עם כל הצער - פירוק
אפשר למצוא נחמה קטנה בכך שאריק איינשטיין ועלי מוהר, מגדולי משוררי הכדורגל שלנו, אינם כאן כדי לראות את קבוצתם האהובה הולכת פייפן. הדרך היחידה היא צעד דרסטי: לקום מחדש כהפועל ת"א ההיא, הישנה והשפויה יותר
השבוע מלאו שלוש שנים למותו של אריק איינשטיין ועשור למותו של גדול משוררי הכדורגל שלנו, עלי מוהר. שניהם היו גם, כידוע, אוהדי הפועל ת"א שרופים, שתרמו רבות ביצירותיהם לעיצוב האתוס והאופי של הפועל ת"א. ההיא, זו של פעם. נוכח השבר הכלכלי והניהולי של הקבוצה, שחמור הרבה יותר ממצבה בטבלה או מכמה נגמר בדרבי, אפשר אולי למצוא נחמה מסוימת בעובדה שהשניים אינם כאן לראות את המועדון שלהם הולך פייפן.
גורמים רבים תרמו לתהליך הקריסה בו נמצא המועדון, אולם הסיבה המרכזית לכך שהפועל כיום שקועה תחת חובות כבדים, אינה קשורה בהכרח לזהותו של בעלים כזה או אחר, אלא לכך שבמהלך עשרים השנים האחרונות הפועל ת"א התרחקה מעצמה, מזהותה. בניסיון להפוך להיות למי שהיא לא, למשהו שונה, אחר, הפועל הפסיקה להיות ההיא של איינשטיין ומוהר.
(צילום: ראובן שוורץ)
הפועל של פעם, זו ש־"שוב הפסידה" ושל "נפרק אותם 0:1" הייתה קבוצה של אופי ולא בהכרח יופי. קבוצה קשוחה, עיקשת, שעובדת קשה, ורק אחר כך, אם בכלל, באו הכישרון וכדורגל יפה. האוהדים של הפועל, כמו ההוא ש"גם כשהלך לכדורגל הוא לא חיפש לו רק ניצחון", ידעו לחכות בסבלנות להצלחות. הם אף ראו את נדירות ההישגים כהוכחה לתפיסת חייהם העמלה, בה ניצחונות נחצבים בסלע.
אין זה עניין של תדמית בלבד, המספרים גם הם מספרים את אותו הסיפור; על אף שהפועל ת"א היא חברה כמעט קבועה במועדון הגדולות של הכדורגל הישראלי, לא מדובר במועדון שזולל תארים בסיטונות או כזה שמייצר שושלת ששולטת בליגה. נכון יותר לראות את הפועל ת"א בתור קבוצת גביע טיפוסית, שמפעם לפעם יש לה הבלחות שבהן היא מעמידה קבוצה טובה מספיק כדי לזכות באליפות. שבעה תארים כאלה יש לה להפועל ת"א מאז קום המדינה (ממוצע של תואר פעם בכל תשע שנים וחצי) והיא מעולם לא זכתה בשתי אליפויות ברצף.
הזרעים של השינוי נטמנו אי שם בסוף שנות התשעים, בימים שבהם הקבוצה עברה לבעלותם של מושיק תאומים וסמי סגול. כסף הוזרם, ורוחות חדשות שנשבו מיפו דיברו על קבוצה חדשה, צעירה, עם כדורגל מלהיב. אובדן האליפות של 98 לבית"ר ירושלים במשחק השרוכים דווקא נתן דחיפה מוראלית חזקה לקבוצה ולאוהדים, שכעת חשו כי הגיע הזמן להשתחרר מהעול המעיק של "הפועל שוב הפסידה" ההיסטורי. תהליך המיתוג מחדש של הפועל כתר ת"א מוכתר כהצלחה מסחררת, כשב־2000 קשטן והתינוקות שלו זוכים בדאבל. הראשון של המועדון מאז שנת 1938. לאחר מכן הגיע רבע גמר גביע אופ"א מול מילאן ועוד הצלחות באירופה במקביל לריצה בצמרת הליגה.
גבירותיי ורבותיי, מהפך. הפועל הבונקריסטית והאפורה של ההסתדרות הפכה לקבוצה תוססת, אטרקטיבית וחשוב מכך - ווינרית. החותמת הסופית להצלחה היא כמובן המהפך בעיר, כשהפועל נוטלת את ההגמוניה ממכבי והופכת לקבוצה הדומיננטית של ת"א. אוהדים ותיקים כמו אריק משפשפים עיניים, מתקשים להאמין למראה עיניהם. הצלחות שהם רק יכלו רק לחלום עליהן הופכות לפתע למציאות. וכמו תמיד, ההצלחה מביאה איתה קהל טרי. בשנים האלה נהנית הפועל מהמוני אוהדים חדשים וצעירים שמצטרפים לקבוצה. דור חדש שלא ידע את שנות המדבר – עבורם ההצלחות הללו הם דבר שבשגרה, הם השגרה עצמה.
כבר נאמר שקשה יותר להתמודד עם ההצלחה מאשר עם הכישלון והמקרה הזה אינו שונה. האדום מפסיק להיות "הצבע הלא נכון" והופך להיות הדבר הבא. הבועה של הפועל הנוכחית מתחילה להתנפח. הרעב להצלחות רק גדל עם האוכל וגורם לכולם במערכת שלא לראות כלום מלבד עוד תארים. "100% אנטי-מכבי", מכריז בגאווה השלט בבלומפילד, בשעה שמבלי לשים לב לכך הם מאבדים את עצמם ואת זהותם והופכים להיות יותר דומים למכבי.
הפועל של היום יכולה להמשיך להשלות את עצמה שהיא מועדון גדול, כזה שזוכה בתארים על ימין ועל שמאל, ובו בזמן להמשיך לדשדש במימי התחתית של הליגה, בעודה כורעת תחת נטל החובות הכבדים ומעמסת הציפיות. היא יכולה להמשיך ולהיאחז בציפורניים, מתוך תקווה שיבוא היום שאיזה קונצרן סיני עלום, או אולי איזה שוגר דדי' רוסי, ייקח עליו את חבילת החובות המדממת.
לי נדמה שמוטב יהיה להפועל ולאוהדיה להתפכח מן האשליה. להכיר את הפער שנוצר בין אופייה ויכולותיה של הקבוצה לבין הבועה המטורפת אליה נקלעה. עכשיו, יותר מהכל, הפועל צריכה לחזור אל עצמה, אל האופי ואל הכדורגל שלה. אין ברירה אלא לבצע את הניתוח המכאיב ולהיפטר מהתדמית שאימצה. לא עוד בעלים הזויים, לא עוד חובות ישנים וחדשים, אלא ניהול אחראי ושקוף שכולל אפשרות אמיתית של שיתוף האוהדים בניהול. הדרך היחידה לעשות את השינוי הזה היא על ידי נקיטה בצעד דרסטי של פירוק, ולקום מחדש כהפועל ההיא, הישנה והשפויה יותר.
פורסם לראשונה 04/12/2016 13:47
לפנייה לכתב/ת 
להתחיל מחדש. כבירי
צילום: ראובן שוורץ
מומלצים
