לעולם לא תצעד לבד

הסיפור שלי עם סטיבן ג'רארד התחיל בעצם כשהתחלתי לאהוד את ליברפול. אי שם בשנת 2001, הייתי ילד בכיתה ב' ובשנה קשה בה ההורים שלי התגרשו, התחלתי להתעניין בתקשורת ובטלוויזיה. הקבוצה הזו נכנסה לי כל-כך עמוק ללב, שהחלטתי שכל חיי אני אלמד אודותיה ואחקור את ההיסטוריה שלה.

מה ילד בכיתה ב' עושה כדי לברוח ממציאות שהוא מחליט שהיא גדולה עליו? הוא הולך למקום המנחם, למשחקים, לספורט. ושם, שם מצאתי את הנחמה שלי, שידורי ליגת האלופות וגביע אופ"א. בערוץ הספורט ידעו למלא חללים ריקים במוחות ריקים ובזמנים ריקים, כרגיל, ושידרו את משחקי גביע אופ"א (היום הליגה האירופית) באופן רציף.

(צילום: gettyimages)

ליברפול של אותה העונה לא עשתה הרבה, אך הצליחה בהחלט לעשות הישג מיוחד ולא מבוטל ולזכות בגביע הזה לאחר משחק דרמטי ומלא מהפכים, כמו שליברפול אוהבת, כשניצחה את 4:5 את אלאבס הספרדית. ג'רארד, אז עם הספרה 17 על הגב, כבש שער יפה אחרי בישול מדהים של מייקל אואן. הוא היה צעיר כל-כך, ממש נראה כמו שחקן שלא יודע שאי פעם ינהיג את אחד המועדונים המדהימים על פני כדור הארץ.

באותם רגעים הוקסמתי מליברפול. הבטחתי לעצמי שזו תהיה קבוצת הכדורגל היחידה שאני אוהב אהבת אמת אי פעם. אני מודה לאלוהים שלא זכיתי לצפות שנתיים קודם במנצ'סטר יונייטד-באיירן מינכן ולהפוך לשד אדום. לאחר אותו לילה המשכתי להאמין לעצמי, אך הנושא דעך ככל שחלף הזמן ולאחר עונת 2000/01 הפסקתי כמעט לגמרי לצפות בכדורגל. אולי הטראומה מהשנה הזו גרמה לי לפנות למקומות אחרים בחיים.

ואז הגיעה עונת 2004/5. אני ילד בכיתה ו' ובתחילת העונה הבטחתי לעצמי שעכשיו אני יותר בוגר ויותר יציב, לכן אני אוכל להקדיש זמן לדברים קצת יותר חיוביים – כדורגל. ליברפול שלי שיחקה בשלב הבתים של ליגת האלופות ולא היה יותר נוח מלצפות במשחקים שלה. תרבות אולפן ליגת האלופות, הציפייה לשעה 21:45 והאהבה החוזרת ומתעצמת למרסיסיידרס הפכו את העונה הזו לחלומית מהרגע הראשון.

הגול נגד אולימפיאקוס

שלב הבתים. אולימפיאקוס באנפילד. התוצאה היא 1:2 לנו והדקה היא הדקה ה-80. התוצאה לא מספיקה לנו כי אולימפיאקוס מובילה בסיכום המשחקים בזכות שערי חוץ ואז, בדקה ה-86, מגיע ג'רארד. כשג'רארד הבקיע את הוולה האדיר והעלה אותנו ל-1:3 לא באמת ידעתי מה אני מרגיש. ידעתי מה קורה, הבנתי את המשמעות אבל ריחפתי. ריחפתי והצלחתי לנחות רק דקות ספורות לאחר המשחק.

הדרך לגמר

בתור ילד, בגיל הזה אתה מחפש את הרגעים שיעשו אותך מאושר באמת. את המקרים הנדירים האלו שאתה לא תשכח לעולם איפה היית ומה עשית כשהם קרו.

עשינו את זה. דילגנו בקלילות על לברקוזן בשמינית, עברנו במאמץ רב את יובנטוס והצלחנו לעצבן את צ'לסי ומוריניו בחצי הגמר. אבל עשינו את זה, עלינו לגמר.

הגמר זה עניין אחר, עניין אישי. ישנם אנשים שגמר ליגת האלופות 2005 השפיע עליהם בצורה בלתי הפיכה, הן אוהדים של ליברפול והן אוהדים של מילאן. שני אחיי, אוהדי מילאן ונבחרת איטליה מושבעים, פתחו נגדי חזית ימים לפני המשחק והיה ברור מהי האווירה ומהו הצבע השולט בבית, אדום שחור. ליברפול ואני הגענו לגמר באיסטנבול צנועים ואפילו קצת מוכים, מבינים שסיימנו את העונה בפרמייר-ליג במקום החמישי ואנחנו לא נהיה בליגת האלופות בעונה הבאה, אלא אם נזכה ואלא אם אופ"א תצא ממש נחמדה.

ערב הגמר. לא באמת מסכימים לי להישאר ער בשעות האלה אז אני צופה בו בשקט בטלוויזיה המרובעת והישנה בחדר שלי ושל שני אחיי. ביום למחרת יש לי מבחן בהיסטוריה ב-8 בבוקר אך אני עדיין שם. יושב בישיבה מזרחית על השטיח וצופה בליברפול שלי מקבלת בראש ומובסת תוך מחצית אחת בלבד. 3:0 למילאן.

(צילום: EPA)

בתור ילד בגיל הזה אתה מחפש את הרגעים שיעשו אותך מאושר באמת. את המקרים הנדירים האלו שאתה לא תשכח לעולם איפה היית ומה עשית כשהם קרו. לא הייתי צריך לחפש את הרגע הזה, הרגע הזה מצא אותי ופגש אותי בזמן מושלם, זמן שבו אני מעצב באמת, אולי בשלב קצת מאוחר, את האהבה הבסיסית וחסרת הפשרות שלי לכדורגל. מה שליברפול עשתה באותו משחק ייזכר שנים רבות ולאו דווקא בגלל ג'רארד שהבקיע את השער הראשון שהוביל למהפך, אלא בגלל דבר אחד שאני מוכן להכות את אלו הטוענים שהוא אינו קיים בספורט – נשמה.

גביע

לא עברה שנה שלמה, וליברפול זכתה בתואר נוסף, הגביע האנגלי. שוב דרמה, שוב מהפכים ושוב סטיבן ג'רארד אחד, הפעם מול ווסטהאם של יוסי בניון. אנחנו בפיגור 2:0 מטופש בדקה ה-28 לאחר שער עצמי אחד ועוד טעות של השוער, אך חוזרים לעניינים מהר עם שער של סיסה אחרי בישול מדהים של המלך. בדקה ה-54 הקאמבק בשיאו. ג'רארד מקבל כדור ברחבה ומפגיז לרשת. זה שלנו ואף אחד לא יכול לקחת. אבל לא לפני שתנחת בוומבלי עוד דרמה אחת. והנה היא מתרחשת בדקה ה-63, 2:3 לווסטהאם.

ואז, כמו חץ שמכוון בצורה מושלמת ישירות לנקודה הכי רגישה בלב שלך, הוא יורה את הכדור החלומי הזה. סטיבן ג'רארד, בדקה ה-90 בגמר גביע שהיה כבר אבוד לחלוטין, מבקיע את אחד השערים היותר יפים שלו בקריירה ומוכיח שוב למה הוא הכדורגלן עם הנשמה הגדולה ביותר בעולם. 3:3 וניצחון בפנדלים. כמה זה סמלי, כמה זה יפה, כמה זה ליברפול, כמה זה ג'רארד.

שנים של שקט

ניתן לומר שעד הזכייה בגביע הליגה בעונת 2011/12 ליברפול לא עשתה כלום הן בזירה המקומית והן בזירה האירופית. הפסדנו את גמר ליגת האלופות בשנת 2007 לאותה מילאן ובצדק, גם המקצועי וגם המוסרי, וכמעט זכינו באליפות ב-2009. ג'רארד המשיך להיות הכוכב של ליברפול בכל פרמטר מקצועי והוכיח זאת פעם אחר פעם. גם בניצחון המטורף על בארסה בקאמפ נואו ב-2007, גם בקמפיין שלב הבתים בצ'מפיונס בעונת 07/08, גם בצמד הנצחונות המוחצים מול ריאל ב-2009 וגם במאבקיה של ליברפול על הפסגה בליגה האנגלית. הוא תמיד היה הכי טוב, הכי מקצועי, הכי מסור. אך ליברפול עצמה סבלה באותה התקופה ממה שאני מכנה "החלק האחרון של תיעוש הכדורגל", תהליך בו כדורגלנים מקצועיים מעדיפים לשחק במקומות אטרקטיביים ונוצצים כגון ספרד וגרמניה, בייחוד לא בעיר משעממת ואפורה כמו זו של הביטלס.

כל הגיבורים נופלים

נשברתי. הרגשתי, ככל הנראה יחד עם כל הקבוצה, שהעונה הלכה לפח, שהמאמץ היה לשווא ושהרגע הזה לעולם לא יחזור. ג'רארד כנראה לא יכול היה לעזוב את ליברפול בלי להיות לרגע אחד גם הגיבור הטראגי ביותר של הקבוצה. בעונת 2013/14 ליברפול הייתה קרובה מתמיד לזכות בתואר אליפות ראשון מזה 23 שנים והגיעה למשחק הביתי מול צ'לסי, שלושה מחזורים לפני סיום העונה כפייבוריטית. צ'לסי של מורינו בקדנציה השנייה שלו רצתה דבר אחד ודבר אחד בלבד, לדכא את ליברפול לחלוטין. המערך ההגנתי של מורינו שבר את ההגמוניה באנפילד והשחקנים האדומים מיד החלו להגיב בחוסר ביטחון מוחלט.

אחד מרגעי השיא במשחק ובכלל בקריירה של ג'רארד היה בתוספת הזמן של המחצית הראשונה, אז קיבל ג'רארד בחצי המגרש של ליברפול מסירה מממאדו סאקו והחליק. הכדור שג'רארד איבד הגיע לדמבה בה שרץ כל הדרך לעבר ה-0:1 של צ'לסי. ליברפול הפסידה במשחק וככל הנראה זה הרגע שבגללו היא הפסידה את האליפות באותה העונה.

חודש לאחר שעזב את ליברפול וכמעט שנה וחצי לאחר אותו הרגע השחור אמר ג'רארד בראיון לריו פרדיננד: "אני חושב על ההחלקה בכל יום. זה יכאב לי עד יום מותי". כבר לאחר המשחק עצמו ג'רארד הבין שהטעות שלו כנראה הכריעה היסטוריה של מועדון שלם והוסיף: "אין יום שעובר בו אני לא חושב על מה שקרה ומה היה אם זה לא היה קורה". באוטוביוגרפיה שלו כתב השחקן "חשבתי שאני הולך להתאבד. אחרי המשחק בכיתי באוטו במשך שעה שלמה", בהחלט כואב.

ההבטחה והאמת שלי, לאורך כל הדרך

כשהבטחתי לעצמי אז ב-2001 שאעשה הכל כדי להכיר את המועדון הזה שנקרא ליברפול, התכוונתי לכך. אין כמעט פרט היסטורי על הקבוצה שלא קראתי. אין נתון סטטיסטי הקשור לתארים שאני לא יודע על ליברפול. הכוכבים, האהבה לשחקני העבר הישראלים אבי כהן, רוני רוזנטל ויוסי בניון, הקשר הטוב עם ישראל בכלל, ההיסטוריה וגם האסונות שבהם היה מעורב המועדון ואוהדיו, אסון הייזל בשנת 85 ואסון הילסבורו בשנת 89.

מי שהיה עמוד התווך המייצב בקשר המורכב שלי ושל ליברפול היה ללא ספק סטיבן ג'רארד. אני מרגיש שהכרנו, ובתוך כך שהכרתי אדם מיוחד שמעשיו ופעולותיו השפיעו על חיי בצורה ישירה. הוא מקור להשראה אמיתית מתוך מקום לא נוצץ המלמד אותך להסתפק בדברים שאתה מחזיק בהם ולא לחמוד בדברים שאין לך צורך להשיגם.

מבחינתי סטיבן ג'רארד היה אגדה עוד בחייו, לפני אגדות רבות אחרות. האיש שסימל יותר מהכל נאמנות מהי, ועד כמה לחימה היא חלק בלתי נפרד מהכדורגל. האיש שהוביל קבוצה בינונית להישגים רבים והיה שם תמיד כדי להצהיר "אני אדום". האיש שבזכותו אני אוהב כדורגל, האיש הכי טוב שהיה לליברפול אי פעם.

לעולם לא תצעד לבד, סטיבי ג'י. 

באהבה, הערכה והוקרה עמוקים, יקיר דהן.