המסתערבים בעם

בשעתו, כשנשאל אחד המיניסטרים בממשלת סין איך נתנו מיליוני הסינים לצבא היפני לכבוש חלקי-ענק מארצם כמעט ללא התנגדות, הסביר הלה, כי ממילא בתוך 100 שנה הכובשים היפנים יהפכו לסינים בעצמם, ואם זה כך, הוא לא מצא כל טעם שישפך יותר מדי דם במלחמה מיותרת.
בניגוד לשמועות, מלחמת ששת הימים היתה, למעשה, מעשה כיבושה התרבותי של ישראל בידי מדינות ערב. צר לי לומר לידידיי מן השמאל. אמנם אנחנו כובשים עם זר, אך הדהודו של אותו עם חזק משלנו: הדבר מתבטא באזורי התת-מודע של הישראלי, בקללות שנאמרות אגבית בשפתם של בני-דודינו, למשל.
אם מתבוננים בישראל לפני 1967 ומשווים אותה ישראל של היום, מגלים שהפכנו למדינה ערבית. עלי להקדים ולאמר, שאני חסיד גדול של הערביות הישראלית ואין כאן אמירה אסתטית נגד "הכיבוש הערבי" הזה.
בסלט הפוליטיקה הישראלית ארוגים, באופן לא מפלגתי, מנהיגים ערביים וכאלה שאינם. ביבי ופואד הם מנהיגים ערביים למהדרין. פואד אפילו לא היה צריך להחליף את השם. לעומת זאת, עוזי לנדאו ושמעון פרס הם מנהיגים עם חשיבה מערבית, מוטת-הגיון, מסודרת, פורמליסטית, ביילינאית, יהודית-גלותית: כאלה שמעמידים את טובתו של "הסדר הטוב" לפני ערך "הכבוד הלאומי" - אותו ערך שגרם ל45% ממצביעי שרון לתמוך בפיצוץ סקר אסואן, לפי סקרי מפלגת "ישראל ביתנו". הסוקרים תולים זאת ברצוננו להשתחרר מאותה השפלה שערפאת השפיל אותנו, אותו ערפאת שמאז שהבטיחו לו שיהיה בסדר באוסלו שוב ושוב מרומה על ידי ישראל.
הוכחה מעניינת ל"כיבוש הערבי" אפשר למצוא בדברי ימי ההיסטוריה של החומוס בישראל. עד שנת 1967 היה החומוס מאכל לא מרכזי בהוויה הישראלית (הישראלית-יהודית). זו היתה התקופה הטרום-ערבית. רק לאחר ימי הניצחון המפואר, גילו הישראלים את החומוסיות של מזרח ירושלים. מעטים יודעים שרק ב1967 הפך החומוס למרכיב כל כך חיוני בהוויה שלנו, כזה שאיננו - ליכודניקים, מערכניקים ומצביעי מימד - יכולים להתנתק ממנו. פעם, להיות ישראלי פירושו היה לשתות קפיר, וכיום זה לאכול חומוס. כלומר, ישראלי = ערבי.
הז'רגון השיווקי המציא את ה "גלוקליזציה", שילוב בין המונחים "גלובליזציה" ו"לוקליזציה". במסגרת הגלוקליזציה מתאימות הרשתות הבין לאומיות את טעמן הגלובאלי והאחיד לכאורה ל"טעמה של מדינה". נ בפרו המשקאות הדיאטתיים הם מקדמת דנא צהובים. וכך, כדי לחדור לפרו צבעה חברת קוקה קולה את מותג הדיאט בצהוב. כך, רק בישראל המקדונלד'ס יכול להיות גם עם סחוג. גם בישראל וגם בסוריה התוכניות המובילות ברייטינג הן תוכניות המתיחות והפספוסים. והתאווה יוצאת-הדופן למכשירים סלולריים בישראל מקבילה רק לזו הלבנונית (גם אותם כבשנו, אם שכחתם).
"הטעם הישראלי", יהא אשר יהיה, הוא טעם "ערבי". תזונתי שונה לחלוטין מזו של אדם מקביל באירופה שעלול למות מבלי לדעת מה זה 200 גרם פיסטוקים.
את הפיכתו של עם כובש לעם של נכבשים, ניתן לראות במקרים רבים בהיסטוריה: כשכפריים רומאים חסרי-נימוס פשטו על יוון, האלים היווניים והתרבות ההלנית היו אלה שהשתלטו על הרומאים ולא להפך. כך שלמעשה היוונים הנכבשים היו לכובשים.
לא מזמן חצא לי להביט בטלוויזיה, שהיתה פתוחה ללא קול. נראו בה כמה ערבים מפוחדים הרוכנים בפחד כשיורים עליהם – עניין שגרתי אצלנו. רק כשהגברתי את הווליום הבנתי שמדובר בתושבי גילה - הללו נראו ערבים לכל דבר. לבושים בטרינינג עזתי נטול צבע, הם היו מתקשרים לחבריהם כדי שיצפו בהם בטלוויזיה, פניהם מבועתות ונרגשות לחילופין. גם הם, כמוני, כבר נכבשו.


רועי ארד הוא סופר ומרצה ב"אקדמיה החופשית"