ככה זה כשכוכב אחד מעז לפרוש
אמנם אני אוהד של הלייקרס ולא של קובי בראיינט, אך הוא זה שגרם לי לצפות בקבוצה הזאת גם ברגעיה הפחות יפים. ובשנים האחרונות היו לא מעט כאלה. כנראה שמעכשיו האהדה שלי תתחלף בסימפטיה, והמעקב אחרי ה־NBA יתפוס מקום משני בסדר העדיפויות
בכיתה ג' התחריתי מול אחד החברים במשחק קלפים. לא בדיוק פוקר. הוא הניח את קלף הכדורסל שלו הפוך על הרצפה, אני הנחתי את שלי הפוך על שלו, התמקמנו בנוחות על הרצפה הקרה והתחלנו למחוא כפיים בנסיון להפוך את הקלפים, כל אחד בתורו.
אין פלא שניצחתי. שאקיל אוניל היה כבד מכדי שיריבי יוכל להפוך אותו. לי היה את הקלף המנצח. כשבדקתי את השלל בו זכיתי, חשבתי שבזבזתי את זמני. הבחור הרזה שהביט אליי מהקלף המפסיד, נראה אדיש, כמעט בז לי. באותו יום בו ניצחתי במשחק הקלפים, היה נראה כי הקלף של קובי בראיינט לא יהיה שווה הרבה במשחקים הבאים.
לא פשוט להיות אוהד הלייקרס. אחרי שהרגילו את אוהדי שנות ה־80 ותחילת ה־90 למשחק קבוצתי ושואו טיים, הגיע עידן שאקובי, שחינך את האוהדים לסגנון משחק המתבסס על 2.5 שחקנים (השלשות המכריעות של הורי ופישר הן החצי) ושואו בסגנון אחר לגמרי. קובי קלע המון, שאק קלע עוד יותר וטבעות האליפות הגיעו בזו אחר זו. המריבה המתוקשרת בתולדות הNBA פירקה את הצמד ונתנה להוליווד ליהנות מקובי באופן בלעדי. והו, כמה שהיא נהנתה. עונות עם ממוצעי נקודות פסיכיים, תצוגות בלתי ניתנות לשחזור, יריבים שכרעו תחת נטל התחרות וקבוצה אחת מקנדה, שהיא כנראה היחידה ששמחה על פרישתו של מספר 8 או 24 האגדי.
שחקן שנכנס להיכל התהילה עוד לפני שדרך על הפרקט ולזכותו ייאמר שהוא עשה את זה לפני עידן יוטיוב. כשהמאמן הנכון הגיע, קובי הביא את היכולות שלו לכדי אמנות. מלך הסלים של הלייקרס בכל הזמנים שבר שיא אחרי שיא, עבר את אלילו בכמות הנקודות שקלע וזכה באליפויות גם בלי הנמסיס הגדול. כאוהד הקבוצה, לא יכולתי לבקש יותר. הקבוצה מצליחה, מנצחת, הכוכב הגדול פורח והמאמן שברח חזר למרות הכל. הוא ידע שלא יקבל עוד הזדמנות לאמן שחקן כזה לעולם. ואני לא מתכוון לכריס מיהם (מי?).
גם המפלות המזדמנות לא העיבו על אהדתי למועדון הסגול־זהוב. החמצת הפלייאוף ב־2005 נראתה כמו התחלה של בנייה מחדש. העזיבה של שאק ופיל נראתה מתקבלת על הדעת, כל עוד אתה בצד של קובי. המריבות עם אוניל בתקשורת ועם שחקנים בתוך הקבוצה רק האדירו את תדמיתו של הכוכב הבלתי מעורער. אפילו הבקשה/איום לטרייד נראתה לא רצינית. התמודדנו עם הכל. פישר הלך לטייל ביוטה וחזר, הורי עזב לסן אנטוניו ולא חזר ופאו גאסול הגיע בעסקת חייו של מיץ' קופצ'אק.
ואז הגיעה הנפילה. הזמן עשה את שלו, האחוזים החלו לרדת ולמרות משחקים מדהימים פה ושם, ידענו שאנחנו לקראת הסוף. ידענו והתכחשנו, כמובן. הדחקנו. השלנו את עצמנו כשנאש הגיע והווארד נחת. גם רעשי הרקע לא עזרו. ג'רי באס נפטר, מאמנים באו והלכו בתדירות גבוהה, הפלייאוף נראה כמו הירח בתחילת החודש וסגל הקבוצה כלל שמות שאפילו בדי-ליג לא הכירו. קובי התחיל להיפצע ואחרי 2 זריקות העונשין המפורסמות מול גולדן סטייט, ידענו שזה נגמר. ייחלנו שהוא יחזור, אבל הפסקנו להתכחש למה שהתחולל מול עינינו. והוא חזר.
רק לקובי בראיינט היו את תעצומות הנפש והגוף לחזור מפציעה כזאת היישר לתחרות בליגת הכדורסל הקשה בעולם. אחרי תקופת הסתגלות, אותה יעדיף למחוק מהרזומה, חזר בראיינט כמעט לממוצעים המוכרים וקינח במשחק אחרון שכאילו נכתב במיוחד בשבילו. מול יוטה, הקבוצה נגדה סיים אתם יודעים מי את הקריירה (באופן זמני ביותר), עם סל ניצחון ואליפות. 60 נקודות קלע השחקן הכי עקבי בליגה, זה שכמעט לא היו הבדלים בסטטיסטיקות שלו בין העונה הרגילה לפלייאוף.
20 שנות קריירה במועדון אחד הגיעו לסיומן וקובי הפך את הקלפים. אפילו הקלף המנצח, שאקיל אוניל, הודה בכך. אלא שקובי פרש, לוק וולטון עומד מעבר לקווים והלייקרס הם קבוצה אחרת לחלוטין, עם D.N.A שונה לגמרי. אין יותר קבוצה של איש אחד, לטוב ולרע. כמות הכשרון הצעיר שיש במועדון הזה מרקיע שחקים, אבל ככל הנראה, אף הישג משמעותי לא יירשם בצד הזהוב של הוליווד בשנים הקרובות.
אמנם אני אוהד של הלייקרס ולא של ברייאנט, אבל הוא זה שגרם לי לצפות בקבוצה הזאת גם ברגעיה הפחות יפים. ובשנים האחרונות היו לא מעט מאלה. כנראה שמעכשיו האהדה שלי ללייקרס תתחלף בסימפטיה, והמעקב אחרי ה־NBA יתפוס מקום משני בסדר העדיפויות. ככה זה כשכוכב אחד מעז לפרוש.
לפנייה לכתב/ת 
