כוכב אבוד: השנים האחרונות של דיוויד בואי
דיוויד בואי של שנות האלפיים רצה בסך הכל חיים רגילים: הוא חזר לשם נעוריו, ליווה את הילדה לבית הספר והגיח מדי פעם בענק עם פרצי יצירה קטנים. בטרם הסרטן כילה את הכל, הוא הספיק לביים את מותו בתנאים שלו - כיאה למי שהיה אגדה עוד בחייו. שנה בלעדיו, שלמעשה החלה עוד הרבה קודם
הוא התכוון לבתו שהייתה אז בת ארבע, ולעובדה שאת ילדותו של דאנקן, בנו הבכור, הוא פספס. ככה זה כשנולד לך ילד רגע לפני זיגי סטארדאסט או הת'ין ווייט דוק. בואי, אז בן 57, עם שיער בלונדיני חלק וגזרה חטובה שהקנו לו מראה כמעט על-גילי, כבר ידע לא מעט סיבובי הופעות בחייו. ניכר היה שקונן בו צורך להתיישב, להוריד הילוך.
נותרו עוד מספר הופעות בודדות לטור ההוא, והמוזיקאי תכנן לפרוש לתקופה לחיי משפחה צנועים. אחרי שנות השבעים והשמונים, הסמים, השערוריות והפרסונות השונות, בואי שרד את התופת רק כדי לצאת מצדה השני כמנצח. זו הייתה יכולה להיות חגיגת סיום מפוארת, או לפחות יציאה לפגרה ראויה, אחרי שנים רבות של עשייה. בתנאים שלו.
אבל בהופעה ההיא בגרמניה, הוא סיים לשיר את שורותיו האחרונות של "Ziggy Stardust", קד קידה לקהל, חצה את הקו אל מאחורי הקלעים, ואז קרס והתמוטט. הוא הובהל לבית חולים קרוב, שם נקבע כי לקה בלבו, וכך הסתיים סיבוב ההופעות האחרון של מי ששר על במות עוד מתחילת שנות ה-60.
זה היה הסוף של דיוויד בואי כפי שהכרנו אותו, לפחות בעשור שהגיע אחריו. כי מאותה שנה ועד 2013, בואי הפך לאיש המשפחה שמעולם לא היה. גם אם בנסיבות פחות מאידיאליות. עובדתית, דיוויד בואי הלך לעולמו ב-10 בינואר 2016, יומיים אחרי שמלאו לו 69. כפרסונה ציבורית, כדמות תרבותית מובילה ורלוונטית - זה קרה כבר ב-2004.
את מקומו של דיוויד בואי תפס אז דיוויד ג'ונס, השם עמו נולד, ובמשך קרוב לעשר שנים, הפך אחד מהסמלים החשובים ביותר בעולם הרוק לעוד אחד ברחוב הניו יורקי. אחת משיטות ההסוואה האהובות עליו הייתה הליכה עם עיתון ביוונית בידו. כשעוברי אורח ברחוב היו מבחינים בפנים המוכרות, הוא היה מעמיד פני תייר מיוון, שרק במקרה מזכיר כוכב רוק כלשהו.
"הוא היה אדם מאוד פרטי, היה שם טוב בעיניים", אמר עליו דניאל דוריינט, בעליו של בית הקפה האיטלקי בו נהג בואי לשבת. "הוא פשוט היה יושב וכותב במחברת שלו, לא היית יכול לדעת שמדובר ברוקסטאר". אליסון גלאסגו, שעבדה בחנות הספרים הניו יורקית "מקנ'לי ג'קסון" סיפרה כי הזמר היה מגיע עם ילדיו ומבלה שעות בחנות, מעלעל בספרים. "הוא פשוט היה נראה כמו בחור אירי ידידותי", אמרה. "תמיד הדהים אותי האופן בו הוא לא משך תשומת לב. הוא היה נכנס לחדר ולא היית יכול לדעת שזה הוא עד שהיה פותח את פיו".
דיוויד בואי של העשור האחרון לחייו היה צרכן תרבות גדול, חובב תערוכות אמנות, תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. הרבה קולנוע. אפילו היה מתגנב לסרטים בזה אחר זה. "אני רואה טונות של סרטים", אמר לעיתונאי שנתקל בו במקרה במסיבה באותם ימים, וגילה לו שפעם צפה בשלושה סרטים של וודי אלן בזה אחר זה. נמאס לו מעולם המוזיקה, טען.
במשך תקופה הוא החזיק אולפן הקלטות יחד עם חברו ושותפו, טוני ויסקונטי, אבל עם הזמן הבין גם הוא שאין טעם עוד. בואי לא עמד להקליט בקרוב ולא יצר מוזיקה חדשה. אם כבר, הוא אהב לגלות כזו שאחרים עשו, כפי שגילה את להקת "טי.וי און דה רדיו" עמה הקליט שיר (וייעץ לחבריה: "תשארו מוזרים כמו שאתם"). או את "ארקייד פייר" כשרק פרצו, וגם עמם שיתף פעולה ב-2005, כשביצעו יחדיו את "Five Years" שלו בהופעה בימתית נדירה. בהמשך הוא גם ייקח חלק באלבומם מ-2013, "Reflektor", אבל עוד נגיע לשם. נכון לשנים אלו בואי הוא רוח רפאים שמתגלה רק מדי פעם. ככה זה כשהשגרה שלך היא ללוות את הילדה לגן ולבית הספר, או להתאמן בחדר כושר כאחד האדם.
הוא עשה זאת פעם נוספת גם ב-2006, כשללא הייפ או פרסום רציני עלה על במת הרויאל אלברט הול בלונדון, להדרן הופעתו של דיוויד גילמור. השניים ביצעו יחד את “Arnold Layne”, סינגל הבכורה של פינק פלויד, ולאחר מכן את הקלאסיקה " Comfortably Numb", בטרם ירד הדוכס הלבן מהבמה לקול תשואות. מצחיק שהוא בחר לסיים דווקא עם השיר הזה. במובן מסוים הוא כמו אותת לעולם: "אני עוד כאן, רדום בדרכי הנוחה".
אבל הופעתיו האחרונות בהחלט התקיימו בהמשך של אותה שנה. הראשונה היתה במסגרת פסטיבל "פאשן רוקס", עת עלה בחליפה כשהוא נראה חבול ונפוח בפניו. זה לא היה בואי המוכר. יותר כמו צל חיוור של עצמו, שחתם שנים של הופעות מול קהל. אבל ההופעה האחרונה בהחלט היתה באירוע "Keep a Child Alive" כשביצע את השיר "Changes" עם אלישיה קיז. בפעם הראשונה ב-59 שנותיו עד אז, דיוויד בואי נראה היה כאדם בגילו.
הוא לא ממש הסתתר מהעין הציבורית בשנים הללו, אך בחר את גיחותיו הפומביות בקפידה. הוא השתתף בסרט עצמאי קטן, לקח חלק בהפקה של כריסטופר נולאן ואפילו דובב את הסדרה המצוירת האהובה על בתו, "בובספוג". הוא הופיע בתפקיד אורח בסדרה "ניצבים" של ריקי ג'רוויס, וליווה את בנו בפרמיירת סרטו "Moon" ב-2009. השניים הצטלמו יחד על השטיח האדום וניכר היה שהמוזיקאי, שהיה רגיל לאור הזרקורים, גאה לעמוד הפעם לצד בנו, שזכה בתהילה. דיוויד בואי איש המשפחה, דיוויד בואי האב, בואי צרכן התרבות הנלהב. בין כובעים אלה דילג במשך שנים, כשהוא נהנה מאנונימיות יחסית. ואז הגיעה המוזה.
קשה לתאר את ההלם בו היה שרוי עולם המוזיקה ב-8 בינואר 2013, כשמשום מקום יצא לכלי התקשורת ברחבי העולם שיר חדש
של מי שנחשב בשלב זה כהיסטוריה. "Where Are We Now?", שיצא ביום הולדתו ה-66 של הזמר, גם הוא כלל רמיזה בשמו, והוא היה תוצר של פרץ יצירתיות בלתי מוסבר שהשתלט על בואי באזור שנת 2010.
"אני לא יכול לעצור את זה", אמר אז לידידה ובמאית שניים מהקליפים שלו, פלוריה סיגיזמונדי. "זה בא בכל הכוח ואני פשוט יוצר ויוצר". "The Next Day", שהיה אז אלבומו הראשון מזה עשור, התקבל בצהלות מצד הקהל והמבקרים כאחד. בהמשך יספר סולן יו-2, בונו, כי בואי היה כל כך מאושר מקבלת הפנים שקיבל עם שובו, ואמר בצחוק כי בפעם הראשונה בחייו - יום הולדתו לא הולך להיחגג בצל זה של אלביס פרסלי, עמו חלק תאריך לידה.
שותפיו של בואי להקלטות, ובמיוחד מפיקו הוותיק טוני ויסקונטי, שמחו על היצירתיות ששבה. לצד תערוכת רטרוספקטיבה מרשימה בלונדון בשם "David Bowie Is" שהציגה תחנות רבות מחייו, ניכר היה שבואי שב לחיים. הוא לא התכוון להופיע עם השירים החדשים, חרף שמועות וספוקלציות רבות, רק לכתוב עוד ועוד. אבל בפעם הבאה שיפגוש את ויסקונטי כדי להציג בפניו את שיריו החדשים ב-2014, החיוכים יתחלפו במבטים המומים וצער.
"הוא קרא לי לפגישה וחשבתי שהוא הולך לזרוק אותי", סיפר ויסקונטי. "הוא אמר לי 'יש לי משהו להראות לך' ואז הוריד את כובעו וחשף ראש קירח. הוא אמר לי 'יש לי סרטן והחיים שלי השתנו ללא היכר'". ויסקונטי הגיב בדמעות, אך הזמר אמר לו לחסוך אותן. העבודה על האלבום החדש התחילה, וכשהגיע בואי לאולפן ופגש את הנגנים כבר לא יכול היה להסתיר את עובדת היותו קירח ונטול גבות. הוא סיפר להם את שעובר עליו וביקש שישמרו על חשאיות.
במשך תקופה חילק בואי את זמנו בין כימותרפיה לבין הקלטות. "Blackstar", התוצר של אותם סשנים אחרונים, היה אלבום מורבידי ורווי תכנים אפלים, כיאה לאדם שניצב מול סופו. כשויסקונטי קרא את מילות השירים, הוא פנה לבואי ואמר "חתיכת ממזר, אתה כותב אלבום פרידה". בואי הגיב בחיוך. "לפעמים הוא היה מתקשר אליי מיד כשהיה מסיים טיפול", סיפר ויסקונטי. "הוא לא יכול היה לדבר בקול רם. הוא היה באמת במצב רע, והייתי מנסה להרגיע אותו ואומר: 'אל תדאג. אתה הולך לחיות'. 'נקווה', הוא היה אומר לי, 'אבל אל תבנה על כך'".
במקביל החל לעבוד על גרסה בימתית לספר "The Man who Fell to Earth", בשם "Lazarus" - כשם הבולט שבשירי אלבומו החדש, לימים האחרון. גם המשתתפים בהצגה לא ידעו כי הוא נאבק בסרטן. הוא לא נכח פעמים רבות בחזרות, אך כשהיה, נתן את הרושם שהוא נהנה. אלו שזכו לראותו באותם ימים טענו שהתלהב כמו ילד קטן, כשראה את החזון שלו קורם עור וגידים וקם לתחייה.
במשך כמה חודשים עוד נדמה היה שבואי ייצא מזה, לאחר שקיבל מספר תוצאות בדיקות חיוביות. אבל בנובמבר הגיעו חדשות רעות: הרופאים אמרו לבואי כי הסרטן בו לקה התפשט בגופו. הפעם זה סופי ואין דרך חזרה. מכאן הפכה העבודה על המחזה לבהולה הרבה יותר. בואי התעקש שיעלה מהר ככל האפשר, שעוד יזכה לראותו במו עיניו. לקליפים שליוו את יציאת האלבום הוסיף המוזיקאי הגוסס שלל רמזים "רק כדי לגרום לכולם לנחש", במילותיו. הוא כבר ידע שזה הסוף, והתמקד בלעצב את מותו באופן בו ראה אותו. יותר מכל אמן אחר, לדיוויד בואי היה חלק ביצירת מותו. הוא סגנן אותו, ביים אותו, ובמובן מסוים התאים אותו לתנאיו שלו.
הופעתו הפומבית האחרונה הייתה בפרמיירת ההצגה בסוף אוקטובר 2015. ההצגה עסקה במוות ובחזרה לחיים, ויותר מכול שיקפה את מצבו הנפשי של כותבה באותם ימים. בואי נכנס במהרה לאולם, נלכד על ידי עדשות מצלמות ספורות וצפה יחד עם הקהל באולם בהצגה. משנכנס אל אחורי הקלעים עם תום ההצגה קרס. כן, ממש כמו אז, אחרי המופע ההוא ב-2004 בגרמניה, שהתחיל את הכל. חודשיים לאחר מכן הוא לא היה עוד.
