מה גרם לנינה סימון לכתוב את "ארבע נשים", ולמה ירתה בשכן שלה

באחד משיריה הידועים נתנה המוזיקאית ביטוי למאבק למען שוויון זכויות לשחורים, שבו השתתפה. בחייה הפרטיים היו אנרגיות פחות חיוביות: נטישת בת, אלימות, פלילים

עופרה עופר אורןפורסם: 23.10.16 01:29
נינה סימון בביקורה בישראל ב-1988. שורות של צופים קמו לנגד עיניה ונהרו אל מחוץ לאולם (צילום: צביקה טישלר)
נינה סימון בביקורה בישראל ב-1988. שורות של צופים קמו לנגד עיניה ונהרו אל מחוץ לאולם (צילום: צביקה טישלר)

היא עמדה על הבמה בהיכל התרבות בתל אביב, לבושה בשמלה ענקית ונפוחה שהסתירה לחלוטין את תווי גופה. לא היה ברור אם היא נטועה במקומה כי קשה לה לזוז, או מכיוון שאינה רוצה בכך. השנה הייתה 1988. היא הייתה אז רק בת 55, אבל נראתה כמי שהזיקנה – או אולי מחלה − הכריעה אותה. בעיתונים כתבו למחרת כי כעסה על זמרת החימום שהקדימה אותה. אכן, דידי בריג'ווטר, שהייתה אז בת 38, גנבה את ההצגה. היא פיזזה על הבמה, התקרבה אל שוליה, התיישבה ונשכבה, נעה בקלילות, פלירטטה עם הקהל. וכשנינה סימון, שההופעה העיקרית הייתה שלה, הגיעה, הקהל – שהיה אמור לדעת כי בא לשמוע את אחת הזמרות המופלאות שהיו אי פעם – הגיב לא רק באדישות, אלא אפילו באלימות. שורות של צופים קמו לנגד עיניה ונהרו אל מחוץ לאולם.

 

הזמרת האורחת עמדה בלי נוע, שרה כמה שירים והביטה באנשים חסרי הסבלנות והאיפוק ששילמו אמנם ממיטב כספם כדי לצפות בה, אבל לא איפשרו לה להמריא בשירתה ולקחת אותם אל היופי והעוצמה הרגשית שלה. הם גם לא היססו לפגוע באמנית הדגולה. היא הביטה בקהל בעיניים נוקבות, לא ויתרה על הנוכחות המלכותית הידועה שלה, והם, שהלכו שבי אחרי קלילותה של זמרת החימום, אמרו לה בלי מילים שאינם מעוניינים במה שיש לה להעניק להם.

 

סימון, שנולדה ב-1933 בצפון קרוליינה, ייעדה עצמה מילדות להיות פסנתרנית קלאסית. חרף כישרונה הרב, ולמרות העובדה שלמדה בג'וליארד, לא התקבלה לבית ספר גבוה למוזיקה (באחרית ימיה העניק לה אותו בית ספר תואר לשם כבוד). לא היה לה ספק שהסיבה לדחייה הייתה צבע עורה.

 

את הקריירה שלה כזמרת החלה במקרה. כדי להתפרנס, ניגנה בבארים, ונאמר לה שאם גם תשיר, תקבל עוד כמה דולרים. היא שבתה את לבבות המאזינים, אבל דווקא בשיא הצלחתה חשה שחייה ריקים מתוכן: היה לה צורך למצוא פשר לאמנותה. חלום חייה היה לנגן באך בקרנגי הול, לא לשיר כדי לבדר אנשים. ואז הכירה את מלקום אקס ואת שאר פעילי התנועה לזכויות האזרח, אלה שנאבקו למען שוויון זכויות לשחורים באמריקה. בעלה, שתכנן את הצלחתה המסחרית, לא הבין את הצורך שלה לשיר כדי לצעוק את הכאב והמרי, כדי להתסיס, כדי להניע את הצופים לפעול, להילחם (להרוג!)

 

ב-1963 כתבה והקליטה את שיר הזעם "Mississippi Goddam" בתגובה לרצח של שחורים, ביניהם ילדים, באלבמה ובמיסיסיפי. את השיר ביצעה בקרנגי הול בפני קהל צופים לבנים, והוא נהפך להמנונה של התנועה לשוויון זכויות. בחלק ממדינות הדרום אסרו להשמיע אותו. בתום אחת הצעדות המפורסמות מהעיר סלמה, אלבמה, לבירת המדינה, מונטגומרי, שבהן תבעו השחורים זכות בחירה, שרה סימון את השיר בפני קהל של עשרת אלפים פעילים.

 

 

אחריו כתבה את "ארבע נשים", כאן בתרגומה של ננו שבתאי (התפרסם לראשונה במוסף התרבות של "הארץ"):

 

הָעוֹר שֶׁלִּי שָׁחֹר

הַזְּרוֹעוֹת שֶׁלִּי אֲרֻכּוֹת

הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי צַמְרִירִי

הַגַּב שֶׁלִּי חָזָק

חָזָק מַסְפִּיק לָשֵׂאת אֶת הַכְּאֵב

שֶׁנִּגְרָם וְעוֹד פַּעַם נִגְרָם

אֵיךְ הֵם קוֹרְאִים לִי

קוֹרְאִים לִי דּוֹדָה שָׂרָה

הַשֵּׁם שֶׁלִּי — דּוֹדָה שָׂרָה

 

הָעוֹר שֶׁלִּי צָהֹב

הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי אָרֹךְ

בָּרֶוַח שֶׁבֵּין שְׁנֵי עוֹלָמוֹת

שָׁם מְקוֹמִי

אָבִי הָיָה עָשִׁיר וְלָבָן

לַיְלָה אֶחָד מְאֻחָר

כָּפָה אֶת עַצְמוֹ

עַל אִמִּי

אֵיךְ הֵם קוֹרְאִים לִי

קוֹרְאִים לִי סַפְרוֹנְיָה

הַשֵּׁם שֶׁלִּי — סַפְרוֹנְיָה

 

הָעוֹר שֶׁלִּי שָׁזוּף

הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי בָּרִיא

הַיְּרֵכַיִם שֶׁלִּי מַזְמִינוֹת

הַפֶּה שֶׁלִּי כְּמוֹ יַיִן

יַלְדָּה שֶׁל מִי אֲנִי?

שֶׁל כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֶּסֶף לִקְנוֹת

אֵיךְ הֵם קוֹרְאִים לִי

קוֹרְאִים לִי מֹתֶק

הַשֵּׁם שֶׁלִּי — מֹתֶק

 

הָעוֹר שֶׁלִּי חוּם

הַסִּגְנוֹן שֶׁלִּי קָשֶׁה

אֲנִי אֶהֱרֹג אֶת הַבֵּן זוֹנָה הָרִאשׁוֹן שֶׁאֶרְאֶה

הַחַיִּים שֶׁלִּי הָיוּ מִדַּי קְשׁוּחִים

מַר לִי נוֹרָא בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים

כִּי הַהוֹרִים שֶׁלִּי הָיוּ עֲבָדִים

אֵיךְ הֵם קוֹרְאִים לִי

קוֹרְאִים לִי

פִּיצֵ'ס.

 

 

השיר מתאר את ייסוריהן ואת זעמן של ארבע נשים "צבעוניות" שנאלצות למכור את גופן כדי להתפרנס: "שחורה", "צהובה", "שזופה", "חומה". ארבע הנשים מרות נפש ושטופות שנאה. אף אחת מהן אינה זוכה להיקרא בשמה האמיתי. הן נושאות כינויים מתנשאים, מקטינים, שלא בחרו לעצמן, כאלה שאמורים לסכם את דמותן וכמו לצייר אותן בפנינו: ה"דודה" השחורה ולמודת הסבל; "ספרוניה", שכינויה נובע מהמילה saffron, כלומר כורכום, תבלין צהוב; "מותק", הדומה לילדה חמודה ומיותמת, שכל גבר יכול לקנות את גופה; ו"פיצ'ס", שכינויה נובע מהמילה "אפרסק" באנגלית – שוב רמז לצבע העור.

 

ארבע הנשים מתארות את כאבי הגוף והנפש: גבה המיוסר של הראשונה; האונס שבעקבותיו נולדה השנייה - אביה העשיר והלבן כפה את עצמו על אמה; השלישית, זאת שאין לה אבא, היא הילדה האבודה של כל מי שמשלם; והרביעית, שהחיים הקשיחו אותה, כבר מוכנה להרוג את מי שפוגע בה, לנקום במי שהפך את הוריה לעבדים.

 

סימון ב-1964. דווקא בשיא הצלחתה הרגישה שחייה ריקים מתוכן (צילום: Gettyimages)
    סימון ב-1964. דווקא בשיא הצלחתה הרגישה שחייה ריקים מתוכן(צילום: Gettyimages)

     

    השפעת המאניה-דיפרסיה

     

    לאחר שהצטרפה סימון לתנועה למען שוויון זכויות, היא חשה שמצאה את ייעודה. כשבעלה התקומם נגד הנזק שהיא גורמת לקריירה שלה בפעילותה וכשנעשה אלים כלפיה - אפילו בנוכחות בתם הקטנה - עזבה סימון את הבית, את הבעל ואת הבת. עד אז חיה המשפחה בשכנות ובידידות עמוקה, כמעט במעין קומונה, עם מלקולם אקס, שהיה נשוי ואב לילדים רבים. בתה של סימון התארחה אצלם ביום שאמה הסתלקה: בלי להסביר לילדה מאומה, ניתקה האם כל קשר ונעדרה במשך שנה תמימה. אחרי שנה שבה סימון ולקחה אליה את בתה, אלא שאז, כך העידה הבת, החל גיהינום אחר בחייה. בגיל 14, כשלא יכלה עוד להתמודד עם

    האלימות שספגה מאמה, ניסתה להתאבד. לאחר שניצלה, נסה הבת מהבית ולא שבה עוד.

     

    לימים הסבירה הבת שאמה אובחנה כבִּי-פֹּולָרית – כלומר, כמי שלקתה במאניה-דיפרסיה. על פי אחד הסיפורים, הביעה סימון זעם לא רק בשירים וביחסה אל בתה: היא הייתה מסוגלת לנהוג באלימות של ממש גם כלפי זרים, עד כדי כך שירתה פעם בשכן שצחוקו הרגיז אותה, ופצעה אותו.

     

    האם אפשר, מותר, צריך, לסלוח ליוצרת שהעשירה חיים של רבים כל כך ברחבי העולם, על מה שעוללה לבתה, או על שהטיפה למעשה לרצח, רק משום שאפשר להבין את מקורות הזעם שחשה?

     

    בשנים האחרונות, זמן רב אחרי מותה ב-2003, זוכה סימון למעין תחייה. שירים שלה מופיעים בפסי קול של סרטי קולנוע רבים, ולמעשה מעולם לא נעלמו מהלב. אוהביה זוכרים לה לטובה את ביצועיה המופלאים כזמרת וכפסנתרנית וגם את השירים שכתבה בעצמה, כמו למשל "ארבע נשים".

     

    _________________________________________________

     

    איזה רומן סודי עומד מאחורי אחד השירים המפורסמים של שלמה ארצי? הקליקו על התמונה:

     

    "את אינך יודעת מה מאוד יפייפית". הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)
    "את אינך יודעת מה מאוד יפייפית". הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים