שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לראשונה מזה שנים, אלבום טוב למטאליקה

    נגיד זאת בלי פחד: מטאליקה של השנים האחרונות הייתה די זבל. כעת היא חוזרת עם "Hardwired… to Self Destruct", אלבום חדש ועמוס ריפים נהדרים - ממש כמו בימים שלפני האלבום עם הנחש והבלדות. בעולם בו רוק הגיטרות מאיים לחדול, גם יציאה יחסית ראויה של להקה ותיקה זה המון

    קצת קשה להאזין לאלבום של מטאליקה ברצינות ב-2016. לא בגלל שהם כבר די מבוגרים חלילה. לאונרד כהן ז"ל, ניק קייב יבל"א, פיית' נו מור, כריס קורנל - כולם הוציאו בשנים האחרונות אלבומים חדשים שההתייחסות אליהם רלוונטית, עניינית ואינה תלוית ותק, גיל או מידת העמידה שלהם בסטנדרטים של פופ, או אפילו רוק שנות האלפיים. אבל המקרה של "Hardwired…to Self Destruct", אלבומה העשירי של מטאליקה והראשון מזה שמונה(!) שנים קצת שונה.

     

    בהופעות הם עדיין מפלצת. מטאליקה (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    בהופעות הם עדיין מפלצת. מטאליקה(צילום: gettyimages)
     

    עוד ביקורות אלבומים במדור המוזיקה של ynet:

    סטינג החדש: סוף סוף, העוקץ חזר

    החדש של לאונרד כהן: רציתם אפל? קיבלתם

    החדש של ליידי גאגא: מפלצת שובי הביתה

     

    מדוע? בעיקר כי השנים האחרונות של ג'יימס האטפילד, לארס אולריך, קירק האמט ורוברט טרוחיו לא בדיוק עשו חסד עם נעוריהם. לגבי האחרון, ובכן - טרוחיו לא זכה להקליט עם הלהקה ולו אלבום אחד מעניין, ועדיין ייאלץ להתפאר בעיקר במה שעשה כחלק מבלאק לייבל סוסייטי. כך או כך, אפשר להגיד בלי פחד שמטאליקה של השנים האחרונות הייתה די זבל.

     

    יש נקודת זמן ברורה מאוד שבה להקה הופכת לפרודיה על עצמה. במקרה של מטאליקה, זה דווקא לא קרה אחרי צמד אלבומי "Load" ו-"Re-load" מ-96 ו-97, שגרמו ללא מעט מעריצים להפסיק לקבל בהכנעה את תהליך ה"התמסחרות" שבא עם האלבום השחור ולהתייאש מהם סופית. לא, גם האלבומים ההם לא היו מושלמים בכל צורה, ונעדרו את רוח הקרב שאפיינה את האלבומים הראשונים. 

     

    לפחות הם לא איבדו את ההומור שלהם. מטאליקה מבצעים את "Enter Sandman" בתכנית של ג'ימי פאלון

    לפחות הם לא איבדו את ההומור שלהם. מטאליקה מבצעים את "Enter Sandman" בתכנית של ג'ימי פאלון

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    וכך, מטאליקה של אמצע עד סוף שנות ה-90 פנתה לקהל רחב יותר. האטפילד ושות' איבדו אז חלק מהאמון של המאזינים הוותיקים (ולא בכמות גדולה - מטאליסטים הם קהילה נאמנה ברובה), אבל צברו קהל חדש והמוני יותר. נו, אתם יודעים איך זה נגמר: בפס הקול של "משימה בלתי אפשרית" ואלבום עם הסימפונית של סאן פרנסיסקו. ואז הגיע הסיפור ההוא עם "נאפסטר" והיה ברור בפעם הראשונה שמטאליקה לא מצליחה להבין את כיוון הרוח.

     

    רענן קצר: בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים "נאפסטר" הייתה תוכנת שיתוף קבצי המוזיקה הפופולרית ברשת. העולם רק התחיל לנסות להבין את ההתמודדות עם כל האינטרנט הזה, ומטאליקה היו הראשונים לנסות לחסום בגופם את הזרם, שבאותו שלב לא היה כוח בעולם שהצליח לעצור אותו. כל הסיפור היה בעיקר קטסטרופת יחסי ציבור עבור חברי הרכב המטאל הוותיק, שבמקום להיתפס כשומרי הסף של זכויות היוצרים, הפכו לסמל לגרידיות במקרה הטוב - ובמקרה הפחות טוב לחבורה מקשישה שלא מבינה את רוח הזמנים.

     

    השנים האחרונות לא היו מדהימות. מטאליקה (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    השנים האחרונות לא היו מדהימות. מטאליקה(צילום: gettyimages)

    משם קרה לא מעט, כולל תקופת ספיינל טאפ קצת עצובה שתועדה בסרט התיעודי "Some kind of Monster". מהתקופה ההיא נולד "St. Anger" של 2003, אלבום באמת גרוע בכל קנה מידה. "Death Magnetic" מ-2008 הראה שיפור קל ועדיין לא משמעותי מספיק, ועל "Lulu" מ-2011, הפרויקט המשותף עם לו ריד שלא נחשב לאחד מהאלבומים הרשמיים, ובכן, עדיף לא להגיד כלום - ולו מפאת כבוד המת.

     

    מאז המשיכה מטאליקה להיות להקת הופעות מעולה, אבל מהסוג שבעיקר מסתמך על הישגי העבר. בכל הנוגע לחומרים מהעשור וחצי האחרונים - קשה להאמין שהם צברו להם מעריצים חדשים, במיוחד לאור טעמו המשתנה של הנוער והעובדה שגם המטאל חווה שנים יפות יותר.

      

    איכשהו הפעם זה עובד. "Moth Into Flame"

     

    וזו הסיבה שבגללה קשה לגשת לאלבום של מטאליקה בלי חיפוש גופני מקיף. בטח כשיש לו שם כמו "מתוכנת... להשמדה עצמית" (שם די מטופש, גם כשמתעלמים מההרמה להנחתה שהם בישלו לנו כאן). בטח ובטח כשבעידן של אי.פיים וסינגלים - הם מוציאים אלבום כפול (!!). על העובדה שלא מעט מהשירים כאן חוצים את קו שש או שמונה הדקות אין מה לדבר. ועם כל אלה, איכשהו, הפעם זה עובד להם.

     

    מרגעיו הראשונים של האלבום, קרי הקטע הפותח "Hardwired", ניכר שזו מטאליקה אחרת. כלומר, לא בדיוק אחרת, כמו שונה מזו של השנים האחרונות. "Atlas, Rise!" ו-"Now That Wer'e Dead" (עוד הרמה להנחתה) כבר מבהירים את מה שלא מעט מחובבי הלהקה לא חשבו שיכול לקרות: מטאליקה ממשיכה במה שהתחילה באלבומם הקודם "Death Magnetic", שהיה במגמת חזרה למקורות הרועשים של פעם. זה ניכר כמעט בכל שיר באלבום הזה, שמדגמן טראש מטאל מהיר, ברוח שנות השמונים והתשעים של האלבומים "Ride The Lightning" ו-"And Justice for All", ממש כמו בימים שלפני האלבום ההוא, עם הנחש והבלדות - מהן, אגב, אין בתקליט החדש.

     

    טוב, אחרי כל כך הרבה רע. עטיפת האלבום
    טוב, אחרי כל כך הרבה רע. עטיפת האלבום
     

    וזה ממשיך. "Halo on Fire" הוא ממש חזרה לכושר, עם סולו גיטרה מצוין לקראת סופו, ממש כמו בימים הגדולים של קירק האמט. אותו האמט, אגב, שלראשונה לא לקח חלק בכתיבת השירים באלבום - אחרי שאיבד את הסמארטפון שלו בשדה תעופה בקופנהגן, בו היו למעלה מ-200 ריפים לא מגובים של גיטרות אותם כתב.

     

    "Dream No More" נשמע כמו אבטיפוס לשיר ישן של מטאליקה, וברגעים מסוימים האטפילד נשמע כאן כמו הילד המחוצ'קן שהיה בימי "Kill 'em All" ."Manunkind" הוא רגע שיא נהדר (עם שם קצת דבילי), "Here comes Revenge" כשמו כן הוא - נקמה מתוקה של מי שכמעט והוכרזה כבר כהיסטוריה. 

     

    נשמע כמו פעם. האטפילד (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    נשמע כמו פעם. האטפילד(צילום: gettyimages)

    וכעת נשאלת שאלה חשובה: מטאליקה אמנם הצליחה בפעם הראשונה מזה שנים להוציא אלבום טוב - אבל לא בטוח כמה הוא מסוגל לעמוד שם עם הקלאסיקות הגדולות. גם אם שמים בצד לרגע את סוגיית "האם ניתן ליצור בכלל קלאסיקות עוד בעידן הנוכחי?", חשוב להדגיש שאלבום טוב של מטאליקה ב-2016 הוא לכל היותר אלבום מספק של הלהקה, בגרסת 1987.

     

    הסיבה ש"Hardwired" זוכה כאן למחמאות קשורה לאיכות החומרים שקיבלנו מהם בשנים האחרונות, ביניהם שורות כמו "I am the Table" הידוע לשמצה בקרב חובבי הז'אנר. לא בדיוק שיא לירי. כלומר - בשלב מסוים מטאליקה נהיו כל כך איומים, שכל שיפור קל נראה כמו פריצת דרך ענקית וחזרה למוטב ולימים יפים יותר. האזנה לאלבום של מטאליקה היום היא עניין יחסי, וככזה גם האלבום החדש - מוגש בקונטקסט מסוים.

     

    הצלחה - אבל יחסית. "Atlas, Rise!" 

     

    כן, יש פה ריפים נהדרים, שירים מורכבים וההרמוניה המוזיקלית ניכרת בכל אחד מקטעי האלבום. ועדיין מדובר באלבום עמוס מדי, שלא באמת היה צריך להכיל שני חלקים. הוא לא ממציא את הגלגל, ואבל לזכותו ייאמר שהוא יודע לגלגל אותו באותה עצמה כמו פעם.

     

    ועדיין, בעולם בו רוק הגיטרות מאיים לחדול (אם הוא לא עשה זאת כבר) ומוזיקאים רק הופכים צעירים יותר ויותר, העובדה שמטאליקה הוציאה אלבום ראוי אחרי תקופת יובש ארוכה היא גם משהו. זה לא האלבום שימציא אותם מחדש, אבל הוא ללא ספק יצירה שמקנה להם זכות קיום לא מבוססת נוסטלגיה. עבור חבורת גברים בני חמישים פלוס, שכבר בשנת אלפיים ניכר שלא הבינה את רוח הזמן - זה לא מעט.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים