פרק ראשון מספרו של יוצר "אחוזת דאונטון"

בערב 15 ביוני 1815, התאספו שמנה וסלתה של החברה הבריטית בבריסל, בנשף של הדוכסית מריצ'מונד – אירוע שהפך לאחת המסיבות הטרגיות בהיסטוריה. זהו ערב קרב ווטרלו, ורבים מהגברים הנאים שהשתתפו בנשף מצאו את עצמם ביום המחרת בשדה הקרב, נלחמים בכוחותיו של נפוליאון.

עבור סופיה טרנצ'ארד, בתו הצעירה והיפה של אחראי האספקה של מפקד הכוחות הבריטי, הדוכס מוולינגטון, הלילה הזה ישנה את הכל. אך רק כעבור 25 שנה, כשבני משפחת טרנצ'ארד ישתדרגו ויעברו לאזור האופנתי החדש של לונדון, בלגרביה, יבואו לידי ביטוי ההשלכות האמיתיות של הרגע הזה. משום שבעולם החדש, עולם שבו האצולה מוצאת את עצמה מתחככת במתעשרים החדשים, ישנם כאלה שמעדיפים שהסודות מן העבר יישארו קבורים.

אהבה נכזבת, רמאות ותככי זהות מובילים את העלילה של "בלגרביה", ספרו של ג'וליאן פלוז, יוצר "אחוזת דאונטון", שמוביל את הקראים אל חדרי חדרים של האצולה הלונדונית במאה ה-19. בואו לקוא את הפרק הראשון מתוכו.

• רוצים לקרוא את "בלגרביה" (בעברית בהוצאת "פן", בתרגומו של אילן פן) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

1. לרקוד אלֵי קרב

כל זה לא עניין במיוחד את סופיה טְרֶנְצ'ארד בשעה שפילסה את דרכה בקהל, תוך הפגנת נחישות שלא הסגירה את שמונה-עשרה שנותיה. כמו לכל אישה צעירה מבית טוב, במיוחד אם היא נמצאת בארץ זרה, נלוותה אליה המשרתת שלה, ג'יין קרופט, בת העשרים ושתיים - מבוגרת מגברתה בארבע שנים. הגם שאילו אחת מהן היתה אמורה להגן על חברתה מהיתקלות פוגענית בהולך רגל, סופיה היא זאת שנראתה נכונה לכל אתגר.

היא היתה יפה, יפה מאוד אפילו, בסגנון האנגלי הקלאסי, שיער בלונדיני וזוג עיניים כחולות, אבל המנח הנחוש של פיה לא הותיר מקום לספק: הנערה הזאת לא תזדקק לאישור של אמא אם תחליט לצאת להרפתקה. "תזדרזי, אחרת נגיע אחרי שהוא כבר יצא לסעודת צהריים וכל מסענו יהיה לשווא." היא נמצאה באותו שלב בחיים שכמעט כולם חייבים לעבור, ובו הנעורים תמו והוחלפו בבגרות מדומה שטרם עוצבה על ידי הניסיון, המעניקה לבעליה תחושה שהכול אפשרי, עד שמגיעה הבגרות האמיתית ומוכיחה באופן חד-משמעי שלא כן.

"אני מזדרזת ככל יכולתי, עלמתי," מלמלה ג'יין, וכאילו כדי להוכיח את צדקת דבריה, דחף אותה פרש חולף אחורה בלי להתעכב ולו לרגע כדי לבדוק אם נפגעה. "זה כמו שדה קרב כאן." ג'יין לא היתה יפהפייה כמו גברתה, אבל פניה ניחנו באופי והיו חזקות ואדמדמות, גם אם התאימו לשבילי הכפר יותר מאשר לרחובות הכרך.

בדרכה, היא היתה נחושה למדי, וגברתה אהבה אותה בזכות זאת. "אל תהיי כל כך חלשה." סופיה כמעט הגיעה ליעדה, היא פנתה מהרחוב הראשי לתוך חצר שבעבר אולי שימשה שוק בקר, אבל הופקעה על ידי הצבא וכיום שימשה כנראה כמחסן אספקה. עגלות רחבות פרקו תיבות ושקים וארגזים שהובלו למחסנים סמוכים, וקצינים מכל הגדודים, בזרם בלתי-פוסק, נראו נעים בקבוצות, ותוך כדי כך מתייעצים ולעתים מתווכחים. הגעתן של אישה צעירה מרשימה והמשרתת שלה משכה באופן טבעי תשומת לבם, והשיחה שככה לרגע, ואז כמעט פסקה לחלוטין. "בבקשה, אל תפריעו לעצמכם," אמרה סופיה, והתבוננה סביבה בשלווה. "באתי לראות את אבי, אדון טרנצ'ארד."

גבר צעיר פסע קדימה. "האם את מכירה את הדרך, העלמה טרנצ'ארד?"

"כן, אני מכירה אותה. תודה לך." היא צעדה בכיוון כניסה מרשימה יותר למבנה המרכזי, וכשג'יין הרועדת בעקבותיה, טיפסה במדרגות המובילות לקומה הראשונה. שם פגשה קצינים נוספים שנראו כממתינים לזימון להיכנס, אבל זה היה כנראה כלל שסופיה לא היתה מוכנה לציית לו. היא דחפה את הדלת לרווחה. "חכי כאן," אמרה. ג'יין נסוגה אחורה, נהנית למדי מסקרנותם של הגברים.

החדר שאליו נכנסה סופיה היה גדל מידות, מואר ומרוהט בטוב טעם, וניצבו בו שולחן כתיבה עשוי עץ תולענה חלק ורהיטים נוספים בסגנון תואם; אבל הוא שימש לצורכי מסחר ולא למטרות חברתיות — מקום לעבודה ולא לשעשועים. באחת הפינות עמד אדם כבד גוף בתחילת שנות הארבעים לחייו והרצה בפני קצין לבוש מדים בוהקים. "מי לעזאזל הגיע להפריע לי!" הוא הסתובב אחורה, ולמראה בתו השתנה מצב רוחו, ואת פניו האדומות והזועפות האיר חיוך כובש. "כן?" אמר. אבל היא הביטה בקצין. אביה הנהן. "קפטן קופר, אתה חייב לסלוח לי."

"זה טוב ויפה, טרנצ'ארד -"

"טרנצ'ארד?"

"אדון טרנצ'ארד. אבל אנחנו חייבים לקבל את הקמח עוד הערב. המפקד שלי השביע אותי שלא אחזור בלעדיו."

"ואני מבטיח לעשות כמיטב יכולתי, קפטן." היה ברור שהקצין אינו שבע רצון, אבל הוא נאלץ להסתפק בכך מחוסר ברירה. הוא הנהן לשלום ויצא מהחדר, והאב נשאר לבד עם ילדתו. "השגת את זה?" ההתרגשות שלו היתה גלויה לעין. בהתלהבותו היה קסם מסוים: איש העסקים המנוסה, העגלגל והמקריח התרגש כמו ילד בערב חג המולד.

סופיה סחטה את המעמד עד לטיפה האחרונה. באטיות רבה פתחה את תיקה הרקום והוציאה בזהירות כמה ריבועי נייר לבן עבה. "יש לי שלוש," אמרה, מתענגת על ניצחונה, "אחת בשבילך, אחת בשביל אמא ואחת בשבילי."

הוא כמעט תלש אותן מידיה.

השתוקקותו לא היתה גדולה יותר גם לו חי חודש ימים ללא מזון ומים. ההדפסה היתה נקייה ואלגנטית.

"היא דודתו."

"ברור."

"לא תהיה סעודת ערב. לא ארוחה של ממש. רק המשפחה וכמה אנשים ששוהים אצלם."

"הם תמיד אומרים שלא תהיה ארוחת ערב, אבל בדרך כלל יש."

"לא ציפית להיות מוזמן?"

הוא חלם על זה, אבל לא ציפה לכך. "לא, לא. אני מרוצה."

"אדמונד אומר שתהיה סעודת לילה, אחרי חצות."

"אל תקראי לו אדמוּנד בפני אף אחד חוץ ממני." אבל מצב רוחו הטוב חזר אליו, והמחשבות על הצפוי להם טיאטאו הצדה את אכזבתו הרגעית. "את צריכה לשוב לאמא שלך. היא תזדקק לכל דקה כדי להתכונן."

סופיה היתה צעירה וחסרת ביטחון מכדי להיות מודעת באמת לגודל הישגה. מעבר לכך, היא היתה מעשית יותר בדברים האלה מאביה הנרגש. 

"מאוחר מדי בשביל לתפור משהו חדש."

"אבל לא מאוחר מדי בשביל ליטוש אחרון."

"היא לא תרצה ללכת."

"היא תרצה, כי היא חייבת."

סופיה כבר פנתה לעבר הדלת, כשמחשבה נוספת חלפה בראשה. "מתי נספר לה?" אמרה, והביטה באביה. השאלה תפסה אותו בלתי-מוכן, והוא החל להתעסק בשרשרת הזהב של שעון הכיס שלו. זה היה רגע מוזר. המצב נותר בדיוק כפי שהיה רגע לפני כן, אבל איכשהו האווירה והמהות השתנו. כל משקיף מן הצד היה מבין שהנושא שעליו שוחחו היה חשוב מבחירת הבגדים לנשף הדוכסית.

טרנצ'ארד היה החלטי מאוד בתשובתו. "עדיין לא. צריך לטפל בכול באופן ראוי. נחכה לראות מה הוא יעשה. עכשיו לכי. ותגידי לקשקשן הטיפש להיכנס בחזרה." בתו עשתה כמצוותו והסתלקה מהחדר, אבל משהו המשיך להטריד את ג'יימס טרנצ'ארד משום-מה גם בהיעדרה. צעקות נשמעו מהרחוב למטה, והוא ניגש לחלון וצפה בקצין ובסוחר המתווכחים ביניהם.

הדלת נפתחה, וקפטן קופר נכנס פנימה. טרנצ'ארד סימן לו בראשו. הגיע הזמן לחזור לעסקים.

"מה זה משנה?"

"זה כל כך מטופש." אמרה גברת טרנצ'ארד. "לא נכיר שם נפש חיה."

"אבא יכיר אנשים."

לעתים ילדיה של אן טרנצ'ארד הרגיזו אותה. הם ידעו מעט על החיים, למרות כל התנשאותם. אביהם פינק אותם מאז ילדותם, והם התייחסו למזלם הטוב כאל מובן מאליו ולא הקדישו לו מחשבה. הם לא ידעו דבר על הדרך הארוכה שעשו הוריהם עד שהגיעו למעמדם הנוכחי, ואילו אמם זכרה היטב כל צעד וכל מכשול. "הוא יכיר חלק מהקצינים שמגיעים אליו למשרד כדי לתת לו הזמנות. והם יופתעו לגלות ביניהם באולם הנשפים את מי שמספק לאנשיהם לחם ובירה."

"אני מקוה שלא תדברי כך אל הלורד בלאסיס."

פניה של גברת טרנצ'ארד התרככו קלות. "יקירתי," היא לקחה את ידה של בתה בידיה. "הישמרי מפני ארמונות פורחים באוויר."

סופיה משכה את אצבעותיה בחזרה. "ברור שאת לא מוכנה להאמין שיש לו כוונות מכובדות."

"נהפוך הוא, אני בטוחה שהלורד בלאסיס אדם מכובד. אין ספק שהוא גבר נעים הליכות."

"אם כך, הכול בסדר."

"אבל הוא הבן הבכור של רוזן, עם כל החובות הנלוות למעמדו. הוא אינו חופשי לבחור אישה אך ורק על פי רחשי לבו. שניכם צעירים ויפים למראה, והשתעשעתם קצת בחיזורים שלא פגעו באף אחד מכם. עד כה."

האופן שבו הדגישה את שתי המילים האחרונות הבהיר ללא צל של ספק לאן היא חותרת. "אבל זה חייב להסתיים לפני שיתחילו רינונים מזיקים, סופיה, אחרת את תהיי זאת שתסבול, לא הוא."

"וזה לא אומר לך שום דבר? זה שהוא דאג לנו להזמנות לנשף של דודתו?"

"זה אומר לי שאת נערה מקסימה והוא רוצה לרַצות אותך. זה לא היה עולה בידו בלונדון, אבל בבריסל הכול מושפע מהמלחמה, והכללים הרגילים אינם חלים."

דבריה האחרונים עוררו את כעסה של סופיה יותר מכול. "את מתכוונת שעל פי הכללים הרגילים אנחנו לא ראויים לחבריה של הדוכסית?"

גברת טרנצ'ארד היתה, בדרכה, חזקה לא פחות מבתה. "אני מתכוונת בדיוק לכך, ואת יודעת שזאת האמת."

"אבא לא היה מסכים."

"אבא שלך עשה דרך ארוכה, ארוכה מכפי שרוב האנשים יכולים לדמיין לעצמם, ולכן הוא אינו מסוגל לראות את המכשולים שימנעו ממנו להתקדם עוד. הסתפקי במי שאת. אביך הצליח מאוד. זה משהו שאת יכולה להתגאות בו."

הדלת נפתחה, והמשרתת של גברת טרנצ'ארד נכנסה ובידיה שמלת ערב. "האם הקדמתי, גברתי?"

"לא, לא, אֶליס. היכנסי. אנחנו סיימנו, נכון?"

"אם את אומרת, אמא." סופיה יצאה מהחדר, אבל זווית סנטרה רימזה שהיא אינה נמנית עם המובסים.

הדממה המודגשת שבה מילאה אליס את מטלותיה הסגירה את סקרנותה הבוערת באשר לסיבת המריבה, אבל אן בחרה לחכות כמה דקות בטרם התחילה לדבר. היא חיכתה שאליס תפתח את כפתורי שמלת אחר הצהריים שלה ותחליק אותה מעל כתפיה.

"הוזמנו לנשף של הדוכסית מריצ'מונד בחמישה-עשר בחודש."

"אנ'לא מאמינה!" מרי אליס היתה בדרך כלל מיומנת למדי בהסתרת רגשותיה, אבל המידע המדהים הזה תפס אותה בהפתעה. היא התאוששה חיש מהר. "כלומר, עלינו לבחור את השמלה שלך, גברתי. אני אזדקק לזמן כדי להכין אותה כך שתיראה מושלמת."

"מה עם השמלה ממשי כחול כהה? לבשתי אותה מעט פעמים העונה. אולי תצליחי להוסיף קצת תחרה שחורה לצווארון ולשרוולים כדי ליפות אותה מעט." אן טרנצ'ארד היתה אישה מעשית, אבל לא לגמרי חפה מגנדרנות. היא הצליחה לשמור על גזרתה, ובזכות צדודיתה הנאה ושערה החום-זהוב נחשבה ליפה. היא רק לא הניחה לכך להפוך אותה לטיפשה.

אליס כרעה ברך והחזיקה לפניה שמלת ערב עשויה טפטה בגון קש, כדי שגברתה תיכנס לתוכה. "מה עם תכשיטים, גברתי?"

"עוד לא חשבתי על זה. אענוד את מה שיש לי, אני מניחה." היא הסתובבה כדי לאפשר למשרתת לרכוס את השמלה בגב בסיכות מוזהבות. היא נהגה בתקיפות עם סופיה, אבל לא התחרטה על כך. סופיה חיה בחלום, כמו אביה, וחלומות עלולים לסבך אדם אם אינו נזהר. כמעט בעל כורחה אן חייכה. היא אמנם אמרה לבתה שג'יימס עשה כברת דרך ארוכה, אבל לעתים פקפקה אם סופיה מבינה עד כמה.

"אני מניחה שהלורד בלאסיס ארגן את ההזמנות לנשף?" אליס הרימה את מבטה מעל רגליה של אן טרנצ'ארד, בזמן שהחליפה את נעלי הבית שלה.

השאלה הרגיזה את גברתה. מדוע זה משרתת תתהה בקול כיצד עלה בידם להיכלל ברשימת מוזמנים כה נשגבת? או, בכלל, מדוע הם מוזמנים למקום זה או אחר. היא בחרה לא להגיב והתעלמה מהשאלה. אבל השאלה גרמה לה להרהר בחייהם המוזרים בבריסל, וכיצד הדברים קיבלו תפנית מבחינתם מאז שג'יימס לכד את תשומת לבו של הדוכס מוולינגטון. אמת, ג'יימס תמיד מצא דרך לארגן אספקה למרות כל מחסור, גם בזמן קרבות קשים, כשהשדות עמדו שוממים. הדוכס כינה אותו "הקוסם", וכזה היה, או לפחות, ככזה נתפס. אבל ההצלחה שלו רק הבעירה את שאיפתו לטפס לגבהים חברתיים בלתי-ניתנים להשגה, והטיפוס החברתי הזה הלך והחמיר. ג'יימס טרנצ'ארד, בנו של סוחר בשוק, שאביה של אן אסר עליה להתחתן איתו, חשב שאין טבעי מכך שהם יבלו במחיצת דוכסית. היא שקלה לכנות את שאיפותיו מגוחכות, אלא שהיה להן הרגל משונה להתממש.

אן היתה משכילה בהרבה מבעלה - זה היה אך טבעי לבתו של מורה - וכשהכירו, היתה בעלת מעמד גבוה בהרבה משלו, אבל היא ידעה היטב שעכשיו כבר הדביק אותה וחלף על פניה. למעשה, חלפה בראשה השאלה עד מתי תוכל להתמודד עם קצב הטיפוס המסחרר שלו; או האם, לאחר שהילדים יגדלו, היא תפרוש לבית פשוט בכפר ותותיר אותו להמשיך לטפס על ההר לבדו? אליס הבינה, כמובן, ששתיקת גברתה מרמזת שדבריה חרגו מן המותר. היא שקלה לומר משהו מחניף במטרה לשפר את האווירה, אבל החליטה לשתוק ולתת לסערה לחלוף מאליה.

הדלת נפתחה, וג'יימס הציץ פנימה. "אז היא סיפרה לך, כן? הוא עשה את זה."

אן הביטה במשרתת שלה. "תודה, אליס. תחזרי עוד מעט."

אליס נסוגה. ג'יימס לא הצליח לכבוש את החיוך שעל פניו. "את נוזפת בי על כך שלי יש רעיונות שחורגים ממעמדי, אבל הדרך שבה את משחררת את המשרתת מזכירה לי את הדוכסית עצמה."

אן לא אהבה את מה ששמעה. "אני מקוה שלא."

"למה? מה יש לך נגדה?"

"אין לי דבר נגדה, מהסיבה הפשוטה שאני לא מכירה אותה וגם אתה לא." אן היתה נחושה לצקת קורטוב מציאות לתוך השטויות ההזויות והמסוכנות האלה. "וזאת הסיבה לכך שאנחנו לא צריכים לכפות את עצמנו על האישה האומללה ולתפוס את מקומם של מכריה באולם הנשפים הצפוף שלה."

אבל ג'יימס היה נרגש מכדי להשתכנע. "את לא מתכוונת לזה."

"דווקא כן, אבל אני יודעת שלא תקשיב."

היא צדקה. היא לא האמינה שתצליח להעכיר את שמחתו. "זאת הזדמנות נדירה, אנני. את יודעת שהדוכס יהיה שם? למעשה, שני דוכסים. המפקד שלי ובעלה של המארחת שלנו."

"אני מניחה שכן."

"וגם נסיכים שולטים." הוא עצר, על סף התפרצות מעוצמת ההתרגשות. "ג'יימס טרנצ'ארד, שהחל את דרכו בדוכן בשוק קובנט גארדן, צריך

 להכין את עצמו לריקוד עם נסיכה."

"אתה לא תזמין אף אחת מהן לריקוד. אתה רק תביך אותנו."

"עוד נראה."

"אני מתכוונת לזה. די בכך שאתה מעודד את סופיה."

ג'יימס כיווץ את גביניו. "את לא מוכנה להאמין, אבל לבחור יש כוונות כנות. אני משוכנע בכך."

אן נענעה בראשה בחוסר סבלנות. "לא ייתכן שאתה משוכנע בכך. הלורד בלאסיס אולי אפילו מאמין בכנותו, אבל הוא נמצא מחוץ להישג ידה. הוא לא קובע את עתידו, ושום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה."

היא שמעה רעש מכיוון הרחוב וניגשה לבדוק מהו. חלונות חדר השינה שלה השקיפו על שדירה רחבה ושוקקת חיים. למטה צעדו בסך חיילים לבושי מדים אדומים, והשמש השתקפה בדרגותיהם המוזהבות. כמה מוזר, חשבה לעצמה, שאנחנו מתעסקים בנשף, וסביבנו הראיות לכך שאנו נמצאים על סף מלחמה.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן