נדחתה תביעת פינוי נגד קשישה מהדירה בת"א

דיירת מוגנת לקתה בשבץ ועברה לבית אבות. הבעלים דרשו לפנותה, אולם ביהמ"ש קבע: היא תעביר זכויות הדיירות המוגנת תמורת 2.5 מיליון ש'

עו"ד איל כידורפורסם: 02.01.17 , 22:00

בית משפט השלום בתל אביב דחה לאחרונה תביעת פינוי שהגישו בעלי נכס ברחוב רוטשילד בעיר נגד קשישה שהתגוררה בו כדיירת מוגנת, ונאלצה לעבור לבית אבות בעקבות שבץ מוחי. השופטת לימור ביבי קבעה שהאישה תוכל להעביר את זכויות הדיירות המוגנת לאדם אחר תמורת 2.5 מיליון שקל.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

האישה חיה בדירה מ-1981, אז חתמה על הסכם שכירות מוגנת עם אמם של התובעים שהייתה בעלת הנכס. ב-2014 היא עברה שבץ מוחי, וכעבור 18 יום בבית חולים היא שוחררה ועברה למחלקה סיעודית בבית אבות בהרצליה, מרותקת לכיסא גלגלים וזקוקה לעזרה מלאה. כארבעה חודשים אחר כך היא שלחה לבעלי הנכס בקשה להעברת הדירה לדייר חלופי, שעמו חתמה על הסכם שלפיו ירכוש את זכות הדיירות המוגנת שלה תמורת דמי מפתח בסך 2.5 מיליון שקל.

תביעה

שכנע קשישה לתת לו דירה – אך ההסכם בוטל

עו"ד דב יורוביץ

אישה ערירית שהועברה לבית אבות הוחתמה ע"י מכר על הסכם מתנה וייפוי כוח על דירתה בצפת. אבל ביהמ"ש קבע: היא לא הבינה על מה היא חתמה

שכנע קשישה לתת לו דירה – אך ההסכם בוטל

בעלי הנכס סירבו לקבל את ההסכם של הקשישה והגישו נגדה תביעת פינוי בבית משפט. מנגד הגישה האישה לבית הדין לשכירות בקשה להעברת הדירה לידי השוכר החלופי. בדיון שהתקיים שם הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה הבקשה תתקבל אולם תעוכב עד להכרעה בתביעת הפינוי.

במוקד הדיון בבית משפט השלום עמדה השאלה אם הנסיבות שבהן עזבה האישה את הדירה מספקות עילה לפינויה עקב נטישה. התובעים טענו שהיא לא מתגוררת פיזית בדירה ומיהרה למכור את זכויותיה, ולכן יש לקבוע שנטשה אותה. לדבריהם מדובר בנטישה רצונית, כיוון שלאחר שחרורה מבית החולים בחרה האישה לגור בבית האבות.

מנגד טענה הקשישה שלא עזבה מרצון אלא בנסיבות שנכפו עליה, ועצם רצונה למכור את זכויותיה בדירה לא נחשב לנטישה, שאם כן דייר מוגן לעולם לא יוכל למכור את זכויותיו. היא הוסיפה שבמסגרת הדיון בפני בית הדין לשכירות הסכימו התובעים להעברת זכות השכירות, ומשכך הם מנועים מלטעון שהמכירה פיקטיבית או שאינה תקפה.

מלכוד 22

השופטת לימור ביבי מינתה מומחה נוירולוגיה שהעריך כי מבחינה רפואית אין מניעה שהתובעת תחזור לביתה, בליווי וטיפול מתאימים. לגופו של עניין היא הבהירה ש"אין ולא יכול כי יהיה חולק שפינוי הנתבעת לבית האבות הינו מפאת אילוץ", והזכירה שלפי הפסיקה, בעילת פינוי יש להוכיח גם את ההיבט הפיזי וגם את היסוד הנפשי – כוונה שלא לחזור.

השופטת ביבי דחתה את טענת בעלי הנכס שלפיה עצם פניית האישה להעברת הזכויות מלמדת שאין לה כוונה אמיתית לחזור לנכס, במיוחד בנסיבות שבהן אם היא לא תקבל את חלקה בדמי המפתח, הרי שלא תהיה לה אפשרות להמשיך ולממן את שהותה בבית האבות.

"הנני סבורה כי קביעה זו יש בה בכדי להוביל ל'מלכוד 22'", כתבה השופטת, והסבירה שאילו ייקבע כי ההישארות בבית האבות נחשבת לנטישה, יצא שמצד אחד הנתבעת לא תוכל להישאר שם מפאת חוסר יכולת ומאידך לא תוכל לחזור לדירה, כי היא לכאורה כבר נטשה אותה. "מצב זה אינו עולה עם שורת ההיגיון ואין בידי לקבלו".

לפיכך נקבע שהאישה לא נטשה את הדירה ותביעת בעלי הנכס נדחתה. נקבע כי הצדדים יפעלו בהתאם לקביעות בית הדין לשכירות והתובעים חויבו בהוצאות משפט בסך 20 אלף שקל.