ג'וש סמית' מציג: ירידה לצורך עלייה
בגיל 30 בלבד, אחרי קריירה הפכפכה ב-NBA, הפורוורד הסופר מוכשר מצא את עצמו בלי עבודה - והחליט לעבור במפתיע לליגה הסינית. בתום חוזהו לשלושה חודשים הוא מתכנן קאמבק, גם אם על תקן שחקן שעולה מהספסל. השאלה אם יש קבוצה שתחכה לו. רק דבר אחד לא צריך להטריד אותו: חשבון הבנק שלו
נתחיל בשאלה: נניח שאתם ג'נרל מנג'ר בקבוצת NBA ובמשך כל הקיץ שמעתם שבשוק השחקנים מסתובב פורוורד בן 30 ללא עבר של פציעות, המתנשא לגובה 2.06 ומסוגל להוביל כדור, לתרום נקודות חשובות ולשמור במספר עמדות. האם הייתם, לכל הפחות, בודקים את האפשרות להחתים אותו?
בהנחה שהתשובה של רובכם הייתה חיובית (ובצדק), כיצד הייתם מגיבים אילו הייתי מספר לכם שמדובר ב… ג'וש סמית'? למי שלא מכיר, סמית' הוא פורוורד עם ניסיון רב בליגה, שבשיאו (עונת 2011-12) לא היה רחוק מלהיבחר למשחק האולסטאר.
אל ה-NBA הוא הגיע ב-2004 לאחר קריירת תיכונים מוצלחת במהלכה שיתף פעולה, בין היתר, עם דוויט הווארד, ולאחר מכן עם ראז'ון רונדו. בעוד חברו הווארד נבחר במקום הראשון על ידי אורלנדו, סמית' כסס ציפורניים בזמן ש-15 קבוצות נוספות העדיפו שחקן אחר על פניו, עד שאטלנטה (שויתרה עליו בעצמה עת בחרה במקום השישי את ג'וש צ'יילדרס), החליטה לנצל את הבחירה המספר 17 שלה כדי לצרף את יליד ג'ורג'יה.
.
שני הרוקיס לא הרשימו במיוחד בעונתם הראשונה בקבוצה, שהעמידה סגל חלש להחריד (כוכביה היו אנטואן ווקר, אל הארינגטון וטיירון לו), וסיימה עם המאזן הגרוע בליגה (69-13). עם זאת, לאט לאט היא החלה להשתפר ולצבור נכסים (ג'ו ג'ונסון, מארווין וויליאמס, אל הורפורד, מייק ביבי ועוד), והפכה לקבוצת פלייאוף לגיטימית במזרח, כשסמית' מככב בשני צידי המגרש.
בעונותיו הראשונות בליגה, סמית' נחשב לאחד השחקנים היותר אתלטים בסביבה. הוא ניצל את הזינוק המדהים שלו כדי לשבור שיאי חסימות מצד אחד (השחקן הצעיר ביותר שהגיע לאלף חסימות), ולרחף להאלי-אופים מרהיבים בצד השני של המגרש. אלא שבתקופתו של סמית', אטלנטה נחשבה לקבוצה שהמקסימום שלה היה חצי גמר המזרח, מה שכנראה תרם להחלטתו לנסות את מזלו בשוק השחקנים החופשיים.
וכך, ב-2013, הפורוורד החליט להיעתר להצעה נדיבה ביותר של דטרויט, ששמה לו על השולחן 54 מיליון דולר ל-4 שנים. על פניו, ניתן היה להבין כמובן את סמית', שהאמין ביכולתו להוביל את הקבוצה הצעירה, אך פרשנים רבו התקשו להבין מדוע דטרויט, שהחזיקה בשני שחקני פנים צעירים מוכשרים (גרג מונרו ואנדרה דראמונד) היעילים מתחת לסל, הלכה על פורוורד שלא קולע מבחוץ באחוזים גבוהים, במקום להביא שחקן שיעזור לה לרווח את המשחק.
התוצאה הייתה פקק תנועה בהתקפה של דטרויט, שהתקשתה מאוד בתחום הקליעה מחוץ לקשת. סמית' סיים עונה ראשונה סבירה מבחינה אישית, אך איומה מבחינה קבוצתית.
בעונה הבאה, התקוות ששלושת הגבוהים של הפיסטונס ילמדו לשחק ביחד נגוזו, ולאחר פתיחת עונה איומה הוא שילם את המחיר ושוחרר מהקבוצה, שידעה שתהיה מחויבת לשלם לו את מלוא שכרו – רק שיילך. בזמן שכלי התקשורת השונים חגגו את רצף הניצחונות של הפיסטונס מאז שסילקה אותו, השחקן עצמו נענה לחיזוריו של חבר ילדותו, הווארד, והצטרף ליוסטון. הבית חדש האיר לו פנים והוא היה אחד האחראים הראשיים לקאמבק הנהדר של הקבוצה מול הקליפרס בחצי גמר המערב.
ואולם, סמית' כנראה לא העריך כמו שצריך את קבוצתו החדשה, ובקיץ החליט ללכת ולחתום דווקא בקליפרס (וזאת למרות שלדברי יוסטון היא רצתה שיישאר).
לאור יכולתו בתחנה החדשה, והחוזה הנמוך שלו (כאמור, קיבל ממילא את רוב משכורתו מדטרויט), נדמה היה שהקליפרס עשו עסקה מצוינת כשהחתימו מחליף נהדר לגבוהים, שיכול להשתלב מדי פעם גם בחמישייה בעמדה 3 הבעייתית. אלא שבמציאות סמית' היה חלש ביותר, ולאחר 32 משחקים הועבר בטרייד ליוסטון שהסכימה לקלוט אותו בחזרה מהקליפרס, שכמו דטרויט בזמנו, הסכימה להפסיד קצת מזומנים – העיקר להיפטר ממנו.
לצערם של סמית' ויוסטון, הפעם השידוך לא צלח ובסיום העונה הוא לא קיבל הצעה להמשיך. וכך, גיבורנו מצא את עצמו שוב בשוק השחקנים החופשיים.
באחת הפגרות המטורפות ביותר בתולדות הליגה (על רקע העלאת תקרת השכר), שבה גם שחקנים סבירים מינוס דרשו (וקיבלו) שכר מטורף, דווקא סמית', שחקן די מוכח, נשאר ללא קבוצה. אחת הסיבות לכך היא כמובן הנסיגה ביכולתו, בדגש על יכולתיו הפיזיות. למרות גילו הצעיר יחסית, כל מי שצפה בו מעט התרשם שהוא הרבה מעבר לשיאו.
בנוסף, למרות התעקשותו לאורך השנים, קלעי שלשות הוא כבר לא יהיה, כאשר הדבר שהכי מדהים אותי שהוא הפך מקלעי עונשין סולידי (סביבות ה-70%) לאחד הגרועים בתחום. לחשוב שפעם הוא יכול היה להטביע מהאזור הזה. אז מה עוד נגיד, ומה עוד נאמר, האם סיפורו של ג'וש סמית בליגה נגמר?
לא כל כך מהר. סמית' אולי שכח איך לקלוע מהעונשין, אבל לא שכח לשחק כדורסל. לצפות ממנו לתרומה חיובית בכל משחק זה כנראה יותר מדי, אך אני מניח שיש לא מעט קבוצות שלא יתנגדו להחזיק אותו על הספסל במחיר מינימום, שיהיה שם למקרה הצורך. הוא צריך להשתלב במערכת שתאמין בו ותדע כיצד להתנהל מול מצבי הרוח שלו.
לפני חודשיים סמית' עצמו סיפר שהוא מודע למצבו, וכן על הרעב לחזור ולשחק ב-NBA, מתוך אמונה שעדיין יש לו מה לתרום. הוא המשיך והרחיב על אימוני היוגה שערך, וכמו כל שחקן חופשי המחפש בית, טען שהוא בכושר מצוין. בנוסף, סיפר שהוא כבר לא מצפה לפתוח בחמישייה ולשחק 30 דקות, ושהוא רואה במעבר לשחק מחוץ ל-NBA כסוג של ויתור.
עם זאת, לאחר שחיכה וחיכה להצעה שלא באה, ביום שלישי האחרון התפרסמה ידיעה לפיה סמית' חתם לשלוש שנים בשורות אלופת סין, סיצ'ואן ווילס, תמורת 1.5 מיליון דולר (בתוספת למשכורת שיקבל מדטרויט). מה זה אומר לגבי המשך קריירת ה-NBA שלו? לא הרבה. האמת, הצעד הזה אפילו עשוי לעזור לו.
הליגה הסינית אמנם הפכה ליעד מועדף על שחקני NBA לשעבר (סטפן מארבורי וטרייסי מקגריידי לדוגמה), אבל הרמה שם עדיין לא גבוהה, ואם סמית' בכושר, הוא יוכל להשיג שם מספרים של 20 נקודות ו-15 ריבאונדים למשחק בקלות יחסית. אם יצליח להוכיח שהוא בכושר, מניותיו בקרב מנהלי הליגה יעלו בוודאות, והוא יוכל להצטרף בזמן לקבוצת פלייאוף.
באופן אישי, הייתי מאוד רוצה לראות אותו בממפיס, קבוצה בה שחקן בעייתי דוגמת זאק רנדולף הפך לכוכב, ושחקנים כמו מאט בארנס ולאנס סטיבנסון הצליחו להתמקד בכדורסל נטו וגילו יכולת טובה. נכון, לא יהיה לו מקום על המגרש ביחד עם גאסול ורנדולף, אבל הוא בהחלט יוכל לשחק בעמדה 4, ואולי גם 5 במקום גאסול אם יתחשק לקבוצה לנסות קצת סמול-בול.
מלבד ממפיס, אופציה אחרת היא חזרה הביתה לאטלנטה, אם וכאשר תסכים לקלוט אותו בחזרה, ואולי אפילו אחת מקבוצות הצמרת בליגה, שתרצה להתחזק לקראת הפלייאוף.
אז מה, ניפגש בינואר?
לפנייה לכתב/ת 
