שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    למה אנו עובדים קשה על מערכות היחסים שלנו

    הרעיון שצריך לעבוד על הזוגיות הוא קונצנזוס שממחזר את עצמו על ספת המטפלים הזוגיים ובשיח הציבורי. יש לכם בעיות בזוגיות? זה לא אומר שאתם לא מתאימים אחד לשני, זה אומר שאתם צריכים "לעבוד על זה". אבל יש לי רעיון משונה: למה שמערכת היחסים לא תהיה קלה?

    למרות שבתור סטודנטית באוניברסיטה אני חננה להפליא, בשנות התיכון לא הייתי מהתלמידים שיושבים בכיתה עם מחברת מסודרת, ובה כתובים בכתב יד עגול ומסולסל שיעורי הבית. אם לומר את האמת, לא היתה לי מחברת, וגם אם היתה לי מחברת בוודאי שלא היו בה שיעורי בית, וכל הקונסטלציה הזאת לא יכלה להתרחש בכיתה, כי במקום להיות בבית הספר הייתי עולה על האוטובוס לתל אביב או הולכת לים.

     

    המחנכת שלי, מיותר לציין, תיעבה אותי. נדמה היה שהיא לוקחת את ההתנהגות שלי באופן אישי, כאילו הברזתי מבית הספר במטרה לעשות לה רע, ולא במטרה לעשות לי טוב. הדבר שהכי עצבן אותה הוא שלמרות שלא למדתי, הצלחתי להוציא ציונים טובים. בטקס חלוקת התעודות בסוף י"ב היא חילקה לכל תלמיד מכתב אישי. "אני מקווה שתביני מהר שצריך לעבוד קשה בשביל להצליח", כתבה בשלי. קשה לומר שהגישה הספרטנית הזאת ששום דבר אינו מגיע בקלות, שהצלחה היא פרי של מאמץ, השתדלות ועבודה קשה, ולא של שכל, כישורים חברתיים, מזל או קסם אישי למשל, לגמרי עומדת במבחן המציאות. ובכל זאת, הגישה הזאת מיושמת על כל תחומי החיים שלנו, בין השאר על התחום הרומנטי. כך יוצא שכל פעם שאני שומעת את המשפט "זוגיות היא עבודה קשה" אני חוזרת להרגיש כמו נועה מהתיכון, רק עם טעם טוב יותר בבגדים.

     

    הרעיון שצריך לעבוד על הזוגיות הוא קונצנזוס שממחזר את עצמו עד זרא על דפי מדורי הייעוץ, על ספת המטפלים הזוגיים ובשיח הציבורי. יש לכם בעיות בזוגיות? זה לא אומר שאתם לא מתאימים אחד לשני, או שאתם צריכים להיפרד. זה אומר שאתם צריכים "לעבוד על זה", בדיוק כפי שאתם עובדים במשרד מ-9 בבוקר עד 7 בערב. בעידן שבו אנחנו מנסים להבין במה אדם מסוים עובד דרך השאלה "מה אתה עושה בחיים?", כלומר מניחים שמשלח ידו של אדם מגדיר את מכלול החיים והזהות שלו, אין פלא שאנחנו מכמתים כל דבר ומעניקים לו ערך לפי כמות העבודה שהושקעה בו, וזה כולל גם את הזוגיות שלנו.

     

    אבל למה בכלל צריך לעבוד קשה על מערכת היחסים? אני לא אומרת שבזוגיות אין בעיות, אני לא אומרת שלא ניתן או צריך לשפר את התקשורת בין בני הזוג, או מה שזה לא יהיה שחורק בקשר ביניהם, ובטח שאני לא אומרת שמרגע שהתאהבו "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". אהבה זה לא נגעת-נסעת, ובמדרגות הרבנות ירדו מספר לא מבוטל של אנשים שחשבו שאם בנקודת זמן אחת הם התאהבו – זה כבר יספיק להם לנצח, בלי להבין שהם צריכים להתאהב כל יום מחדש. אבל יש לי רעיון משונה: למה שמערכת היחסים לא תהיה קלה?

     

    אני תוהה אם השתרשות המשוואה של "זוגיות שווה עבודה קשה", לא גרמה לקשרים שברור לכל מי שרק צופה בהם מהצד שהם נידונו לכישלון קולוסאלי, להמשיך להימתח כמו מסטיק עד לקריעתם הכואבת והבלתי נמנעת. לכולנו יש את זוג החברים הזה שהתבוננות על מערכת היחסים שלהם שקולה לצפייה בשתי רכבות שדוהרות אחת לקראת השנייה. אנחנו יודעים שעומדת להיות כאן תאונה ובכל זאת לא מסוגלים להתיק את המבט הצידה, ובטח שלא מסוגלים להוריד את הנהגים הפזיזים מהכביש.

    כדי לגרום לזה לעבוד, תצטרכו להתאהב זה בזו כל יום מחדש (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    כדי לגרום לזה לעבוד, תצטרכו להתאהב זה בזו כל יום מחדש(צילום: Shutterstock)
     

    אתם צריכים לעבוד קשה על מערכת היחסים שלכם, נייעץ להם, אם רק תעבדו קשה הכול יסתדר. אבל לא רק החברים שלנו, גם אנחנו לפעמים נמצאים בקשר קשה ובלתי אפשרי שמסב לנו בעיקר סבל. אבל אותנו לא חינכו להיות תבוסתניים. אותנו לימדו שאם נתאמץ ונעבוד קשה נצליח. התגלית שאהבה זה לא מספיק, מאיימת על רעיון האהבה הרומנטית שאנחנו נשארים, מתאמצים וסובלים, ובסוף אפילו לא זוכים לקבל את אות העובד המצטיין של הקשר.

     

    ההתייחסות אל זוגיות כמשהו שצריך לעבוד עליו, כמשהו שניתן לפרוט לסט של משימות באקסל עם דד-ליינים, יעדים, ופיקוח של אנשי מקצוע שיצביעו על נקודות החוזק והחולשה ועל דרכי פעולה שיובילו לתוצאות משופרות, עשויה להצביע על זליגה של עקרונות משוק העבודה אל החיים האינטימיים שלנו. הערך המקודש שניתן לעבודה חלחל לתוך מערכות היחסים שלנו, וגרם לנו לדבר גם על זוגיות במונחים של עבודה.

     

    כחלק מערכי העבודה שהנחילו לנו, למדנו להאמין שצריך להתאמץ בשביל להצליח, עד כדי כך שקשה לנו להעריך דברים שהשגנו בקלות. גם בשנת 2016 קבוצות הוואטסאפ מלאות בבנות שמתלבטות עם חברותיהן לאיזה דייט כדאי לחכות עד שישכבו עם מישהו, כדי שהוא לא יחשוב שהן "קלות להשגה". כי בדעה הקולקטיבית, לא משנה עד כמה טוב הדבר הזה שהשגת, או עד כמה רצית אותו, קלות ההשגה שלו מפחיתה מערכו.

     

    באופן דומה, בהמשך הקשר חלק מאיתנו לא יעריכו את מערכת היחסים כמשמעותית אם לא ילוו אותה קושי ומאמץ. גם כאן כלכלת השוק משחקת תפקיד ונחלצת לעזרתנו. אפשר לעבוד על הקשר דרך צריכה של מוצרים כמו ארוחה במסעדה, חופשה או מתנות, ושירותים כמו יועצים ומטפלים זוגיים. כבר אי אפשר לספר לחברה שהתעצבנת הבוקר על בן הזוג שלך בלי שהיא תשלח לך מספר של מטפל עם הפיץ' השיווקי והמנצח: "לא, את לא מבינה, זה באמת מטפל פנטסטי. הלכתי אליו עם רוני לפני שהתגרשנו".

    בכל חבורה יש את הזוג הזה שלא ברור אם יש לו בכלל עתיד (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    בכל חבורה יש את הזוג הזה שלא ברור אם יש לו בכלל עתיד(צילום: Shutterstock)
     

    אבל אם אנחנו עובדים קשה על הקשר, איך זה שאחוז הגירושין רק הולך ועולה? בתרבות שמעריכה ומתגמלת עבודה קשה, ההורים שלנו העדיפו להישאר יחד בנישואין אומללים. כאילו פירוק הקשר מעיד על כשלון אישי, על כך שלא ניסו והתאמצו מספיק. הם התמלאו בתחושת הבושה הזאת גם במידה שהם היו מובטלים. הדור שלנו מאד שונה מהדור של ההורים שלנו, כמובן. אנחנו מוכנים לעבוד על הקשר רק עד גבול מסוים.

     

    אם נמשיך להסתכל על הקשר בין שוק העבודה ליחסים האינטימיים, אפשר להצביע על ההשתנות המשותפת של תפישות כלפי עבודה מצד אחד, והגישה שלנו כלפי מערכות יחסים מצד שני. הדור של ההורים שלנו ושל ההורים שלהם קיווה למצוא מקום עבודה טוב בגיל צעיר ולהישאר בו עד הפנסיה. בדור שלנו זה כבר לא אפשרי. הדרך להתקדם בשוק העבודה היא מתפקיד אחד למשנהו, וממקום עבודה אחד לשני, כאשר תחומי תעסוקה ותפקידים ישנים נמחקים ותחתם מתפתחים חדשים. וגם אם היינו יכולים להישאר במקום אחד, לא היינו רוצים לעשות את זה מהסיבה הפשוטה שהיינו מתים משעמום.

     

    הדינמיות של החיים הלכה וגברה, ואף אחד כבר לא מצפה מאיתנו לבחור מקום עבודה אחד ולהישאר בו לתמיד. אם ההורים שלנו חשקו שיניים ונשארו לא רק בזוגיות אלא גם במקום עבודה שלא טוב להם בו בשם היציבות, הרי שבעידן שבו אין ביטחון תעסוקתי משום צורה, מותר לנו לנסות לשפר את מיקומנו התעסוקתי ע"י התפטרות יזומה. השאיפה לקביעות התחלפה בשאיפה למימוש עצמי והחיפוש המתמיד אחריו. גם במערכות היחסים שלנו כבר לא מצופה מאיתנו להישאר לתמיד, שכן גם בשוק הזוגיות הדרך להתקדם היא פעמים רבות ממערכת יחסים אחת למשנה. אנחנו לא מתגרשים בגלל שאנחנו מאמינים פחות באהבה, להפך. אנחנו מאמינים בה יותר מתמיד, ומוכנים לעבור מספר רב של מערכות יחסים ונישואין בכדי לממש אותה. אנחנו עדיין עובדים על מערכות היחסים שלנו, הן פשוט מתחלפות זו בזו מדי פעם.

     

     

    יחד עם השינוי במבנה שוק העבודה, חל שינוי גם בתפישות ובאמונות שמלוות אותו. הגישה של המחנכת שלי, שצריך לעבוד קשה בשביל להצליח, היא שריד מתקופה אחרת, ולמרות שחונכנו על ברכיה אנחנו מתחילים לאמץ גישות אחרות. מספיק להסתכל על מדף ספרי האימון בשביל להבין לאן נושבות הרוחות. "4 שעות עבודה בשבוע" של טימותי פריס הוא רב מכר שמסביר איך לעבוד פחות כדי להצליח יותר, ו"אני רוצה הכל" המעולה של ליאור פרנקל מסביר איך להחליף את סולמות הקריירה הסטנדרטים בסולם אישי שיעניק לנו משמעות וכיף לחיים.

     

    סבתא שלי היתה מתהפכת בקברה לו היתה שומעת על הרעיון הזה, אבל בעידן שבו אנחנו עובדים יותר מתמיד (ומפנטזים על לעבוד כמה שפחות), אנחנו מוכנים להשקיע את המאמצים במקומות שמעניקים לנו משמעות והנאה, ואפשר לראות איך התפישה הזאת באה לידי ביטוי גם במערכות היחסים שלנו. אנחנו עדיין מתייחסים אל זוגיות כאל משהו שצריך לעבוד עליו, אבל אופי ומטרת העבודה השתנו.

     

    אנחנו עדיין משקיעים עבודה במערכת היחסים שלנו, אבל לא בשביל לשמר בכל מחיר את הקיום שלה, אלא כדי לשמר את האושר שלנו. אנחנו עדיין מאמינים שעבודה קשה תקדם את הזוגיות שלנו, אבל שואלים אם הזוגיות הזו היא מה שיעניק לנו משמעות. ואם אנחנו לא מאמינים שעבודה קשה תוביל לתוצאות האלה אנחנו פשוט לא נשקיע אותה, או שנשקיע אותה בחיפוש אחר הזוגיות הבאה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    "אם יהיה קשה, פשוט תעבדו על הקשר"
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים