתנה מפיית השיניים תעמוד בעינה.

     

    הדיסוננס הוא ביכולת שלה לקלוט ים של מידע אולם חוסר היכולת שלה לעבד את כל המידע הזה ולהכיל אותו. כי רגשית, נו, היא רק בת תשע! קטעי חדשות יכולים להיות פתח לחרדות מוגזמות, קריאה מרובה של ספרים הפונים לקהל בוגר יותר יכולה להתפתח לדמיון מוגזם, דבר שהמופלאה הפרטית שלי גם ככה בורכה בו, ובשפע. היום אני מבינה שהמידע הרב שהיא קולטת הופך אותה אולי לבעלת ידע רב יותר, אולם גם לפגיעה הרבה יותר, וכאן עלי להכנס לתמונה כאמא בלבד, שלה ובשבילה.

     

    לפעמים מספיק רק חיבוק

    ולמה אני שמחה על המסגרת שהיא הצטרפה אליה אחרי שאובחנה כמחוננת? כי במקום הזה אני יודעת שיש מקום למימוש הפוטנציאל ברמה האקדמית, מה שמותיר לי, כך אני מבינה היום, להניח לה להיות הילדה בת התשע בשעות שמחוץ לבית הספר.

     

    זה נשמע נורא פשוט אבל לי זה לקח שנה להפנים את העובדה שיש את הגיל הכרונולוגי שלה, יש את התבונה שלה, של הרבה יותר מגילה, ויש אותי, שצריכה לנתב בין הפער הזה כדי שגם אני לא אפתח ציפיות מוגזמות וגם היא לא תרגיש שאינה מספיק טובה בתחומים מסוימים (למשל לסדר את החדר או להכין את השיעורים בזמן), רק כי מצופה ממנה להיות כזו. אז מה השיעור שלי? לעזור לה במקומות בהם העומס הרגשי הוא רב מדי. וזה יכול להסתכם גם רק בחיבוק.

     

    יצא לי מאד רציני, ובסופו של דבר יש למופלאה הפרטית שלי חוש הומור מהמשובחים שפגשתי. אקנח בבדיחה שהמציאה:

    "תגיד" שואל מארגן המסיבות, "האם הגיעו למסיבה כל האפים?"

    "לא", עונה לו העובד. "לא הגיע אף אחד".

     

    הכותבת היא אם יחידנית לילדה מחוננת בת 9, קופירייטרית ועורכת תוכן 

     

    עלייה במספר המחוננים בישראל. צפו:

     






     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום פרטי
    צריכה לממש גם את המקום הילדותי
    צילום: אלבום פרטי
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים