לא מתייאשים: להמשיך לחיות אחרי 3 מקרי שבץ מוחי

בשיתוף עמותת נאמן

כשהתקשרתי לראשונה לביתם של ציפי וליאור וביקשתי לשמוע את סיפורם האישי על ההתמודדות של ליאור ובני המשפחה לאחר שלקה בשבץ מוחי, לא ידעתי למה לצפות. אחרי הכל אין סיפור אישי אחד דומה למשנהו, אבל רובם עצובים.

כשביקשתי לשמוע מליאור מי הוא היה קודם ומי הוא עכשיו, ענה: "נשארתי אותו ליאור". ציפי מצידה הוסיפה בטון ספק ציני: "כן, ממש...", מה שהעיד במעט על המשך השיחה - בני הזוג, למרות הקשיים מצליחים ביחד ולחוד לאסוף את עצמם, לגייס כוחות, ולצעוד יחד לעבר המטרה להחזיר את ליאור לתפקוד ולעצמאות.

לפני כשנתיים עבר ליאור (60) השתלת כבד בעקבות מחלת שחמת כבד בה לקה וכבר היה מוכן לחזור לעבודתו בבנק בתום השיקום. דבר לא הכין אותו לכך שדווקא בתום התמודדות אחת עם בריאות רעועה וסכנת חיים, הוא ייאלץ תוך זמן קצר לעמוד מול התמודדות קשה נוספת, כזו שצפויה ללוות אותו לאורך זמן רב.

"בדצמבר 2015, כשעדיין הייתי בחופשת מחלה אחרי ההשתלה, התעוררתי בבוקר עם חולשה בצד אחד של הגוף", מספר ליאור ברהיטות. "בלי להתבלבל אמרתי לאשתי שתזמין אמבולנס ותקרא לבננו כי יש לי שבץ. זה היה לי ברור לגמרי".

מתמודדים עם החיים אחרי השבץ המוחי

בהתייעצות עם קרדיולוג והרופאה ממכון הכבד הוחלט להתפנות לבית החולים 'לניאדו' שקרוב לביתם בנתניה, שם נותר ליאור להשגחה במשך יומיים בבידוד בשל היותו מושתל 'טרי', במהלכם הוא חווה עוד כארבעה אירועים קטנים חולפים (TIA) כאלה שהחולשה שפתאום תקפה אותו חלפה מאליה תוך דקות מעטות, אך בבדיקת CT לא נראה ממצא חשוד.

"בתום האשפוז חשתי בטוב ונהגתי בעצמי הביתה בליווי בתי, עצרנו בדרך ל'סידורים' ולקניות בקניון וחשבתי שזה מאחורי. אך למחרת התעוררתי שוב עם חולשה בצד ימין של הגוף. הפעם התפניתי למרכז הרפואי ע"ש סוראסקי (איכילוב), לשם הייתי אמור להגיע בכל מקרה לייעוץ, רק שבמקום להגיע בנחת לפגישה שנקבעה מראש הגעתי לשם על אלונקה. שוב הוחלט לאשפז אותי להשגחה. חלפו יומיים והחולשה החמירה. הגעתי למצב של שיתוק מוחלט ובבדיקת CT היה ממצא של אוטם".

לציפי וליאור היה ברור שהחיים כבר לא ישובו למסלולם כל כך מהר, והשמחה של ההחלמה מההשתלה וההכנות לחזרה לשגרה התחלפו בדאגות מסוג שטרם הכירו ועמידה מול אתגר חדש של החיים אחרי שבץ מוחי. ציפי לא בזבזה זמן. עברו בדיוק יומיים מרגע שליאור חווה את השבץ המוחי 'הגדול' ועד שהזמינה מסגר לביתם כדי שיתאים אותו ליום שבו בעלה ישוב הביתה - התקנת מעקות, הרחבת פתחים כדי לאפשר מעבר של כיסא גלגלים וכדומה.

ואכן, כעבור עשרה ימי אשפוז ועוד כשלושה חודשים בשיקום ליאור שב הביתה. יד ימין הייתה פגועה מאוד ולא תפקדה. הפגיעה ברגל ימין אפשרה צעידה איטית עם מקל הליכה למרחקים קצרים בלבד. "השיבה הביתה של ליאור הייתה מאוד משמחת, אבל גם לא פשוטה", מספרת ציפי. "צריך להתרגל בבת אחת לחיים חדשים, להזיז רהיטים, להרים שטיחים, לעשות חלוקת תפקידים מחודשת בינינו. פתאום צריך לעזור לו בכל דבר, להתלבש ולהתפשט, לחתוך לו את האוכל ולהגיש. המון התעסקות מסביב לשעון – אבל לפחות זה היה בבית שלנו".

"לא קוראת לעצמי גיבורה"

ליאור נכנס למשטר שיקום, נרשם לבריכת שחייה, למרות שלא יכול היה לשחות, ובעידוד אינסופי של ציפי היה הולך 30-40 בריכות בכל פעם, עושה פיזיותרפיה ומתרגל גם בבית. בני הזוג החלו אט-אט מתרגלים לחיים החדשים ושניהם היו חדורי תקווה ומוטיבציה לעשות כל שניתן כדי שליאור יחזור לתפקוד מיטבי. אבל לחיים היו תוכניות משלהם.

בחודש אפריל, שלושה ימים לאחר שהשתחרר מבית החולים, כשהגיע ליאור בפעם הראשונה לאשפוז יום הוא חש ברע וביקש לנוח. "הראייה שלי התערפלה. נתנו לי קפה. אולי חשבו שמדובר בירידת לחץ דם. אף אחד לא חשב שאולי אני צריך בירור יותר מעמיק ושלחו אותי הביתה. כשהתחושה הרעה לא חלפה והגעתי שוב למיון אחר הצהריים, כבר סבלתי מאובדן ראייה. חוויתי אירוע נוסף עם פגיעה נוירולוגית בשתי העיניים".

עבור ליאור, שעד האירוע בו איבד את ראייתו, שמר על אופטימיות ושמחת חיים, הייתה זו נקודת שבר ומשבר. מי שבחודשי השיקום עבד ללא הרף, עשה פיזיותרפיה מאומצת, תרגל עם מרפאה בעיסוק ועלה על מכשירים בחדר כושר, פתאום איבד את הביטחון והיה בדיכאון. "לרגע לא השליתי את עצמי וידעתי שמשוקמים אחרי אירוע מוחי צריכים לעבור מסע ארוך, אבל איבוד הראייה היה קשה מנשוא. אנחנו כבר התמודדנו עם דברים קשים. ההתמודדות עם מחלת הכבד הייתה קשה וכך גם עם הפגיעה אחרי השבץ, אבל כבר הייתי בדרך הנכונה וחשבתי שאחזור לעצמי ואז שוב נשאבתי למטה".

מהאשפוז האחרון השתחרר ליאור ביולי האחרון. בזכות עבודה קשה התחילו קצת תזוזות יד ימין אך עדיין אין לו יכולת אחיזה, רגל ימין מתפקדת מעט והוא איבד 25% מהראייה בשתי העיניים. הוא מגיע לשיקום באשפוז יום 1-2 פעמים בשבוע שכוללים ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, שיחות עם פסיכולוגית, חדר כושר והשתתפות בקבוצת שיווי משקל.

"אני לא מוכן לוותר על השיקום שלי, אבל אני גם יודע שקופת החולים תפסיק בקרוב את המימון. אני רחוק מלהיות כשיר לחזרה לעבודה. את ימיי אני מעביר במטלות קטנות שציפי מטילה עליי, נמצא כל יום משעות אחר הצהריים בבית הכנסת, נוסע עם הקלנועית שלי לירקן (שמעמיס ברוב טובו את הקניות בסלסלה שלי), יוצא קצת לעיר, מנסה לעבוד קצת על המחשב, ולא פחות מזה נלחם בבירוקרטיה הישראלית המצויה – ביטוח לאומי, ניירת, ועדות, אבל לצידי יש לי את הגיבורה שלי – ציפי שלא מוותרת לי לרגע".

ציפי לא מסכימה עם ההגדרה 'גיבורה', אבל מקבלת את זה שהיא מתמודדת עם המצב בגבורה. "ליאור נמצא במלחמה יומיומית על כל תנועה, הליכה, קימה, להתקלח, לגרוב גרב או לנעול נעל. אני הייתי צריכה להיות חזקה מהרגע הראשון. חזקה בשביל ליאור וחזקה בשביל הילדים והנכדים. ראיתי את אהבת חיי מגיל 14 קורס לנגד עיניי. לא מסוגל לתפקד. האיש שהיה המשענת שלי, הוא היה הפעיל בינינו – קונה, נוהג, מתעסק עם הכסף. לי לא היה מושג בכלום ופתאום אני צריכה לפתוח ארון חשמל או לעשות פעולות בבנק, זאת לצד תחזוקה של הבית, ארבעה כלבים ושני חתולים – את הכל צריך לתפעל".

התמיכה בליאור 24/7 גבתה מחיר נפשי ופיזי גם מציפי, שבהתחלה סירבה להודות בכך. "בני ובתי התגייסו לעזור בטיפול בבעלי החיים, עשו את קניות ואפילו משכו עבורי כסף בבנק. הם באמת היו לצידי ובשבילי, כך שלפחות את הדאגות הללו הסרתי מליבי. במשך חודשים חתני היה מגיע לאסוף אותי מהבית בחמש בבוקר לבית החולים, שם הייתי לצד ליאור עד הערב ואז בני או בתי היו מחזירים אותי הביתה.

"הגוף החל אט-אט לקרוס ופיתחתי הפרעת אכילה ואיבדתי קילוגרמים רבים ממשקלי. להיות כל יום, כל היום, במחלקת השיקום ולהיות חשופה למראות לא קלים גרמו לי לפתח הרגל של שטיפת ידיים בלתי פוסקת. יום אחד כבר לא יכולתי יותר והתעלפתי במחלקה".

הצוות הרפואי ובני המשפחה ביקשו מציפי 'להוריד הילוך' כדי לשמור על בריאותה. בהתייעצות משותפת הוחלט שמאותו יום ציפי תגיע בכל יום לשעתיים-שלוש בלבד ובשאר הזמן תדאג לעצמה, תתארגן בבית ובעיקר תנסה מעט להתנתק. "סוף-סוף היה לי קצת 'סדר' בראש. ראיתי קצת את החיים מחוץ לבית החולים. נשמתי. ההחלטה הזו עזרה לי להתמודד טוב יותר עם מצבו של ליאור ויכולתי שוב להתחזק עבורו".

אופטימיות חסרת תקנה

מצבו של ליאור השפיע גם על שאר המשפחה, שתוך שנתיים היו צריכים לגייס שלוש פעמים תעצומות נפש כדי להתמודד שוב ושוב עם מצבו הבריאותי של ראש המשפחה – השתלת הכבד, שבץ מוחי ואיבוד הראייה, אך נראה שציפי וליאור, באופטימיות חסרת התקנה שלהם ובעקשנות בלתי נלאית, הצליחו להתגבר על רוב המכשולים.

"אנחנו עדיין לא שם, עוד לא הגענו למטרה שלנו, אבל כל יום אנחנו מצליחים להמציא 'פטנט' שיעזור לליאור לעשות עוד משהו", אומרת ציפי. "לימדתי אותו לקפל כביסה, פריטים קטנים. זה יכול להישמע מצחיק ולא רציני אבל ככה הוא מפעיל את היד ועל הדרך גם עוזר לי. קנינו משחקי ילדים כדי לתרגל, משחקי השחלות, מדבקות. לפעמים אני צריכה להכריח אותו לשחק. זה מזכיר קצת התעסקות עם ילד קטן, אבל כזה שיש לו דעה ועל כל דבר יש לו מה להגיד. ברוך השם שלפחות יכולת הדיבור לא נפגעה כלל, הוא ברור ורהוט כבעבר".

ציפי יודעת ש'זה מה שיש' אבל היא מתגעגעת לדברים הקטנים של החיים, לטיולים, לבילויים, לספונטניות והיא ממשיכה לדחוף את ליאור במעלה ההר. ובכל זאת יש משהו שמטריד אותה – העובדה שליאור מנותק מבחינה חברתית. היא מתארת שהחברים הטובים שומרים על הקשר, שלא פותחים או סוגרים את היום מבלי להתקשר ולשאול 'מה נשמע?' ומגיעים לביקור.

גם רב הקהילה, הרב גוגיג ובני משפחתו תומכים חברתית על בסיס יום-יומי, מגיעים לבקר ודורשים בשלומו. אבל היו כאלה ש'התאדו', שלא ידעו איך להתנהג ליד ליאור, מה לומר או מה לעשות. "אני שמחה שנוצרו לו קשרי חברות חדשים, כאלה שהכיר במחלקת השיקום. יש להם הווי מיוחד משלהם. גם החברים מבית הכנסת נרתמו לעזור מכל הלב, הם עושים ביניהם תורנות הסעות ולוקחים אותו פעמיים בשבוע להמשך שיקום".

וליאור? הוא ממשיך לעשות כל מה שיכול כדי לחזור ולו במעט לעצמאות. "אני לומד עכשיו לנהוג עם מורה נהיגה שמתמחה בנכים. ציפי לא נוהגת והשליטה ברכב תחזיר לי במעט גם את השליטה בחיי. מומחה לעיניים התגייס לעזרתי והתקין לי על המחשב תוכנה שבעזרתה אני מתרגל ואני מקווה שיהיה המשך שיפור גם בראייה".

בשיתוף עמותת נאמן