שתף קטע נבחר

מפחד שאם נביא עוד ילד, נשכח להיות בני זוג

זוכרת איזה זוג חמוד היינו? את הרגעים הקטנים שגנבנו לעצמנו - להתכרבל במיטה בבקרים כשעוד היו לנו בקרים; ימי שישי בצהריים כשעוד היינו מביאים את הילדים להורים שלי; את היציאות באמצע השבוע כשעוד היה לנו זמן; את הסקס כשעוד היה לנו כוח. את זוכרת?

 

 

אני לא רוצה עוד ילד. חשבתי על זה עמוקות והגעתי למסקנה ששני ילדים זה מספיק לי, ואני לא רוצה עוד אחד. תודה. חשבתי על זה עוד כשהראשון היה בתכנון, ואחר כך בביצוע; חשבתי על זה כשהשני הגיח לאוויר העולם ובעט בכד החרס העדין שהוא החיים שלנו, ואני חושב על זה בכל פעם שהבית נראה כמו אחרי הפגזה של בעלות הברית, כשהילדים צורחים בשני קולות (חייבים להעריך את ההרמוניה שהם יוצרים יחד, מוכשרים שלי), ומישמיש ואני מסתכלים זה בזו בייאוש שאף אחד שאין לו שני ילדים לא מכיר. אלא אם, כמובן, יש לו שלושה ילדים.

לא צריך להגזים, מאמי. מי קבע שחייבים ילדים נוספים? (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
לא צריך להגזים, מאמי. מי קבע שחייבים ילדים נוספים?(צילום: Shutterstock)
 

אני תסלחו לי, אבל לא רוצה עוד ילד. להביא עוד ילד מבחינתי יהיה כמו הסיפור על האיש העני שהתלונן בפני הרבי שצפוף לו בבית, אז הרב אמר לו להכניס הביתה עדר עזים, ואז עזב את העיירה ועבר לגור באשראם בקוסטה ריקה לפני שהוא הספיק להגיע לפואנטה. זה השלב שבו האדם הסביר בוודאי יאמר לעצמו "נו, אז מה הבעיה? אל תביא עוד ילדים". הבעיה היא שיש אנשים בסביבתי המיידית שסבורים שאני צריך גם בת. הבעיה העוד יותר גדולה היא שעם אחת מהם אני חולק מיטה ושני בנים.

 

כן, האישה שאיתי מצליחה לשמור על הפרדה יעילה בין "אלוהים ישמור, הילדים האלה גמרו אותי! שמישהו יקשור לי את החצוצרות עכשיו!", לבין חלום הבגרות שלה להיות אימא לבת. כן כן חברים, אתם תיזהרו כל החיים לא להפוך לקלישאות מגדריות ובסוף תמצאו את עצמכם בשלהי שנות השלושים – אתה בורח לרגעים של שקט בשירותים ואת מפנטזת על שמלות נסיכה במידה 18-24.

 

לפעמים, כשהנושא עולה לשיחה (וגם כשלא, ליתר ביטחון), אני מנסה להסביר למה לעבור מאישית לאזורית זה רעיון רע. לפעמים אני נותן את ההסבר הפסבדו-מדעי ("אחרי שני בנים זו הסתברות של 97.8% שיצא לך עוד בן. זה כנראה גנטי"), לפעמים אני מדבר על החרדות שתופסות חלק כל כך משמעותי בחיי שנינו ("צלחנו את שלב המוות בעריסה ועכשיו נשאר לנו להתמודד רק עם בעיות האכילה, הקשיים החברתיים, גיל ההתבגרות הראשון, קבוצות הוואטסאפ של הכיתה, גיל ההתבגרות המוקדם, קשיים בלימודים, גיל ההתבגרות האמיתי, חרם בבית ספר, אופניים חשמליים וגיוס לצבא בצנטרום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמזרח התיכון הבוער – והכל כפול שתיים. רוצה להביא עוד אחד כזה?").

 

לפעמים אני פונה לחמלה הבסיסית ביותר שלה ("אני עייף. אני ממש עייף. נראה לי שאני חולה, יש לי חום? לא? אז כנראה שאני פשוט מאוד מאוד עייף"), אבל על היבט אחד אני כמעט ולא מדבר. ולמרות שאני יודע שהוא חשוב לשנינו, הוא מרגיש לי כמעט אנוכי מדי: הזוגיות שלנו. יחסינו לאן. יחסינו כיצד. יחסינו האם? כי למרות כל החרדות והתשישות, חוסר הזמן והבלאגן שמשתלט על החיים – ואולי דווקא בגלל כל אלה – הדבר שהכי מפחיד אותי בילד שלישי הוא היותו המסמר האחרון בקפסולת הזמן של הזוגיות שלנו.

 

כי אם עכשיו אנחנו עוד איכשהו מצליחים לשמור על צלם אנוש ואשתו, ומדי פעם גם להכניס לקופסת הזיכרונות רגעים טהורים של ביחד זוגי, ילד שלישי יהיה השלב שבו נסגור את הקופסה, נקבור אותה בחצר האחורית ונשתול לידה עץ לימונים צעיר. ויום אחד, אחרי 15 שנים – כשהקטן ביותר יהיה כבר בשלב שבו הוא עובד במשרה מלאה בהתעלמות מקיומנו – נוציא אותה, נסתכל פנימה ונחייך חיוך מריר למראה החיים שפעם היו לנו.

 

"זוכרת איזה זוג חמוד היינו? את הרגעים הקטנים שגנבנו לעצמנו - להתכרבל במיטה בבקרים, כשעוד היו לנו בקרים; ימי שישי בצהריים, כשעוד היינו מביאים את הילדים להורים שלי; את היציאות באמצע השבוע, כשעוד היה לנו זמן; את הסקס, כשעוד היה לנו כוח. את זוכרת?"

 

אז אני לא רוצה עוד ילד. בגלל החרדות ובגלל התשישות, בגלל הבלאגן ובגלל שלא יישאר לי זמן לעצמי, אבל גם – ואולי בעיקר – בגלל שעם כל המאמץ להיות ההורים הכי טובים שאנחנו יכולים, נשכח להיות הזוג היפה שאנחנו.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
זוכרת שפעם היו לנו גם חיים מלבד הילדים?
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים