"שיקרתי שאני רווקה ואין לי כסף לילד"
ההצעה לכלול אנשי דת בוועדה להפסקת הריון העלתה את הדיון על הוועדה לראש סדר היום, וגרמה לאנשים להזדעק - לא רק כנגד צירופם של אנשי הדת, אלא כנגד עצם קיומה של הוועדה בכלל. נועה בנוש שמעה מנשים שהיו שם על המעמד המשפיל, על השאלות המביכות ועל התחושה שלעיתים אין ברירה אלא לשקר
אחד הדברים המבורכים שקרו השבוע, הוא הצעתם של ח”כ יהודה גליק וח"כ עבד אל־חכים חאג’ יחיא לצרף אנשי דת לוועדות להפסקת הריון, בנוסף לשני הרופאים ולעובד הסוציאלי שמרכיבים אותה כיום. היוזמה שלהם, שפורסמה לראשונה ב"ידיעות אחרונות", היא מבורכת דווקא משום שהיא משוללת כל הגיון. ההצעה עוררה אנטגוניזם חריף עד כדי כך, שהיא העלתה את הדיון על הוועדה להפסקת הריון לראש סדר היום, וגרמה לאנשים להזדעק בקול גדול – לא רק כנגד צירופם של אנשי הדת, אלא כנגד עצם קיומה של הוועדה בכלל.
הסערה שעוררה היוזמה, הן בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת והן בקרב הציבור הרחב, מעידה כי משהו נסדק בשוויון הנפש היחסי שבו התקבלה עד עתה הפקעת זכות האישה על גופה. בישראל של ימינו, אין לאישה את האוטונומיה להחליט בעצמה אם היא מעוניינת להמשיך או להפסיק את הריונה, והיא תלויה בחסדיהם של גורמים חיצוניים שיקבעו עבורה מה יתרחש בגופה, על אף שהיא זו שתאלץ לשאת בהשלכות של ההחלטה.
גם לוועדה הקובעת אם יותר לאישה להפסיק את הריונה, יש סמכות מוגבלת, שכן החוק מתנה את אישור הפסקת ההיריון בארבע עילות בלבד: גיל צעיר (מתחת ל-17) או מבוגר (מעל 40) של האישה, היריון שנובע מיחסים אסורים בחוק או מחוץ לנישואין, מום גופני או נפשי לוולד, או כאשר המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האישה או לגרום לה נזק. המשמעות היא שרצונה של אישה לסיים הריון פשוט משום שאיננה מעוניינת כעת או בכלל בילד, אינו מספיק לצורך קבלת אישורה של הוועדה.
הפקעת זכות הנשים להחליט מה ייעשה בגופן ואת השליטה על חייהן לידי חברי הוועדה, חוזרים בסיפוריהן של נשים רבות על חוויותיהן מהוועדה להפסקת הריון. כך, למשל, מספרת מיכל (כל השמות בכתבה הם בדויים): "עשיתי הפלה מרצוני החופשי ומתוך בחירה מושכלת וחופשית. הייתי רק כמה חודשים עם מי שלימים הפך להיות בן הזוג שלי, וזה היה הכי מפתיע בעולם. הרגשתי שאני לא רוצה את ההיריון הזה ושזה לא מתאים לי עכשיו. הלכתי לשם נחושה שאין מצב שהם לא מאשרים, אבל ממש פחדתי שלא יאשרו".
ומה קרה בוועדה?
"שאלו של מי האבא, ואמרתי שאין לי מושג. סיפרתי להם שהיו כמה פרטנרים כי לא רציתי לתת פתח לשום מצב שהם לא יאשרו. אני לא אתן לאף אחד להחליט על העתיד שלי ועל הגוף שלי, וכן, אני אעשה הכל בשביל זה, כולל לשקר להם. אני חושבת שגם אם הייתי אומרת שאני יודעת מי האבא, אבל זו לא מערכת יחסים ארוכת טווח, הם היו מאשרים, אבל אני לא אקח סיכון כזה. לשקר זה פחות קריטי בעיני מאשר ללדת ילד שלא רוצים. אסור ללכת כמו מפגרים לוועדה, וצריך להגיד להם את מה שהם צריכים או רוצים לשמוע כדי לאשר".
מסיפוריהן של נשים רבות עולה כי חוויית ההתייצבות מול הוועדה היא מביכה במקרה הטוב, וטראומטית במקרה הרע. הן מתארות תהליך קר ומנוכר מצד חברי הוועדה, משולב בנימה של פטרונות. תפקיד הוועדה במידה רבה הוא גם לפקח על מיניות האישה, ועל כן אישה שמבקשת להפסיק הריון תידרש לענות על שאלות פולשניות כמו כיצד נכנסה להריון מלכתחילה, ותינזף ע"י חברי הוועדה על התנהגותה הבלתי אחראית. זאת במקום לספק לה מידע, הקשבה או תמיכה להם היא זקוקה, בפרט ככל שהיא צעירה.
"הייתי ממש ילדה, ולא היה לי מושג מה קורה. אני זוכרת שנכנסתי לחדר לבן עם כסאות פלסטיק גרועים, וסביבי נעו ראשים נועצי עיניים. התיישבתי בניסיון לייצר כמה שפחות רעש גרירה עם הכיסא, משפילה ראש בניסיון לתפוס כמה שפחות מקום", מספרת עלמא. "שאלו אותי איך זה קרה, שיקרתי במבוכה למרות שידעתי שגילי הצעיר נותן לי אישור אוטומטי-כמעט".
"שאלו אם אני משתמשת באמצעי מניעה. אמרתי שכן, מהלחץ. שאלו איזה. אמרתי גלולות, מה שאומר שהם בטוח ידעו ששיקרתי. אחד היושבים נזף בי 'אז נכון שפעם הבאה תהיי ילדה גדולה ותשתמשי גם בקונדום?', נבהלתי והנהנתי בעוד הם מעבירים שוב את מבטם עליי, ואת הדפים מיד ליד. יצאתי אל התור הארוך שהשתרך בחוץ של נשים שעיניהן ברצפה, בתחושה של אינטימיות מוזרה שנכפתה עליי. זה היה קר, מביך ומכאני".
נשמע נורא.
"הייתי בסך הכל נערה בגיל תיכון שהולכת לתוך הליך שאף אחד לא מדבר עליו, ושאף אחד לא טורח להסביר לה מה הוא כולל. במידה מסוימת, קיוויתי שמישהו בחדר ידבר איתי, ישאל אם אני זקוקה לעזרה או יעדכן מה קורה בדלת הבאה. נדמה לי שאם מישהו באמת דואג לרווחת הנשים בוועדה, הוא יטרח לבחון מה הן צריכות, במקום להתנהג כמו רובוט קר ומנוכר. וזה בכלל לא משנה אם הם אנשי הגות חילונית, חובשי כאפייה או כיפה".
"אמרתי לה שאני רווקה ואין לי כסף לגדל ילד. היא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר עם מישהו מאגודת אפרת, אמרתי לה שלא. היא שאלה אם אני יודעת מי האבא, אמרתי שכן והוא לא רלוונטי. וזהו. היא אמרה לי לחתום. חתמתי ואחרי עשר דקות כבר שכבתי רדומה על המיטה. זה היה מאד מוזר, ההתייחסות הקורקטית שלה. כאילו היא אשכרה רק חותמת גומי. היא בכלל לא הסתכלה עליי. זה נראה שזה לא מעניין אותה, ושבא לה שנסיים כדי שהיא תוכל להמשיך ללעוס בשקט".
"כל החוויה היא טראומטית, אבל אני חושבת שחלק מהטראומה מההפלה זו 'הוועדה' הזו. האישה הזו ממש זכורה לי, בגלל שעם כל הכאב והצער, היא נתנה תחושה של 'עוד אחת שצריך להחתים', וחוסר העניין שלה היה מגעיל. חשבתי שישאלו, שיתעניינו, שיסבירו על ההשלכות. כשאני עושה בדיקת דם האחות יותר קשובה ואמפאתית. אם כבר, אז צריך שיחה עם פסיכולוגית או קאוצ'רית שתסביר מה יקרה בגוף ואלו השלכות יש על הנפש, לא ועדה. מי שבאה לעשות הפלה הרי כבר החליטה, כך שאין צורך לשכנע או לשנות את הדעה, רק לכבד את ההחלטה ולהסביר מה יהיו ההשלכות".
נשים אחרות מספרות כי לא רק התנהלות הוועדה גרמה להן עוול, אלא עצם קיומה, על הסבכים הביורוקראטיים שלה, הוא שהסב להן סבל מיותר. כך למשל במקרה של ליה, שנאלצה לגרור את הריונה במשך חודש נוסף עד שתוכל לגשת לדיון בפני הוועדה. "אני רוצה לשתף את המקרה שלי למרות שזה היה קצת מזמן, והכעס והזיכרון לפרטים לא חדים כשהיו, והלוואי שבעקבות ההצעה לצרף איש דת יקרה ההפך, ותתערער הלגיטימציה של הועדה בכלל", היא אומרת.
"נכנסתי להריון בטעות מבחור שרק הכרתי, וגיליתי את זה כבר בשבוע 5. בבדיקת האולטרסאונד ראו שק הריון אך עדיין לא נצפה דופק, ומסתבר שאם אין דופק ההפלה חוקית, ללא ועדה וללא תשלום, אך אי אפשר להכריע כי אולי פשוט מוקדם מדי. לא עניין אותי אם יש או אין דופק, רציתי הפלה. אממה, אי אפשר להגיע לוועדה עד שיזהו דופק, ואי אפשר להפיל בלעדיה. עשיתי כל שבוע בדיקת דופק ורק בשבוע השמיני ראו, ואז גם הייתי צריכה לחכות לוועדה ולתור להפלה. זו ממש בירוקרטיה מיותרת בתהליך שהוא גם ככה לא נעים".
"הוועדה באיכילוב היתה חודרנית ושאלו באיזה אמצעי מניעה השתמשנו. אני לא אדם ביישן מידי, זה פשוט נראה לי הזוי שאני צריכה לתת דין וחשבון למישהו. זה הרגיש פטרוני ונזיפתי, כאילו אני ילדה קטנה וסתומה. אבל מה שהפריע לי באמת היה ההמתנה לוועדה. בסופו של דבר נאלצתי לסחוב הריון שלא הייתי מעוניינת בו עד שבוע 9, ולעשות הפלת גרידה, שיש לה יותר תופעות לוואי והיא בהרדמה מלאה, אף על פי שכבר משבוע 5 ידעתי שאני בהריון".
"עברו ארבע שנים. אני בזוגיות עם אותו הבחור שאז רק הכרתי, ויש לנו ילדה בת חודשיים. עכשיו, אחרי ההיריון הזה שהיה רצוי ואהוב, וכל שבוע למדתי מה גדל והתפתח, זה בכלל נראה לי הזוי. בהחלט עדיף לעשות הפלה כמה שיותר מוקדם. אגב, לא התחתנו כדי שלדת ולרבנות לא יהיה מקום להתערב בחיינו, וגם כדי שיישאר לי הכוח להחליט על גופי וחיי".
אותו כוח של האישה להחליט על גופה וחייה, במילותיה של ליה, ניטל ממנה מרגע שהיא מתחתנת. על פי החוק, אישה נשואה מתחת לגיל 40 אינה רשאית להפסיק את הריונה מבעלה, אלא במקרים של חשש בריאותי לה או לעובר. חוסר רצונה בילד נוסף, או חוסר יכולת כלכלית או נפשית לגדלו, אינם רלוונטיים, וסיום הריון במקרים כאלה אפשרי רק דרך הפלה בלתי חוקית.
מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי סעיף החוק השכיח ביותר לאישור ביצוע הפסקת היריון הוא "הריון מחוץ למסגרת הנישואין". בשנת 2014, למשל, הוא היה אחראי ליותר מחצי מהאישורים. על אף שסעיף החוק משמש בעיקר את הרווקות, הרי ש-15.4% מבין הנשואות שפנו לוועדה קיבלו אישור בגין סעיף זה, ולא בכדי. נשים נשואות נאלצות פעמים רבות לשקר על מנת להשיג את האישור הנכסף ולהצהיר כי נכנסו להריון מחוץ לנישואין, הודאה שמעמידה אותן בעמדת נחיתות בבית הדין במקרה של גירושין.
הסעיף הנפוץ ביותר בקרב נשואות מתייחס לסיכון בריאות האישה. 37.4% מהנשואות זוכות לאישור תחת סעיף זה (לעומת 3.3% בלבד מהרווקות). כך גם במקרה של אילנה, שנכנסה להריון בלתי מתוכנן בהיותה נשואה עם שתי ילדות, כשהצעירה מתוכן בת שנה וחצי בלבד. היא מתארת את החשש שקינן בה פן לא תזכה לאישור בשל היותה נשואה, ואת ניסיונו של רופא הוועדה לשנות את דעתה.
"יש לי לא מעט בעיות בריאותיות, וגם ההריונות הקודמים והלידות לא היו פשוטים. בינתיים הצליח לי פעמיים, לא רוצה לקחת את הסיכון שוב. הפעם אני אחרי הריון והגוף עדיין לא התאזן במלואו, ואני לא נהיית צעירה. אני לא מסוגלת לעבור שוב הריון ולידה. גם לא נפשית. פניתי לרופא שלי שמלווה אותי כמעט 30 שנה, איש מקסים, וביקשתי ממנו מכתב כי הייתי צריכה להביא נימוק רפואי לוועדה. הוא כתב שאינו ממליץ להמשיך בהריון הנוכחי מכיוון שהוא מהווה סכנה לבריאותי".
"פחדתי שלא יאשרו בוועדה, וזה הזוי. מה הייתי אמורה לעשות אם לא יאשרו? הם לא יהיו בהריון, הם לא יהיו עם זה לכל החיים. במחשבה לאחור, אם לא מאשרים לי הייתי שוקלת הפלה לא חוקית. הרופא בוועדה אמר לי שלמרות שהוא מכבד את דעת הרופא שלי, יש סיכונים שאפשר לקחת, כמו שעשיתי בשני ההריונות הקודמים. הוא ממש ניסה לגרום לי לרגשות אשם, שגם ככה יש לי בצורה כזו או אחרת".
"היום שאחרי ההפלה היה מלא ברגשות אשם. גם ככה ההורמונים משתוללים ואז זה מהדהד, המילים שהרופא אמר. אני עוד לא מעכלת לגמרי. זה גרם לי לחשוב שאולי הייתי אגואיסטית, אבל אני שלמה עם ההחלטה שלי עם כל הכאב. הפריע לי שאני צריכה את האישור של הוועדה, והכי הכעיס אותי שהרופא דיבר ככה. מי אתה שיודע מה עובר עליי? גם אם זה מסיבה כלכלית, ולא בריאותית, הוא מסתכל רק על החוק היבש".
בימים האחרונים, מאז ההצעה לצרף אנשי דת לוועדה, זורמות עוד ועוד עדויות של נשים שעברו בוועדה. חלק מהן מתוך יוזמה של "ישראל חופשית", חלק מהן של נשים שמבקשות למחות על שלילת הזכות על גופן באופן עצמאי. בד בבד פועלת ח"כ זהבה גלאון לקידום הצעת חוק שתשנה את מנגנון האישורים להפסקת הריון. יתכן שבניגוד לכוונתם המקורית של חברי הכנסת, דווקא ההצעה להעמיק את השליטה הממסדית על גוף האישה, היא זו שתוביל בסופו של דבר להפחתתה. זאת במידה והצעקה הציבורית תלך ותגבר ותפעל לביטול הוועדה.
