"בגרות": שוחד ושחיתות הם שם המשחק

בסרטו הקצר והנפלא של כריסטי פויו הרומני משנת 2004 "סיגריות וקפה" (השם מרפרר במודע לסרט האפיזודות של ג'ים ג'רמוש "קפה וסיגריות") נפגשים שני גברים, מבוגר וצעיר, במסעדה על מנת לדון בבעיותיו של הגבר המבוגר המובטל. מהר מאוד מתברר לנו שמדובר באב ובנו, השיחה התכליתית ביניהם נעדרת שמץ אמפטיה ורוך מצד הבן המייצג את רומניה שאחרי המהפכה, וכותרת הסרט מתייחסת באירוניה לאמצעי השוחד שהאב צריך לספק על מנת שתימצא לו עבודה חדשה.

קשה שלא להיזכר בסרט הזה – שאומר בעצם כי רומניה של ימינו אינה שונה מזו שלפני המהפכה, ואין אפשרות להשיג דבר מה מבלי לשחד את האדם האחראי – נוכח הצפייה בסרטו של כריסטיאן מונג'יו, "בגרות" ("Bacalaureat") שזיכה אותו בפרס הבמאי המצטיין בפסטיבל קאן השנה.

ביקורות נוספות בערוץ הסרטים:

להילחם על זה

מואנה

לה לה לנד

סארו - הדרך הביתה

סרטו של מונג'יו (ש"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" שלו עוטר בדקל הזהב בקאן 2007) עוסק אמנם בשחיתות, אך נכון יותר יהיה לומר שהוא עוסק באופן שבו השחיתות דבקה גם באנשים ישרים והגונים שבסך הכל רוצים להבטיח עתיד טוב לילדיהם. היא אינה חלק מהדנ"א שלהם, ואפשר להניח שהם סולדים מכל מה שקשור בהפעלת פרוטקציות, קבלת טובות וקשרים. בתוך כך, הסרט קושר את הנושא לאחריות הורית, ועוסק בציפיות שנכזבו מרומניה שאחרי עידן צ'אושסקו.

שאלות של מוסר ואחריות הורית. "בגרות"

"בגרות" אמנם אינו מטלטל רגשית כ"ארבעה חודשים" וכו', שעסק בתעשיית ההפלות הבלתי חוקיות ברומניה שלפני המהפכה (בין שני הסרטים ביים מונג'יו ב-2012 את "מעבר לגבעות" שלא הופץ כאן מסחרית), אך כמוהו הוא מתאפיין בריאליזם קיצוני ומעורר סוגיות מוסריות. השאלה "מה אנחנו היינו עושים" מלווה בדרך כלל בנימה דידקטית, אך בהקשר של סרט זה היא בהחלט מציבה את הצופה בעמדה אמביוולנטית ביחס למעשיו של הגיבור.

הסרט נפתח באבן שנזרקת ומנתצת את חלון דירתו של רופא מכובד בעיר קלוז' (אדריאן טיטייני). זהותו של הזורק אינה ידועה. מאוחר יותר באותו היום, כאשר הוא מוריד את בתו התיכוניסטית (מריה-ויקטוריה דראגוס) בקרבת בית הספר שבו היא לומדת, היא נופלת קורבן לניסיון אונס ושוברת את זרועה. זהותו של התוקף אף היא אינה ידועה. הבעיה היא, שמצבה הפיזי והנפשי מונע ממנה מלהשיג את הציון הנדרש בבחינת בגרות חשובה – דבר המסכן את מלגת הלימודים בקיימברידג' שהבת זכתה בה.

ואולם דומה שמי שמוטרד מהמצב יותר מכל הוא האב, שמוכן לעשות כמסתבר הכל על מנת להבטיח לבתו עתיד טוב יותר בחו"ל. רעייתו והוא עזבו את רומניה בתקופת צ'אושסקו, אך שבו אחרי המהפכה, מלאי תקווה, רק כדי לגלות שדבר לא השתנה. לבתו הוא מתכנן גורל אחר. הוא מקבל על כן את הצעתו של מפקח משטרה (ולאד איוונוב, הזכור מתפקיד מבצע ההפלות הלא חוקיות ב"ארבעה חודשים"), לסייע לבכיר בעירייה ולקדם את מקומו בתור להשתלת כבד, כדי להבטיח שבתו תקבל את הציון הנדרש בבחינה. בהדרגה מגלה הרופא כי מכר את נשמתו, פאוסט שכמותו, לאותה מערכת בירוקרטית מושחתת שממנה ביקש להימנע.

לזכות "בגרות" ייאמר, שהוא לא מתפקד כעוד משל מוסרי שעניינו צדקנות ופשרה. אדרבא, זהו סרט על אדם המגלה כי אינו יכול להיות קדוש במציאות של בית זונות שבה יד רוחצת יד וטובה באה תחת טובה. לא שהגיבור הוא טלית שכולה תכלת. כבר בתחילת הסרט אנו מתוודעים למאהבתו, מורה בבית הספר שבו לומדת בתו ואם חד הורית (מלינה מנוביצ'י), שנוכחותה בחייו מפצה על נישואיו לאישה דיכאונית וכבויה (ליה בונגאר) – ביטוי נפשי, אולי, לתקווה שנכזבה.

סמל לריסוק

האם דיוקנו של הדור הבא יהיה שונה בהכרח מזה של דור ההורים? האם מעשהו של האב אינו, אחרי הכל, מובן מאליו? חיינו הם סך כל הספקות שעלינו להתמודד עמם ביומיום, הנחות סוף העונה שאנו מעניקים לעקרונותינו ומצפוננו, וההבנה שאלמלא כן אנו עלולים למצוא את עצמנו במבוי סתום. אם אינך יכול לשנות את העולם, מדוע לא להצטרף אליו? אלו הן שאלות שאין עליהן תשובות חד משמעיות, ממש כפי שהסרט, בדרכו המטאפורית, אינו מספק תשובה ברורה לשאלה מי זרק את האבן שניפצה את החלון, ומאוחר יותר גם את זו שריסקה את שמשת מכוניתו של הרופא. האבנים האלה הן בסופו של דבר סמל לריסוק שחווה עולמו המוסרי של הגיבור.

הריאליזם הקיצוני אליו חותר הסרט (שמוצא את ביטויו גם בהיעדרה המוחלט של מוזיקה ממקור חיצוני) סוחף אליו בהדרגה את הצופים, גם אם התוצאה, בסופו של דבר, פחות אינטנסיבית מ"ארבעה חודשים". תנועתו הכמעט בלתי פוסקת של האב בין הגורמים השונים שאמורים לסייע לבתו ובין סובביו (שכוללים גם אם קשישה וחולנית), מזכירה את התזזיות שאפיינה את גיבורת הסרט הנ"ל המבקשת לעזור לחברתה העומדת לעבור הפלה. שתי התנועות האלה משמען הישרדות, וסרטו המצוין של מונג'יו אומר שברומניה של היום, כאז – שוחד ושחיתות הם שם המשחק.