גנגסטרים רצחניים - הגיבורים האהובים עליכם
איך ייתכן שאת סדרות האיכות האמריקניות מובילים מאפיונרים כטוני סופרנו, וולטר ווייט ופבלו אסקובר - ואנחנו צופים בהם, נהנים, ואפילו מעריצים? התשובה נובעת מעידן הקפיטליזם הפראי של זמננו. כולנו שואפים לכסף וכוח, אבל בניגוד אלינו, הנבלים הטלוויזיונים מתכחשים למוסר
טוני סופרנו מזמן כבר לא לבד. אחרי ש"הסופרנוס" הפכה קלאסיקה שבישרה את בואו של תור הזהב הטלוויזיוני, "שובר שורות" הפכה את הקריסטל מת' (או לפחות את רקיחתו) לפוטוגני ו"אימפריית הפשע" הנגישה את עולם הפשע המאורגן של שנות ה-20 לדור האלפיים, הגיע תורה של "נרקוס" לעשות את אותו הדבר לקרטלי הסמים של קולומביה.
נכון, לא מעט דובר כבר על עלייתו של האנטי גיבור למעמד כוכב פופ, אבל בואו נגיד שקשה להשוות בין אנטי גיבורים מזן דון דרייפר – או אפילו טוני סופרנו, לצורך העניין, לבין ארכי-פושעים איומים כמו שהם פופולאריים, מסוגו של פבלו אסקובר.
הפיכתו של הגנגסטר הטלוויזיוני לאייקון תרבות היא תולדה של אותו תהליך שהביא את האנטי גיבור למרכז. זו קשורה, כמו כל דבר, לרוח הזמן. סוף שנות ה-90 הביאו לנו את "הסופרנוס", מקרה ראשון ונדיר בזמנו בטלוויזיה (הייצוג הקולנועי היה קיים הרבה לפני, כשסדרת סרטי "הסנדק" היא הבולטת מכולן), בו משפחת פשע הוצגה כמרכז הסיפור. אמצע העשור הראשון של שנות האלפיים הפגיש אותנו עם וולטר ווייט מ"שובר שורות", אדם מן השורה שחוצה את הקווים אל הצד הרע ומתערבב יותר ויותר עם עולם הפלילים. נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע" הוא כבר נבל קלאסי שהוביל סדרה שלמה, והפך את העורמה לתכונה מוערכת.
אבל פבלו אסקובר של "נרקוס", לעומת זאת, מעבר להעובדה שמדובר בדמות שהייתה קיימת במציאות, הוא כבר ראש ארגון פשע שבאותה מידה יכול היה להיות ראש כת. כן, הוא איש משפחה כמו טוני סופרנו, אפילו אבא טוב, יש שיאמרו (כשמתעלמים מהעובדה שהעבודה מאלצת אותו לעשות רילוקשיין אחת למספר חודשים, ושמדי פעם כוחות החוק פורצים לבית באמצע הבית). אבל פבלו אמפתי רק כלפי ילדיו שלו. בכל הנוגע לבטחונם של אחרים - אפילו ילדים - ובכן, מאלה קצת פחות אכפת לו.
הרג ילדים היה קו אדום עבור טוני סופרנו. קו שנחצה מעט אחרי מספר שנים בטלוויזיה, כשוולטר ווייט הרעיל ילד (זוכרים את ברוק?), רק כדי לשרת את צורך ההשרדות האישי שלו. העובדה שאסקובר, הייצוג הגנגסטרי הטלוויזיוני האחרון, הפך לדמות כל כך פופולרית, אומרת משהו על המקום אליו החברה המערבית התפתחה אליו. ולא, זה לא משהו טוב.
בספרו החדש, "גנגסטר שיק", מסמן חוקר התרבות ד"ר דוד גורביץ' את "עידן הפסימיות החדשה" כהגדרתו, כתנאי השטח ההכרחי בו התפתחה ההערצה לדמות הגנגסטר. עידן הפסימיות החדשה, לפיו, משמעו "ההכרה כי הרוע הוא חלק בלתי נפרד מן המרקם החברתי; כי האלימות הופכת לערוץ תקשורת 'טבעי' בתרבות הקפיטליזם - ערוץ נחוץ בעידן שאינו מאמין עוד בגן עדן או בגיהנום". כלומר, יש קשר בין הציניות של העידן הקפיטליסטי לבין הלגיטימיות של הרוע.
בניינטיז טוני סופרנו לימד אותנו שגם ראש מאפיה יכול לנהל חיים זעיר בורגניים, לגדל ילדים מתוסבכים ולהפגש עם פסיכולוגית על בסיס שבועי, רק כדי לטפל בטראומות שהוא נושא עליו מילדות. כן, הוא גנב ובגד ורצח (אפילו את כריסטופר, בשם אלוהים, בן משפחה קרוב - ומסיבות פונקציונליות בלבד). אבל עם כל אלו, טוני היה אנושי יותר ממפלצתי.
במקרה של "נרקוס", לא בטוח שפבלו אסקובר אנושי יותר ממפלצתי, עד כמה שגם שכרון כוח ומגלומניה הן תכונות אנושיות. מהמקום הזה, רובנו לקחנו את הצד של וולטר שהופך לברון סמים - ולא את זה של הנק, איש החוק שרודף אחריו. לגבי "נרקוס", אפשר לקבוע בוודאות שרוב צופי הסדרה רצו בטובתו של פבלו, שהוא בפועל טרוריסט רוצח גברים, נשים וילדים, מאשר בזו של רודפיו הסוכנים האמריקנים חוויאר פניה וסטיב מרפי.
אז ייתכן שהיום אנחנו (אפילו) יותר סלחנים לציניות ולהעדר רגש? יכול להיות שאת "הבית הלבן" של פעם החלפנו ב"בית הקלפים", שמובלת על ידי פוליטיקאי מושחת ורקוב עד היסוד? כנראה כן, ומי שירצה יוכל בקלות לקשר בין אותה סלחנות לבין עלייתה לשלטון של דמות כמו דונלד טראמפ.
הקשר לקפיטליזם ברור כאן. כי אם נשים לרגע את עניין הקוד המוסרי בצד, הבלש והגנגסטר לא שונים זה מזה באמת. כן, יש להם דרכי פעולה שונות, אבל ברוח העידן הקפיטליסטי, לגנגסטר יש כמה תכונות מוערכות במיוחד היום. בעולם של שוק חופשי, מציאות שמעודדת להגשמה עצמית בכל מחיר ומקדשת הצלחה כלכלית ומעמדית, אסקובר יכול להיחשב סמל לנחישות, אומץ, אפילו אינטליגנציה.
בעוד טוני סופרנו ומשבר אמצע החיים שלו הקשו על תפקודו היומיומי כדון (טוני לא החליק באופן טבעי לתפקיד בוס המשפחה, ובקרב עמיתיו נחשב רך ופייסני מדי), לאסקובר אין חרטות או הרהורים מיותרים. הוא לא נותן לדבר לבלבל אותו או לנטוע בו ספקות עצמיים. וזה בדיוק מה שהופך אותו לסוחר הסמים הגדול ביותר בקולומביה ומאפשר לו להילחם במוסדות הגבוהים ביותר בה.
חוזק, נחישות, עמידה איתנה, התגברות על קשיים, ואולי חשוב מכך - היכולת לייצר הון בכל מחיר (בשלב מסוים אסקובר אייש את המקום השביעי ברשימת עשירי העולם של "פורבס" - פרט שגם הסדרה מציינת) - בואו נחשוב איזה פוליטיקאי מהעת המודרנית נושא - לפחות לפי תפיסת תומכיו - את כל התכונות הללו?
באופן מעניין, דווקא המוסדות המדיניים הם שאפשרו את עלייתו לגדולה של הגנגסטר הטלוויזיוני. כפי שגורביץ' מציין בספרו, הרוע הוא פרי של אותו פסימיזם תרבותי, כשהגנגסטר הוא רק נציגו.
צופי הטלוויזיה מפוכחים היום מאי פעם. אין להם אשליות שהמדינה ונציגיה עובדים בשבילם עוד. עבור רובנו, המדינה היא אויב שכל תפקידו הוא הערמת קשיים כלכליים וחברתיים על אזרחיה - שמהם ניזונים, מתעשרים ושורדים פוליטית אנשים בחליפות. כששמו של מנהיג העולם החופשי (מיליארדר שנולד כמיליונר מינקות) מונצח כבר באמצעות מגדלים בלב ניו יורק, פלא שכולנו ציניים, פסימיים וקהים יותר?
תוסיפו לכך את העובדה שאנחנו חיים בעידן בו שלדים נשלפים מארונות בכל יום, וכולנו נחשפים בקלקלתנו קצת יותר, ברור ולא קשה להבין מדוע אנחנו מעדיפים את הגיבורים שלנו אנושיים יותר ומוראליים פחות. לפי "גנגסטר שיק", הלגיטימיות של הרוע היא הטרנד הנוכחי בתרבות, שמכחישה כלפי חוץ את האלימות שבשורשו של הקפיטליזם - אך בפועל סוגדת לה.
וישנו גם את עניין העומק. צופים לנצח יזדהו עם הדמות העגולה יותר, זו שתזכיר להם את עצמם. וב"נרקוס" הדמות העגולה ביותר היא זו של רוצח ההמונים, תאב הבצע והשלטון. עם כל הכבוד לסוכן מרפי ואשתו. אפילו בעיות הזוגיות שלהם הרבה פחות מעניינות או מורכבות מהיחסים שמנהל אסקובר עם הנשים בחייו (אמו, אשתו ובתו). וזה עוד לפני שהגענו לדבר על הפצע העמוק שגורם לו מלכתחילה לרצות בכוח אבסולוטי.
בנוסף, התכונות שמשמשות אותו כדי לצבור את אותו הכוח - ואל תטעו, אסקובר אהב יותר כוח מכסף - הן אלו שרובנו מצניעים בחיינו האישיים. הבולטת שביניהן היא כמובן האומץ והתעוזה להסתכל לעולם בעיניים מבלי למצמץ ולנפנף מולו באצבע משולשת.
במובן זה, אסקובר מגשים פנטזיות כמעט עממיות של ניצחון האדם הקטן את המכונה הגדולה, גם במחיר של כמה אלפי גופות. כשחושבים על דמות השוטר או הבלש הטלוויזיוני שנדרשנו להזדהות עמו פעם, זה כמעט מעייף לחשוב שבעבר צופי טלוויזיה היו מתוכנתים להזדהות עם הקודים המוסריים שלהם. מי לעזאזל ירצה להזדהות עם באטמן, כשהג'וקר שמולו לא שונה ממנו בהרבה - מינוס הצורך לעמוד בסטנדרטים חברתיים שעם כל עשור שעובר נראים פחות ופחות רלוונטיים ויותר מעכבים הגשמה עצמית ושגשוג?
"אסקובר לא היה סוחר הסמים הממוצע", אמר וגנר מאורה, שגילם אותו בסדרה,"הוא יכול היה לסחור בסמים לנצח, לו היה רוצה בכך, אם הוא היה מרוצה מלהיות רק האיש העשיר ביותר בעולם. אבל העניין הוא שפבלו לא הסתפק רק בזה, הוא רצה עוד. הוא רצה להיות נאהב, הוא רצה להרגיש מקובל, רצה לתקן את הפער שיש בין כל התרבויות הדרום אמריקאיות. אנשים תמיד יהיו מרותקים מחייהם של אלו שחיו מעל לחוק. אפשר למצוא את זה אפילו במערבונים אמריקנים ישנים. כולם מבוססים על העניין שיש לנו כלפי אלו שלא חייבים לציית לחוקים שאנחנו מחויבים אליהם".
