נכנסת לאתר היכרויות ובורחת לעשר שנים
אני חייבת התנצחות מילולית, חייבת חילופי מהלומות טקסטואליות, חייבת החלפת דעות על בסיס יומי, חייבת לנצח (או להיות מנוצחת, גם הולך), אבל המשחק הזה פשוט חייב להתקיים, כי בהיעדרו אני נובלת
אולי זאת אני שמחפשת ריגושים טקסטואליים במקום הלא נכון. ככל שאני מקווה למצוא את הספציפי המאוד מסוים, כך אני פוגשת יותר ויותר את הגנרי. מי אמר אירוניה, ולא קיבל? אז הנה לכם מדוע אני נכנסת לאתר היכרויות לעשר שניות ובורחת משם לעשר שנים. במצב הקיומי שלי אני מחפשת התרחשויות מעניינות, זאת ברירת המחדל שלי. וכך, בדיוק מהמקום הזה, פתחתי כרטיס באתר היכרויות. להכיר אותי זה לא פשוט, מוטב לדעת את זה מראש, אז החלטתי ללכת על כרטיס לא פוטוגני בעליל ולתת ביטוי להלך הרוח שלי בחודשים האחרונים: דיכאון, ככה קוראים לזה.
אני בעיצומו של מילוי השאלון באתר. מספרת אודותיי - גרסה ראשונה: "סינגלית על הנייר מחפשת מצב נעילה על רטט עם אלכסוניסט סקפטי". רגע, סינגלית על הנייר? מה זה אומר בעיניים זרות? מי מהם יקרא בין השורות או ייכנס אליהן בזום-אין? כמה מהם יעברו הלאה לטקסט קליל יותר? כולם? טוב, שיעברו, אני גם ככה מחפשת מישהו מאוד-מאוד מסוים. הוא כבר יבין. אולי הוא האלכסוניסט הסקפטי שלי? טוב, החלטתי. מוחקת ומחליפה ל"דובת גריזלי, מטען חורג. אל תחפשו אותי על שלטי חוצות. אני לא מכורה לספורט, עזבו אותי מסטופרים והישגים, עזבו אותי מקלוריות. מקפידה לאכול בריא, המינונים הם כבר סיפור אחר. אני לא נערת פוסטר, מעולם לא חלמתי להיות. משטר היופי והמימדים לא מדברים אליי, לא סוגדת למותגים. נקסט".
יופי, כל הסוגדים לניו אייג' ולפסיכולוגיה החיובית יברחו ממני. גם מאמני הכושר וחובבי האקסטרים יעברו לכרטיס הבא. בדיוק ככה אני רוצה, להישאר עם המעטים שיסיימו בהצלחה את מסלול ה'אל תפנו אליי', וימשיכו למסלול המתקדמים המכונה: 'קורס שכנוע ומו"מ על דייט פוטנציאלי עם דובה לא-לא'. אבל רגע, האם עם הנימה הזאת אני הייתי פונה אליי? לא בטוח בכלל. אז אני מוחקת שוב ומעלה גרסה מקוצרת: "מבואסת. תודה למתעניינים". הכי ישיר שאני יכולה להרשות לעצמי. הצהרה שחובקת את ההצהרות הקודמות ונאמנה לאמת.
השאלון ממשיך ואני איתו: "מה אני עושה ביום שישי בערב?" הוא שואל. "מעוכה על כורסת הטלוויזיה, בוהה בפרסומות על מיוט, הלומה מהחיים שהבטחתי לעצמי, תוהה לאן נעלמו שנותיי", אני עונה. אני קוראת את זה שוב, והפעם ברור שאני הייתי פונה אליי. בוודאות. קרנבל ומסיבות וחיוכים תמצאו בכל הכרטיסים האחרים, אצלי הדטרמיניזם שולט. בתור גבר הייתי מציעה להביא איתי גלידת קרמבו מהדורת חורף ולראות סרטים בהילוך איטי.
האינבוקס עולה על גדותיו, מפוצץ בהודעות. בכל שלב משלוש הגרסאות אודותיי, תמיד גברים כתבו לי בהמוניהם. אבל פלא הכמות המטאורית, זה הסיפור. אני לא נערת פוסטר. והנה מנצנצות להן אינספור הודעות בפרטי. כמה מהכותבים אליי אכן התייחסו לטקסטים, לנימה, לתדר הנוגה ששידרתי אליהם? התשובה היא על גבול המבוכה. אני נבוכה בשבילם על עולם תוכן ריק, קמצני או סתם רפה שכל.
האינבוקס שלי הוא וירטואוזיות של משפטים כושלים, בית ספר למדעי הכלום, שיעור מזורז ב'איך לא לפנות לעלמה במצוקה'. קבלו את הציטוטים המופתיים שבהם: "היי מהממת", "מה קורה?", "חחח", "מה המצב?", "שפתיים יפות", "את בטוחה שאת בת 39?". אין ספק שמדובר כאן במפגן של חיזור בטעם צנון, חסר תיבול לחלוטין. איפה טעיתי שכל המובן מאליו הזה הגיע עד אליי בהודעה פרטית? כן, היו כמה שהתעניינו ושאלו לאן להגיע כדי להעלות לי את המצב רוח, ואם הם כבר באים אז רק תספרי אם את שולטת או כנועה. אז אני שולטת ומעבירה לסל המיחזור.
אף אחד לא שאל למה כתבתי את זה. אף אחד לא שלח לי שיר משמעותי לעולם התוכן שלו עם הסבר אישי, אף אחד מהפונים לא סיפר לי על תחושה דומה, חולשה או רגע קטן שבו הוא לא המאצ'ו מהכרטיס. רק צדיק אחד בסדום כתב לי שהוא מאוהב בכרטיס האובדני שלי. באותו רגע רציתי לשכוח מהכול, מכל העילגים ושבורי השפה. רציתי לשכב על ספת הטיפולים אצלו ולספר לו שבאמת הגעתי עם כוונות טובות. אלא שאת התוכן הזה אני פוגשת בכל שיחה סתמית. אני רוצה משהו אחר, תדר אחר שלא יחרוק לי בנשמה.
מיסטר "אני מאוהב בכרטיס האובדני שלך" נבלע בעוד ועוד שיחות סרק חד-צדדיות שמצאו את עצמן בסל המיחזור. ומילא תרבות ה'ספאם ספיקינג' עם מילים ריקות שלא אומרות כלום, מילא הטקסטים המיידיים, הרדודים, מילא הסמול-טוק הראשוני והבוסרי, המילים הגנריות, מילא כל זה, אבל מה עם סימני הפיסוק? לאן הם נעלמו?
נסיבות מקלות? לא אצלי, אני מצטערת. האסתטיקה הטקסטואלית היא לא מותרות אלא צורך אמיתי. כי אני יודעת מה יהיה - אם אני אעלים עין עכשיו, אז ניפגש, יהיה כיף, נרצה להמשיך, וכל הודעה כתובה ממך תכווץ אותי ותזכיר לי שהתפשרתי, ואז מערכת היחסים שלנו - שעדיין לא התחילה אפילו - כבר תגיע אל קו הסיום שלה, בלי החלפת טלפונים ובלי ווטסאפ. ברור לי שבכל הודעה נכנסת אני אבין שאין לי איתך שפה משותפת. גם אם אתה זכר אלפא מרופד במיליונים בבנק, גם אם בנות רודפות אחריך או עשית הון תקשורתי בתכנית ריאליטי יוקרתית. אתה לא שלי, אני רוצה משהו אחר.
אני חייבת התנצחות מילולית, חייבת חילופי מהלומות טקסטואליות, חייבת החלפת דעות על בסיס יומי, חייבת לנצח (או להיות מנוצחת, גם הולך), אבל המשחק הזה פשוט חייב להתקיים, כי בהיעדרו אני נובלת.
