פרופיל נמוך: על מעמד המאמן בישראל

ומה אם מדובר בבעלים קפריזי? או כזה מהסוג הדעתן שבטוח שהוא מבין כדורגל יותר מהאיש על הקווים שסיים לפני יותר מדי שנים קורס בווינגייט? בשנים האחרונות התחושה היא שהחבל הולך ונהיה דק יותר, אלסטי יותר ומתנדנד באוויר, כשידי הבעלים אינן יציבות במיוחד. המאמן/לוליין משתדל לא ליפול, אבל מעמדו צנח מזמן אל הקרקע הכואבת.

איור: ליאו אטלמן

והנה רשימת המאמנים שפוטרו/התפוטרו מאז הקיץ: רוני לוי, מוטי איוניר, בני בן־זקן, אריק בנאדו, אלי כהן ושוטה ארבלדזה. אפשר בהחלט להוסיף את אלי גוטמן שנאלץ לרדת לקווים ונמלט חזרה למעלה היציע, ועוד עשרה מאמנים מפוטרים בליגה הלאומית.

אך האם פיטורים באמצע עונה מעידים על פיחות במעמד המאמן בלבד, או שאולי בכל זאת מדובר בהחלטות מושכלות של מערכת ספורטיבית־עסקית שדורשת תוצאות?

בגרמניה פוטרו מאז תחילת העונה שבעה מאמנים, ואיש לא מדבר שם על פיחות במעמד המאמן. אצלנו זה קורה, כנראה, בגלל תחושת המיאוס מהצורה שבה מתבצע ההליך, הזלזול בבעל המקצוע וההבנה שבישראל 2017 המאמנים אינם החוליה הכי חזקה ונחשבת במערכת. אולי אף ההפך מכך.

כדי להבין את עוצמת הנפילה לא צריך לחזור לתקופה של דרור קשטן או שלמה שרף. אפילו הימים העליזים של אלי גוטמן ורוני לוי כבר לא איתנו. הלכה האוטוריטה, הגיעו הבעלים הדומיננטיים, והמאמנים מנסים רק לשרוד. אם יפצו פה, יפגינו יותר מדי עצמאות, או אפילו יסתכסכו עם הקהל או עם הכוכב, יש להקה שלמה של לוליינים שמחכה בחוץ להזדמנות להחליפם.

פיטורים בשידור חי

מקרה מבחן שמדגים היטב את הפיחות במעמד המאמן הוא בני בן־זקן, שפוטר בהפסקת משחקה של קריית־שמונה מול אשקלון. איזי שרצקי - שזעם על כך שהמאמן לא נכנע לדרישתו לשתף במשחק את אחמד עאבד - עלה לשידור ברשת ב' במהלך הפסקת המשחק והודיע כי בן־זקן מפוטר. הבעלים אפילו הצהיר כי מי שיחליפו הוא מוטי איוניר, שפוטר על ידו רק חודש אחד קודם לכן.

פוטר במחצית. בן זקן(צילום: אפי שריר)

בסיפור הזה הופיעו כל המוטיבים הנוגעים לזילות מעמד המאמן: בעלים שרוצה לקבוע מי יפתח בהרכב, זלזול מחפיר בעובד לרבות הודעת פיטורים בשידור רדיו, ופנייה לאיש שניפנפת לפני זמן קצר. בסופו של דבר איוניר, שכבר הביע בפני שרצקי את הסכמתו לחזור, החליט לוותר, ולתפקיד מונה מי ששימש עוזר המאמן, תומר קשטן.

שרצקי לא לבד. הנה תזכורת למספר תקריות שאירעו לאחרונה, ואשר כוללות את המשולש בעלים־מאמן־שחקן: בקיץ 2014 נרשמה במחנה האימונים של הפועל חיפה תקרית בין ראובן עטר לאושרי רואש. המאמן לא בנה על הבלם מבחינה מקצועית וביקש לשחררו, אבל הבעלים יואב כץ סירב ורואש נשאר במועדון. הפגיעה בסמכות ובכבוד המאמן הייתה ברורה.

לפני כחודש הספיק רואש להתעמת גם עם המאמן אלי כהן, רגע אחרי שהקבוצה דווקא ניצחה את מכבי פ"ת. לדברי עדים בחדר ההלבשה צעק הבלם למאמנו בנוכחות השחקנים: "אתה אפס, אתה כישלון". המאמן הזועם הכריז: "כל עוד אני במועדון, רואש לא ישחק פה". זה באמת מה שקרה, רק בכיוון ההפוך.

דווקא הוא פוטר, אחרי העימות עם רואש. אלי כהן(צילום : גלעד גרשגורן)

כץ לא התרגש מריסוק האוטוריטה של המאמן, הסתפק בשימוע סמלי של שני הצדדים ובהשעיה זמנית של השחקן. בסופה של התקרית המבישה רואש חזר למגרש (היום הוא כבר שחקן הרכב בעידן ניר קלינגר־דני גולן), ודווקא אלי כהן פוטר.

אגב, הפגישה בין נציג הבעלים לבין קלינגר לגבי משרת המנהל המקצועי התקיימה עוד בזמן עבודתו של אלי כהן, שזעם על התנהלות הקולגה. כץ אפילו העיד שקלינגר עצמו התקשר אליו. כלומר, המאמנים עצמם, בחוסר קולגיאליות מסורתי, תורמים לפגיעה במעמד המקצוע.

אותו אלי כהן גם פוטר מסכנין, כשהרקע לפרידה היה המתיחות (בעיקר בקרב הקהל) סביב אי־שילובו של השוער מחמוד קנדיל, בעוד שהמאמן העדיף את רן קדוש. זו לא הייתה הסיבה הרשמית לפיטורים, אבל המשבר בעניין השוער ולחץ האוהדים הצטרפו לתוצאות המאכזבות והובילו בסופו של דבר לפרידה.

"למד" מהר מאוד את העבודה. אברמוב(צילום: אבי רוקח)

גם הבוס החדש של בני־יהודה, ברק אברמוב, "למד" מהר מאוד את העבודה: הוא פיטר את המאמן אריק בנאדו אחרי שבעה מחזורי ליגה ושיחרר את אסי בלדוט, אביעד בורלא ומיקי סירושטיין – מבלי להתייעץ עם המאמן, שקיבל עדכון רק אחרי שהמהלך בוצע.

המצב בלתי נסבל עד כדי כך, שמאמנים מסכימים לחתום מראש על פיצוי של חודש בלבד במקרה של פיטורים. זה מה שעשה למשל רן בן־שמעון, שהתגמש מאוד כדי לאמן בבית"ר ירושלים.

המנג'ר מחסן את עצמו

"מעמד המאמן זה כמו תוכנית ריאליטי", אומר בסגנון ציורי טל בנין. "המשימה הראשונה היא לא לאבד את חדר ההלבשה, והשנייה - לא להגיע למצב שבו אתה מקבל 'גיבוי' מהבעלים. בין המשימות האלה יש גלגל הצלה בדמות חלון ההעברות בינואר, שהפך למילת קסם אצלנו. מהדברים האלה ניתן בהחלט להבין מה אני חושב על מעמד המאמן היום בישראל".

"הדבר הבולט ביותר זה אורך חייו הקצר של המאמן". קלינגר(צילום: יאיר שגיא)

ניר קלינגר: "הדבר הבולט ביותר זה אורך חייו הקצר של המאמן, כי הוא הראשון שמשלם את המחיר, ובארץ הסבלנות בדרך כלל קצרה מאוד. מאמנים חוששים לתפקידם, וזה בא לפעמים לביטוי ברצון לא להפסיד יותר מאשר לנצח. אפשר להבין אותם, אבל זה מונע מהכדורגל להתפתח לרמה טובה יותר. אתה אומר 'עשיתי תיקו, לא הפסדתי, יש לי עוד שבוע בתפקיד'. זו סוגיה שמעיבה על העבודה. יש מאמנים טובים בארץ. אם החבל לא יהיה על הצוואר, הם יוכלו להוציא מעצמם יותר יכולות. המאמנים מבוהלים בגלל סכנת הפיטורים, וזה נושא שקשור באישיות שלהם. יש כאלה שיודעים לעמוד בלחץ ויש כאלה שמאבדים את זה".

קלינגר, שכבר חווה בעצמו משברים כמאמן, טוען שחייבים להכניס במועדונים פונקציה נוספת, של מנהל מקצועי: "אחת הבעיות המקצועיות הקשות של מאמן בארץ היא ההתמודדות עם חלק מבעלי הקבוצות, וההתעסקות בנושא היומיומי. כדי למקסם יכולות צריך להוריד מהמאמן הרבה לחץ. כשהוא עוסק בהעברות, בשחרורים, בחוזים ובמשמעת, זה מוריד ממנו הרבה אנרגיה. אם המאמן בישראל, כמו בכל מקום בעולם, יתעסק רק בתכנון האימון ובהכנת הקבוצה למשחק, הרמה תעלה. גם יהיו לו יותר שקט וראש נקי. חייבים שיהיה מנהל ספורטיבי ליד המאמן".

"זה הכל מעגל - תוצאות, תפקוד, קהל, תקשורת, בעלים", מוסיף מי שהפך למנהל המקצועי בהפועל חיפה. "אם הכל הולך רע - הכל רע, ואם טוב - הכל טוב. אין באמצע. או שהקהל, התקשורת והבעלים מרוצים, או ההפך. אם מאמן עובד נכון והבעלים יעבוד מול המנהל המקצועי, לא יהיה לחץ על המאמן ולא ניתן יהיה לשבור אותו. הבעלים יעבוד מול המנהל הספורטיבי ולא יישב למאמן על הראש".

ייתכן שיש צדק בדברים, אבל כפי שהוכח גם עם קלינגר בשעריים, המנהל המקצועי לא מספק למאמן חיסון מפני פיטורים. אולי רק לעצמו.

מכוון את הזרקור לכיוון אחר. אלי כהן(צילום: אורן אהרוני)

"כלפי זרים יש סבלנות"

אלי כהן ("השריף") מכוון את הזרקור שלו לכיוון אחר. הוא טוען שהבוסים הגדולים של הכדורגל הישראלי עושים כבוד גדול מדי למאמנים הזרים, בעוד שהישראלים הופכים לסחורה זולה שקל לפטר מבלי להניד עפעף: "יש עכשיו תופעה חדשה", אומר כהן. "הביאו מאמנים זרים ונותנים להם זמן. במכבי חיפה, מאמן ישראלי היה עף כבר מזמן. היו מחליפים כבר ארבעה מאמנים".

השריף ממשיך לירות: "כמה עלה ארבלדזה, 800 אלף יורו? ישראלי היה מקבל 200 אלף והיו שוחטים אותו. לוקחים את הזרים כאילו הם הורידו את התורה מסיני, ואת הישראלים נוח וקל לרטש ולרסק. בשנים האחרונות זה נהיה טרנד. הבעלים מעורבים, והאוהדים מתערבים בכמה מקומות. במכבי חיפה ובמכבי ת"א לא הלך ולא דיברו על חילופי מאמנים. בסוף פיטרו את שוטה, כי הוא לא הביא תוצאות ולא הייתה ברירה".

לכהן, שאימן לאחרונה בהפועל ת"א ב־2015, גם יש הסבר לתופעה: "מאמן זר לא יתפטר לבד כי הוא מרוויח הרבה. אני, למשל, כשלא הייתה הצלחה על הרבה פחות ממה שהיה במכבי תל־אביב, קמתי ועזבתי בלי להיאחז בקרנות המזבח. גם הקהל סלחן יותר למאמנים הזרים, כאילו הם וואו. לא הביאו לפה מאמנים זרים כוכבי־על. ההצלחה המשמעותית הייתה עם פאולו סוזה שהביא שיטה, הביא לחץ, ושחקנים שידעו מה לעשות. הוא הגיע לאיטליה ויגיע רחוק".

מתרשם יותר מהפורמט ומצורת העבודה במועדונים הגדולים. סיני(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

משה סיני, לעומתו, דווקא מתרשם יותר מהפורמט ומצורת העבודה במועדונים הגדולים: "הדוגמה הכי טובה לעבודה תקינה בין בעלים למאמנים היא במכבי חיפה, במכבי ת"א ובבאר־שבע. שם הבעלים מתווה מדיניות, בוחרים מאמנים שמתאימים לעיצוב המדיניות שלהם ונותנים להם זמן לעבוד. בשאר הקבוצות אין אסטרטגיה, לא לטווח הקצר ולא לארוך. כולם מתערבים ומתנהלים לפי התחושות של הרגע ותחושות הבטן. לכן זה עובד בצורה מבולגנת, יש תחלופת מאמנים ושחקנים, והעסק לא יציב".

רוני לוי, האיש שנאלץ לעזוב את מכבי חיפה אחרי שנכשל איתה באירופה ועוד לפני שהעונה נפתחה, טוען שאין כל חדש תחת השמש. "מעמד המאמן נשאר כמו שהיה תמיד", אומר המאמן שגלה שוב לקפריסין. "למאמן כדורגל תמיד היה קשה. תמיד היה חוסר סבלנות כלפיו, תמיד היו מתערבים לו בעבודה. כולם נמדדים על פי התוצאות, ולאנשים פשוט אין סבלנות. זה היה ונשאר בדיוק כמו לפני עשרים שנה. זה התפקיד ואין פה עניין של טוב או לא. כולם היו מעדיפים שיהיה להם יותר שקט, אבל זה מסוג העבודות שאתה מחליט מראש אם לקחת על עצמך או לא".

הפייסבוק של הבעלים

יכול להיות שרוני לוי צודק, שהזיכרון שלנו קצר ושמאמן כדורגל תמיד היה הג'וב הכי לא יציב שיש. ובכל זאת בשנים האחרונות, בעידן הרשתות החברתיות, יש שינוי בכל הקשור

 למעורבות הקהל במועדון, ביכולתו להתארגן למחאה, ולא פחות מכך בשימוש של הבעלים בכלי הזה.

דוגמאות קלאסיות לשינוי קיבלנו העונה עם פוסטים בפייסבוק שפירסמו בעלים כסתיו שחם מכפר־סבא ואייל סגל מנתניה. השניים מתחו ביקורת ישירה על הקבוצה, ומכך נגזרה גם ביקורת על המאמן. זה אולי מנוסח ומסוגנן טוב יותר מהראיונות המסורבלים־משהו של שרצקי ברדיו, אבל הקפריזה היא אותה קפריזה. בכפר־סבא ובנתניה זה לא נגמר בפיטורים, אך היכולת של הבעלים לנער את מאמנו באמצעות המקלדת הכניסה אלמנט חדש למשחק, והוא בוודאי לא לטובת האיש על הקווים.

ואותו איש ימשיך לנסות לשרוד בהליכה על החבל הדק, למרות שכולם יודעים שבמוקדם או במאוחר הוא ייפול.

השתתפו בהכנת הידיעה: דוד בן שימול ומיקי שורץ