מצג שווא
מי שחשב שפיצול הרוסטרים יעלה את הרמה ב־WWE התבדה. אלופים לא משכנעים, שימוש מוגזם בכוכבי עבר ובוקינג גרוע באופן כללי. כל אלה הורסים את ההנאה מהמוצר. הקרבות בנאליים והעלילות מגוחכות
גם חובבי ההיאבקות המושבעים ביותר לא יוכלו להתכחש לכך שה־WWE הולך ומידרדר משנה לשנה. העלילות מגוחכות, הקרבות בנאליים ורוב המתאבקים כתובים בצורה שלא מאפשרת לזכייה שלהם בתארים להיראות אמינה. לכן, רבים קיוו שההחלטה לפצל את המתאבקים בין שתי תוכניות הדגל – ראו וסמקדאון – תאפשר לעשות סדר בבלגן וליצור סטוריליינים טובים וממוקדים יותר. 4 חודשים לאחר הפיצול, נראה שאין בשורה אמיתית.
מחפשים כיוון
התחלואים הישנים לא נפתרו והארגון ממשיך להיראות חסר כיוון. אם כי לא הכל עגום וקודר, כי ישנן גם נקודות אור במצב הנוכחי, ואלו הן:
1. דמויות המנהלים: עם כל הכבוד לטריפל H, ויש כבוד, צריך לקרוא לילד בשמו – הניסיון שלו לחקות את חותנו וינס מקמהן כבוס הרשע היה כישלון חרוץ. הפרומואים של האוטוריטי היו משעממים וטרחניים (הרבה באשמת סטפני מקמהן, שפשוט שיחקה גרוע ועוררה געגועים לימיה בתקופת ה־INVASION) ותפסו נתח נכבד מרוב התוכניות. הפעם עושה רושם שנלמד הלקח, והדמויות הסמכותיות - סטפני ומיק פולי בראו, שיין ודניאל בריאן בסמקדאון - לא תופסות יותר מכמה דקות מהשידור ומשאירות את השאר למתאבקים. אם כי הרושם הזה קצת נהרס עם ההתערבות המיותרת (שלא לומר מטופשת) של טריפל H בקרב בין קווין אוונס לסת' רולינס שמאז נעלמו עקבותיו.
2. דיוויזיית הזוגות: אחרי שנים ארוכות של דשדוש בתחום הזה, ניתן לומר שמאז ימי הזוהר של אדג' וכריסטיאן, ההארדי בויז והדאדלי בויז לא היו ב־WWE כל כך הרבה צמדים איכותיים שיכולים לזכות באליפות בכל רגע נתון. עד כדי כך שלא ברור מדוע הניו דיי עדיין מחזיקים בתואר כשיש כל כך הרבה צמדים שלהם הם יכולים להפסיד את התואר ולהוציא אותם אובר. אפילו שילוב בין כוכבי יחידים, שיטה שנכשלה בעבר אינספור פעמים, מצליח להביא תחרות ועניין לדיוויזיה המתחדשת הזו (ע"ע הית' סלייטר וריינו, שיימוס וסזארו, גולדסט ואר טרות' ועוד).
3. דיוויזיית הנשים: אם בדיוויזיית הזוגות המצב לא היה כל כך טוב כבר עשור וחצי, אצל הנשים המצב לא היה כל כך טוב מעולם. מעולם ה־WWE לא יכולה הייתה להתגאות בכזה מצבור של מתאבקות מצוינות שגם לא חסרות כריזמה ויכולת עם המיקרופון. אם למישהו עוד היה ספק שהמחלקה הזו עלתה מדרגה, בא המיין איבנט של HELL IN A CELL בין סשה בנקס לשארלוט, שנתנו עוד קרב בלתי נשכח ביריבות שפשוט לא נמאס ממנה (וכמה כאלה היו בשנים האחרונות?). לא השתכנעתם? ניקי בלה, שהחזיקה באליפות הדיוות במשך 301 ימים (כן, זה באמת קרה) היא היום בקושי מתאבקת מידקארד. עד כדי כך מאגר הכשרונות במחלקת הנשים גדול.
הליקויים
ועכשיו נמנה את הליקויים שקיימים כיום ב־WWE, שלמרבה הצער עדיין מאפילים על הדברים החיוביים:
1. חוסר היררכיה: התקופות המוצלחות של ה־WWE וגם של ה־WCW התאפיינו בכך שהייתה הפרדה ברורה בין המיין איבנט למידקארד, והיה ברור כשמש שאלוף העולם הוא המתאבק הטוב ביותר שיש לארגון להציע, וכמובן היו הג'וברים שכל תפקידם היה לחטוף ולתת למתאבקים הרציניים חימום לפני הדבר האמיתי. תהיו כנים עם עצמכם ותנסו לענות: אתם מסוגלים להבדיל היום בין המתאבקים מבחינת הסטטוס? קחו לדוגמה את הניצחונות המביכים של ג'יימס אלסוורת' על איי.ג'יי. סטיילס (אליו נחזור בהמשך) או את העובדה שרומן ריינס והמיז, שמחזיקים בתארים המשניים, מקבלים לא פחות זמן מסך מהאלופים הראשיים ולעתים אף יותר. שוויון זו סיסמה יפה, אבל מה הטעם בתארים שמדגימים כביכול מי יותר טוב מהשאר אם כולם שווים?
2. כוכבי עבר: נכון, כולנו חוטאים בנוסטלגיה מדי פעם, וזה כיף לראות פה ושם את כל השמות הגדולים שגדלנו עליהם, וכמובן שזה עוזר להגביר מכירות של כרטיסים ומוצרים נלווים. אבל סלחו לי על התפיסה המיושנת, התוכן קצת יותר חשוב מהעטיפה, גם כשאנחנו מדברים על ענף בידורי כמו רסלינג. להביא מתאבק עבר כמו גולדברג למשל בשביל לייצר באז, משול בעיניי לכוכב פופ שהקריירה שלו מתחילה לדעוך ובמקום ליצור חומר חדש ומקורי מוציא אוסף של כל הלהיטים הישנים והמוכרים. אכן, יותר קל להביא שמות מוכרים שימכרו כרטיסים מאשר ליצור כוכבים מהסגל הקיים, אבל בסופו של דבר זה לא תורם כלום בטווח הארוך. יהיו שיגידו שהמתאבקים הנוכחים פשוט לא מספיק טובים בשביל להיות כוכבים, אבל זה לא יותר מתירוץ עלוב לא להשקיע בבנייה לעתיד ולהמשיך לחפש את הדרך הקלה לעשות כסף.
3. אלופים חלשים: על הטעויות שנעשו בבוקינג בשנים האחרונות אפשר לכתוב ספר, אבל בעיניי אין טעות חמורה יותר שבוקר יכול לעשות מאשר לגרום לאלוף העולם (שאמור להיות המתאבק מס' 1, זוכרים?) היראות חלש. שני האלופים הראשיים כיום, קווין אוונס ואיי.ג'יי סטיילס, הם פשוט דוגמאות מובהקות איך אלוף ראשי בהיאבקות לא צריך להיות. כאשר אוונס, בריון במשקל 122 ק"ג, זקוק לעזרה מטריפל H כדי לנצח סרדין במשקל 98 ק"ג כמו סת' רולינס, איך לעזאזל זה יכול להיראות אמין?! וכשאיי.ג'יי. סטיילס, מי שזכה בתארים בכל ארגון בו השתתף, שניצח אגדות כמו סטינג וקורט אנגל, מפסיד לג'ובר כמו ג'יימס אלסוורת', איך למען השם אפשר להתייחס אליו ברצינות כאלוף העולם?! וזה עוד בלי לדבר על סשה בנקס, שפעמיים זכתה באליפות הנשים ב־RAW רק כדי להפסיד אותה אחרי שבועות בודדים בPPV הסמוך. כמו שאומר הפתגם הידוע: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר?
לבנות הכל מחדש
לסיכום, נראה שארגון ה־WWE ממשיך ללכת לשום מקום. לא משנה אם יערבבו את הקלפים מחדש, הם יישארו אותם קלפים. רק שינוי אמיתי בתפיסה, של לבנות את כוכבי הארגון מהבסיס ולהסתכן בירידה ברייטינג ובמכירות כדי ליצור עתיד טוב יותר, יאפשר לצופים ליהנות ממוצר טוב ומעניין כמו שהיה בעבר. הצרה היא שלא נראה שום רצון מצד ההנהלה לחולל שינוי כזה. על כן מי שרוצה לראות רסלינג איכותי ועלילות מעניינות יצטרך לחפש אותם במקום אחר.
לפנייה לכתב/ת 
