שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "כיום משינה לא היתה מצליחה לפרוץ"

    שלומי ברכה לוקח את הזמן, ולא מוכן להתנצל על כך. למרות שיותר מעשור מפריד בין אלבומי הסולו שלו, הוא מאמין בהבשלה שהיה צריך לעבור כדי לעמוד בחזית. "יש ביצירה הזו קצת אופל", הוא אומר על האלבום החדש בראיון למגזין "פנאי פלוס". "זה התיעוד של הנפש שלי החוצה"

    כשהרמקולים ב"סוניה", בית הקפה התל אביבי, מתחילים לפתע להשמיע את צליליו הראשונים של "מאדים ומחוויר", שלומי ברכה נדרך בשנייה אחת. זה מתבקש שאמן יכיר את שיר הנושא של האלבום החדש והמצוין שלו כבר מאלפית האקורד הראשון. אבל עבור ברכה, שמזה כמעט 35 שנים - וככל הנראה לנצח - יישאר קודם כל הגיטריסט של משינה, הקבלה, הפרגון של הרדיו והביקורות המשבחות הן בגדר בונוס. הפתעה גמורה.

     

    "זה טירוף, לא ציפיתי לזה", הוא מודה בצהרי שישי, שעות ספורות לפני שהוא צריך לצאת ולאסוף את הילדה מהגן. "כי מבחינתי עצם העשייה של האלבום הייתה ניצחון מאוד גדול בשבילי. זה התיעוד של הנפש שלי החוצה. זה מה שאני עושה, זה מה שאני יודע לעשות. אני לא יודע לעשות שום דבר אחר חוץ מזה".

     

     

     (צילום: דניאל אוחנה) (צילום: דניאל אוחנה)
    (צילום: דניאל אוחנה)
    היית לוקח קשה אם היו מתקבלות ביקורות שליליות?

    "זה היה מבאס אותי, אבל עשיתי את האלבום הזה בשבילי. ככה אני. זה נורא כיף וממש חיבקו אותי. אתה יודע מה? לא קראתי ביקורת אחת רעה. לא ידעתי מה לעשות עם זה. אני חושב שאני מאוד נאמן לאמת הפנימית שלי, אם מותר לי להגיד כזה דבר. וכשיש את החיבור לדבר הזה אז אנשים מזהים את זה".

     

    מדהים שאנשים מתחברים עוד קצת לרוק, בעידן מובהק של פופ. מה אתה חושב באמת על כל הסטטיקים והבן־אלים?

    "תמיד היו להיטי רדיו. זה של עכשיו, של הנוער. זה מה שקורה בכל הבר והבת מצוות. יש דברים שאני יכול להבין, יש שפחות. השיר הזה, 'מסיבה בחיפה' למשל, יש בטקסט שלו דווקא משהו מרגש. סלסולים וכאלה זה פחות הז'אנר שלי, אבל עובדה שזה מצליח ואני לא מזלזל. אני רואה מה זה עושה לילדים, אז זה בסדר גמור מבחינתי. אולי אני אעשה קאבר למסיבה בחיפה. רוק כזה טוב, אמיתי מרגש".

     

    הפתיע אותך שאפילו הרדיו משמיע?

    "הייתה לי הרגשה שאני מאתגר את הרדיו. גם הטקסטים והשירים הם לא עד הסוף רדיו פרנדלי. בכל זאת יש ביצירה הזו קצת אופל, האלבום הזה לא בא להתחנף לרדיו ולנסות להצליח. זה שהרדיו משמיע את זה עכשיו בתקופה קשה כזו, עם כל מה שעובר על גלגלצ למשל, שמתערבים להם המון בהחלטות, אני מצדיע לו. כל הכבוד. אני מבסוט מזה, לא הייתה לי ציפייה ממש. רציתי, כן, כי אתה רוצה שאת התערוכה שלך יבואו לראות אנשים. הרדיו מאוד עוזר לאנשים לדעת שיש לך תערוכה. זה חשוב".


     (צילום: דניאל אוחנה) (צילום: דניאל אוחנה)
    (צילום: דניאל אוחנה)
    וזה אכן חשוב, בטח כשזו בסך הכל תערוכת היחיד השנייה בקריירה שלך. 13 שנים עברו מאז "צ'אפלין צ'ארלי", אלבום הסולו הראשון שלו מ־2003 והרבה קרה מאז. משינה התאחדה, הוציאה שני אלבומים (עוד נגיע אליהם), והפכה לאחת מלהקות ההופעות הטובות בארץ. בכל הנוגע לקריירה האישית, ברכה הוא קצת כמו הצב שהוא מדבר עליו ברצועה השנייה באלבום: סוחב את הבית על הגב וזז לאט.

     

    "זה הזמן שהייתי צריך. והאמת שזה יכול היה לקחת גם עוד", הוא מסביר את המרחק הגדול בין האלבומים. "כל זה היה עניין של החלטה אם אני שר או לא שר. לא הרשיתי לעצמי לשיר. טקסט זה הדבר הכי חושפני, וכשיובל (בנאי) שר טקסטים שלי יכולתי להסתתר. אני בן אדם מסתתר, אוהב את הצל בצד. בחלק מהזמן חיפשתי מישהו שישיר בשבילי את השירים".

     

    על מי חשבת?

    "לא רק חשבתי, גם נפגשתי עם מוזיקאים. אביטל תמיר מלהקת בצפר, גל תורן ממרסדס בנד. עשינו קצת ניסיונות".

     

    ומה, אף אחד לא יכול לשיר אותך חוץ מיובל?

    "יכולים. אבל כשמשהו נובע מהנפש שלך אז את הסיפור שלך אתה תספר הכי טוב. גם אם אתה לא זמר גדול. יש בזה משהו מאוד חזק. אני בכלל לא חלמתי להיות זמר. בפעם הראשונה שבאתי ליואב קוטנר עם קלטת, היו עליה שני שירים שאני שרתי. אחד מהם, שקראו לו אז 'קשיים בחקלאות' הפך להיות 'אופטיקאי מדופלם'. אבל כשהכרתי את יובל (השניים חלקו חדר בבסיס תותחנים בשומרון במהלך שירותם הצבאי. ע.פ) שמעתי שיש לו קול, הוא היה זמר. אז אמרתי לו 'אני הקיר שלך'".

     

    כנראה זה היה צריך להיות.

    "מסתבר, לא יודע, אבל נוצרה חברות. משפחה אתה לא בוחר, חברים אתה בוחר. עברתי עם יובל המון דברים טובים, וגם טלטלות, ניסויים, גירושים. היו גם חילוקי דעות. יש בינינו אהבה בתכל'ס. אנחנו גם מאוד מעריכים אחד את השני".

     

    מה הוא חשב על האלבום?

    "הוא מאוד אהב אותו".


     (צילום: דניאל אוחנה) (צילום: דניאל אוחנה)
    (צילום: דניאל אוחנה)

    אני שואל כי איכשהו נדמה כאילו מאז שמשינה חזרה היא בעיקר להקת פרפורמנס נהדרת. מבחינת חומרים מוקלטים נראה שהדברים הטובים הם אלו שאתם עושים בנפרד.

    "משינה זה אריה גדול. מפלצת שמורכבת מחמישה ראשים. והביחד הזה יוצר איזה עניין מסוים, שכשאתה בלבד שלך אתה יכול לכוון אותו בצורה מאוד ספציפית לאהבות שלך. האלבום האחרון שלנו, 'יהלומים בשמיים', הוא בעצם תיעוד של תקופה לא פשוטה, שתועדה גם בסרט 'המכונה'. תקופה מאתגרת לכל אחד מאיתנו באישי שלו וגם בביחד. יכול להיות שציפו מאיתנו לעשות איזה מהפך או משהו באלבום ההוא. זה אלבום חשוב, לדעתי, עם שירים טובים. אבל אני חושב שמאז שהתפרקנו וחזרנו, קצת נזהרנו אחד על השני באלבומים. ואני לא יודע אם זה עבד כל כך לטובתנו, ההתחשבות אחד בשני. לפני כן היו אלבומים שבהם אני משכתי, אלבומים שאחרים משכו. אבל זה היה אלבום שנעשה ביחד וזה מה שנולד".

     

    אתה חושב שהייתם מצליחים לפרוץ היום כלהקה?

    "לא נראה לי שהיינו מצליחים. למרות שיש היום הורים שמשמיעים לילדים שלהם שירים כמו 'בלדה לסוכן כפול' או 'היא התווכחה איתו שעות' והילדים אוהבים ומתחברים לזה. הם גם באים להופעות, גילאי שש־שבע־שמונה. אני רואה אצלנו בהופעות קשת של גילאים, מ־30 ועד שישים ומשהו. יש גם את החבר'ה בגילנו שמתרפקים עלינו. מראים שעדיין אפשר להיות בגיל שלנו ולבעוט".

     

    עדיין קל לבעוט?

    "אין שום בעיה בבעיטה. צריך רק שהכדור יתלבש לך טוב על הרגל ואז יוצא לך טיל".

     

    נושא הגיל שב ועולה במהלך השיחה בינינו - ומסיבות מובנות. ברכה וכותב שורות אלה נפגשים בצהרי שישי של אמצע נובמבר. שעות ספורות לאחר שוויכוחי הסרק הילרי־טראמפ והניצחון המפתיע מפנים מקום לידיעה לא צפויה חדשה, על מותו של המוזיקאי לאונרד כהן. "בן כמה הוא היה?" שואל ברכה, ולמשמע התשובה "82" הוא אומר בשקט - "צעיר".

     

    ואז הוא מתחיל לחשב. "פורטיס כבר עבר את ה־60. אני חושב שברי הולך להיות בן 60 בשנה הבאה. הנה שלום חנוך זו דוגמה טובה. בן אדם בן 70 עומד על במה ומופיע. שלא נדבר על מיק ג'אגר".

     

    ברכה עצמו כבר בן 54. כבר לא הילד שנולד בשכונת קרית שלום ("דרומי סטייל", הוא אומר. "הדלתות של כולם היו פתוחות בשכונה") ועבר בגיל 6 לשיכון בבלי, שם פגש בניינים חדשים, קהילות אחרות. זה, לטעמו, עזר לו להבין מגוון אוכלוסיות. לכוון ואיכשהו גם לפגוע ולהתחבב על כולן. ואולי המעבר החד בגיל מוקדם גם הפך אותו זהיר יותר. הגיטריסט שרגיל לעמוד בצד.

     

    היום הוא נשוי בפעם השנייה. הנישואים הראשונים החזיקו חמש שנים, את הנוכחיים הוא מתחזק כבר 13. אבא לשלוש - בת, בן ועוד בת. הבן חי בתוך הטלפון, הוא מספר, הקטנה בדרך לשם. אוהבים את המוזיקה של אבא, מכירים גם קצת משינה, אבל התחילו לקבל מושג מי הוא דווקא כשהיה מנטור בעונה הראשונה של "דה ווייס". טלוויזיה, פריים טיים. הצעירים אוהבים.

     

    אתה חושב הרבה על הגיל?

    "בטח. אני לא חושב אותו, אני מרגיש אותו בפיזיות. מעבר לזה זה לא פקטור בכלל מבחינתי. הראש שלי דווקא נהיה יותר פרוע. פתוח, עם ניסיון, וגם יותר ניסיוני דווקא. החיפוש הוא יותר מדויק. כשאתה צעיר אתה נופל לסיטואציות שאתה לא מתכנן אותן. כל דבר הוא יפה בפני עצמו, אבל אתה נגרר לפעמים לכל מיני מצבים שאתה לא יודע את התוצאות שלהם. אני גם טיפוס כזה אקסטרימי. אני עד היום עוד אוהב לקפוץ למים בלי לדעת את הטמפרטורה ומה יש מתחת. אוהב לגלוש בים. בשבוע שעבר גלשתי בסערה. זה אופי. אף פעם לא קמתי בבוקר, ישבתי במשרד, הלכתי לעבודה ויצאתי לפנסיה בגיל 50. אני בן אדם שלימד את עצמו הכל לבד, ומעצם הלימוד חסרים לי המון דברים שאני כל הזמן רוצה להשלים".

     

    לייט בלומר.

    "במובן של פריחה מאוחרת? לגמרי. יש בזה משהו".

     

    שוב עניין הביטחון הזה?

    "כן, אבל זה גם מה שייתן לי עתיד. יש לי מה ללמוד, המון להשלים. כשאתה חי במצב של חיפוש ולא הכל ברור לך אז זה כמו ללכת ביער ולשלוף ציפורניים. אתה צריך להיות דרוך. אני דרוך ולא נצור".

     

    גם באלבום יש משהו מאוד דרוך. זה אלבום אפל ואורבני על שוטטות בלילה.

    "שוטטתי המון בעיר, עברתי הרבה הרפתקאות פה. אני מכיר את תל אביב של היום, הים, השוק והרחוב. מכיר את תל אביב של הלילה, המקומות היותר אפלים של העיר. ראיתי את ההתחלפות של הרוק במוזיקת העולם עם המסיבות בחוף המערבי, כשהתחיל כל הגל האתני. ואז הגיע האלקטרוני, המסיבות והרייבים. אני אוהב מועדונים. הסתובבתי פה בכל המועדונים שקמו ונפלו".

     

    אתה עוד עושה את זה היום, אבל מנקודת זרות. בשיר הנושא אתה שר "בעיר הזו אתה זאב, לא מלך החיות".

    "תראה, כשמשינה פרצה היא הייתה הצלחה מטורפת. היה ערוץ אחד, ראו אותי בחדשות, הסתובבתי בעיר והיו לי מעריצות שהיו מחכות לי מתחת לבית. הייתי פאקינ' מלך, זה היה טירוף. הייתי יוצא למועדון 'הליקוויד', ישר היו מכניסים אותי ובעל המקום היה מזמין אתי לדרינק. ואז היו משמיעים את 'רכבת לילה לקהיר' ברמקולים, בקטע של 'גילה גילה' הדי ג'יי היה מוריד את הווליום וכולם היו צורחים את השורות. ואז היו באים אלי אנשים, כי זה השיר שלי, כל השטות הזו. והייתי המלך. היום יש לי את שלי, אבל אני מן זאב. אתה יודע, הזאב לפעמים לוקח את השאריות של הציד של האריות, מה שנשאר".

     

    כמו במשינה. אוהב את הצד, את הצללים.

    "אבל אני עדיין חיה התקפית. כן, אני יותר עומד בצד ומתבונן על מצבים. והשיר הזה מדבר על התבוננות מהצד. גם על אנשים שהיו מסתובבים איתי בלילה והיום עוד מסתובבים. זה שיר על בן אדם כזה. גם אני הייתי מסתובב ושותה ומגיע לפעמים למצבים קצת פאתטיים. כשאתה נשאר על הבר ועוד שניה סוגרים את המקום וזה כמו בסרט 'עכבר הברים'. בדידות, לבד. אז פתאום אני רואה את עצמי דרך בן אדם שעוד יושב שם".

     

    זה נראה לך עצוב או שאתה קצת מתגעגע?

    "יש בזה עצבות ופאתטיות מצד אחד, ומצד שני יש בזה מתח. בן אדם חי את החוויה של העיר, את הדבר הזה. אבל אני לא מחפש לעצמי את הקצוות האלה".

     

    בסוף יצא לך מזה אלבום רוק טוב. לא קל לעשות את זה היום, בטח בימים הלא קלים שהז'אנר עובר.

    "כן, אבל עדיין הפסטיבלים מלאים ואנשים הולכים לראות את ארקטיק מאנקיז וסיסטם אוף אה דאון. אולי משהו ישתנה עוד. אני זוכר שקראתי בעיתון בזמנו כתבה שאמרה שהרוק מת. ואמרתי 'אני נושא את דגל הרוק. זה התפקיד שלי".

     

    הראיון פורסם במגזין "פנאי פלוס"

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דניאל אוחנה
    שלומי ברכה
    צילום: דניאל אוחנה
    לאתר ההטבות
    מומלצים