"להיות קודרת אך לא מזעזעת, לשקף את הביטוי הפיזי של המצפון והערכים של בריטניה, ולתקשר עם כל המבקרים ללא הבדל גיל, אמונה, רקע, לאום, שפה או ידע מקדים על השואה" – אלה כמה מהערכים שהגדירו שופטי התחרות לתכנון האנדרטה הבריטית לזכר קורבנות השואה ולכבוד ניצוליה. האתר שהוקצה להקמת האנדרטה ממוקם בגני מגדל ויקטוריה שבמרכז לונדון (וזוכה לביקור של כמיליון איש בשנה). הגן סמוך לבית הפרלמנט הבריטי וגובל בגדה הצפונית של נהר התמזה וארמון וסטמינסטר, שמוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
האם 10 החלופות שהעפילו לגמר התחרות היוקרתית, שמיטב האדריכלים בממלכה ומחוצה לה ניגשו אליה, עונות על הערכים האלה? ממשלת בריטניה אינה מסתפקת בהחלטת השופטים, וקוראת לציבור להביע את דעתו: בתהליך של שיתוף ציבור, הקהל מוזמן לשלוח את ביקורתו לאתר התחרות (תוך דגש על ביקורת מאנשים העוסקים בזיכרון השואה ובחינוך), והדעות יובאו לידי ביטוי בדיון של חבר השופטים, לקראת ההכרזה על הזוכים בקיץ הקרוב. במקביל, תערוכה נודדת תסייר במוקדים שונים בבריטניה ותציג לפני הציבור הרחב את החלופות – הוכחה נוספת לחשיבות שמייחסים לנושא.
כל אחד מהצוותים שעלה לשלב הגמר של הרשימה המקוצרת, קיבל פרס בסך 15 אלף פאונד, וימשיך להעמיק את התכנון לקראת ההכרעה.
ההצעה של דניאל ליבסקינד, מתכנן המוזיאון היהודי בברלין:
29 חלופות הוגשו בשלב הראשון של התחרות. מאחורי עשר המעפילות לגמר (היו אמורות להיות רק שש והרשימה הורחבה) נחשפו בסוף השבוע. בעידוד קרן הזיכרון לשואה בבריטניה ובשיתוף עיריית לונדון (שיזמה את התחרות ותממן את בניית האנדרטה בתקציב של 50 מיליון פאונד) נמצאים צוותים משולבים גדולים, ובהם אדריכלים, מעצבים, אמנים, חברות מיתוג ועוד – חלקם ישראלים. כחלק משיתוף הציבור, יוזמי התחרות ערכו ראיון מוסרט לכל אחת מהקבוצות שהעפילו לגמר, כדי שיסבירו את תפישתם.
ההצעה של Caruso St. John:
מלבד העניין הסימבולי, האדריכלים עומדים כאן בפני אתגר תכנוני של איחוד שני חלקים למכלול הוליסטי. החלק הראשון, מופע על-קרקעי עצמאי (stand alone) שעיצובו אמור להיות יוצא דופן ובולט לעין, יתוסף לשלושה מונומנטים קיימים; החלק השני, מרכז למידה תת-קרקעי, לא יכלול חללי תערוכה או למידה קונבנציונליים, אלא יישען על פרשנות אדריכלית ועיצובית יצירתית שאמורה לעורר את ההקשר של זיכרון השואה.
ההצעה של רון ארד ודיוויד אדאג'יה
משרדו של האדריכל הבריטי דיוויד אדאג'יה הגיש את הצעתו בשיתוף המעצב הבריטי-ישראלי רון ארד. עוד לפני שנחשפה התוכנית שלהם, נדמה היה שהשידוך ביניהם הולם: שניהם עסוקים בפיתוח חזיתות ייחודיות מחומרים לא שגרתיים, תוך ביטול פתחי חלונות באופן שמשווה לבניינים מראה שלם ואחיד.
הפעם, בחרו אדאג'יה וארד להשתמש בביטוי מונומנטלי במיוחד. השימוש שלהם במתכות הורחב מרשתות תחרה מוזהבות (כפי שעשה אדאג'יה במוזיאון NMAAHC בוושינגטון) או רצועות קורטן אדמדמות (כפי שעשה ארד במוזיאון העיצוב בחולון) למסרק קירות גבוהים במראה מתכתי, שמתחפרים מתחת לגן. המבקר יוזמן לחדור מבעד לקירות ולרדת בגרמי מדרגות צרים אל בטן האדמה, שם ימתין חלל שמהדהד את הבנייה המסורתית בממלכה- קירות לבנים, קמרונות וקשתות. בקצה האנדרטה החפורה יהיה חלל אובלי, מקורה בכיפה.
"שאפנו לייצר מקום שלא מנכס את עצמו למטרות פוליטיות", מפרש ארד את הקונספט, "רצינו להיות חופשיים מזה. אפשר באמת להיות חופשים מזה? מורכבות סיפור השואה, במיוחד בבריטניה, מדמה שכבות שהפכו נסתרות עם השנים ושאנחנו רוצים לחשוף".
קפל קרקע יתרומם כדי לייצר את ההתגלות האיטית מבעד לקירות הגבוהים, לספק הצצה ולמשוך את המבקרים פנימה. על תכנון הנוף הופקד האדריכל ניל פורטר, שותף במשרד Gustafson Porter +Bowman, שאחראי גם על אנדרטת "דיאנה" בהייד פארק לזכר הנסיכה מוויילס (2004), אנדרטה שאותה תכנן עם האדריכל הבריטי נורמן פוסטר, מועמד נוסף לתכנון האנדרטה החדשה.
ההצעה של נורמן פוסטר ומיכל רובנר
פוסטר, שהפסיד לאדאג'יה על תכנון מוזיאון NMAAHC, לא לקח הפעם סיכון וריפד עצמו בצוות רחב היקף עם קשר בולט לזיכרון השואה. הבולטת בשותפיו היא האמנית הישראלית מיכל רובנר, שאחת מיצירותיה הידועות היא וידאו-ארט עם עדויות של 10 ניצולות שואה שמוצג ב"יד ושם"; אפילו יושב ראש "יד ושם", אבנר שלו, חתום כאחד המשתתפים בצוות של פוסטר; וגם ההיסטוריון היהודי-בריטי סיימון שאמה. איתם משתתפת חברה לפיתוח אסטרטגי לתכנון, אדריכלות ועיצוב, בעלת רקורד פעולה מרשים בלונדון וארה"ב, בראש ובראשונה במוזאון לקרבנות פיגועי 11 בספטמבר בניו יורק.
בהצעה של פוסטר ורובנר, רמפה צרה (שלא מיועדת לקהל קלסטרופובי) עטופה קירות לבנים מכניסה את המבקרים אל החלל התת-קרקעי. "זה מסע לתוך האדמה, כמו פסי הרכבת שהובילו למחנות הריכוז וההשמדה, או הנתיבים שהובילו לתאי הגזים", מתאר פוסטר ללא סובטיליות יתרה את הפרשנות שלו לתכנון. "היעד הוא הזיכרון בבטן האדמה, מסע אל העבר, אבל יותר חשוב - אל העתיד". וכך, היציאה מן החלל החפור אל השמיים מהירה יותר מהירידה פנימה.
בראיון המצולם איתו, נזכר פוסטר (כיום בן 81) כיצד ראה בילדותו את יומני החדשות בקולנוע שמדווחים מסיום מלחמת העולם השנייה, וראה את "האסירים השלדיים, את מדי הפסים, את השתיקה". מכאן, החיבור שלו לפעולת הקרנה בחלל הזיכרון היה מתבקש. ואמנם, בחלל הזיכרון תוקרן עבודה של רובנר, שבדומה לעבודות קודמות שלה תכלול כ-60 אלף דמויות אנונימיות מהלכות בשורות ספירליות לאורך הקירות. התסריט האנושי, כשספק אם מדובר בניצולים או בנספים, מדמה את השרשרת האנושית. "זה יכול להיות הם (הניצולים או הנספים), זה יכול להיות אנחנו", מסכמת רובנר.
ההצעה של חדיד וקאפור
ההפתעה הגדולה נמצאת בחלופה שהגיש משרדה של האדריכלית המנוחה זאהה חדיד בשיתוף עם הפסל אניש קאפור. היה מצופה כי השידוך יוביל לחגיגה פוטוריסטית, חלקלקה, גדושה בקימורים מחומרים תעשייתיים, אך ההפך הוא הנכון. קאפור, הפסל העכשווי המתוקשר והמצליח, שמרבה לייצר אובייקטים רכי-קימורים מבריקים, ומשרדה של חדיד (בניהולו הנוכחו של שותפה הוותיק, פטריק שומאכר), שהרבה לייצר תוצרים אדריכלים במראה עתידני, התבגרו. במקום ביטוי נדוש של השתקפויות ופינות מעוגלות כדי לערער על תפישת החלל של המבקר, צעדו השניים אל ערעור פיסי חזק הרבה יותר, של סלע שחור ומחוספס חצוב בסלע, ותלוי על חודו - כזה שאולי יזכיר את הכוח המתפרץ מרישומיה המוקדמים של חדיד. כניסה נוספת אל החלל הפנימי ממוקמת במפלס הגן, מפתן חצוב במיצג הברונזה המחוספס.
"מטאוריטים, הרים ואבנים נמצאים במרכז המקומות להתבוננות פנימית, בפרט במסורת היהודית", מסביר שומאכר את ההתרחקות מן המתועש אל הטבעי. בניגוד לרמפה הצרה של פוסטר, ולמעברי הקירות הרזים של אדאג'יה, את הירידה אל בטן האדמה הם הרחיבו בחלופה הזו - אולי כדי לשאוב המון מאוחד ולחזק את חוויית הטראומה הקולקטיבית. גם כאן נוכח האספקט הטבעי, כאשר חורשת ברושיפ מלווה את המבקרים פנימה. תוואי הפיתוח "מפוקסל" בדפנותיו ויוצר מחברים מעניינים בין הטבעי - הגינון הירוק - לבין המתוכנן - השביל המרוצף.
היכל הקולות
צוות בריטי נוסף בהובלת משרד האדריכלים קארוזו סנט ג'ון, שזכה לאחרונה בפרס ריבה-סטרלינג על תכנון הגלריה שמארחת את אוסף האמנות של דמיאן הירסט, משלב - באופן מתבקש - כוחות עם שתי אמניות בריטיות. "אין באנגליה עדויות חומריות לשואה", מסביר האדריכל אדם קארוזו, "הנרטיב מגיע עם עדויות הניצולים שמצאו כאן מקלט או שהיגרו לאנגליה בתום המלחמה. הזיכרון הוא הסיפור שלהם". כך, הציעו המתכננים והאמניות למלא את חלל הזיכרון, שייקרא "היכל הקולות", בהקלטות שמע של הניצולים. מפאת גילם המופלג, זו כנראה הזדמנות אחרונה.
גני מגדל ויקטוריה כבר נושאים עימם נרטיב של זיכרון לאומי. שלושה מונומנטים כבר פזורים על הדשא הירוק. "שועי העיר קאלה" של הפסל אוגוסט רודן (אחד מתוך 11 העתקים) הוצב ב-1915, כעבור 15 שנה הצטרף אליו הפסל של א.ג. ווקר אמלי פנקהאסט (מי שמזוהה עם תנועת הסופרג'יזם שנאבקה על זכות ההצבעה לנשים), וב-1957 הגיעה אנדרטת בקסטון המנציחה את שחרורם של העבדים באימפריה הבריטית, בעיצוב האדריכל סמואל סאנדרס; במרוצת השנים היא נגנבה או נבזזה לא פעם.
המתכננים של חלופה זו בחרו להישען על המונומנט ההיסטורי הזה ועל סיפורו, כשיצרו שמונה קנים נוספים, עשויים חומר שקוף, שיהיו פירי האור אל החלל החפור. "החלק התת קרקעי מלא בכלום ובהכל, נוכחות והעדר האור והחושך, המלה והשקט", הסבירו האמניות את הניגודים העזים שהתכנון מייצר.
לעומתם, הצוות הלא-בריטי שמורכב מהאדריכל הקנדי דיאמונד שמיט עם אדריכלית הנוף האמריקאית מרתה שוורץ, אחזו פחות בזיכרון המקומי. רמפה ספירלית מתחפרת בתוך הגן ומכניסה את המבקרים אל חלל הזיכרון. סמליות קלישאתית לא נעדרת מההחלטה ליצור מעטפת ספירלה מברזל יצוק, שתורכב מדוגמה של שישה מיליון משולשים. הספירלה תרד לחלל עגול דו-מפלסי, מחופה בתקרת זכוכית שתחדיר אור לונדוני לחלל התחתון, כנראה כדי לסיים את עלילת השואה בתקווה לעתיד טוב יותר. היציאה מן החלל החפור ממוקמת מול מגדל ויקטוריה, עם צלצולי הפעמונים שבוקעים ממנו.
מרתה שוורץ עם ליבסקינד ובלעדיו
נדמה כי לא ניתן לדון באדריכלות של זיכרון השואה מבלי לכלול את האדריכל היהודי-אמריקאי דניאל ליבסקינד, מי שתכנן את המוזיאון היהודי בברלין. גם הוא חבר בהצעתו לאדריכלית הנוף מרתה שוורץ (שבוודאי הושבעה לשמור על סודיות מוחלטת בין המתכננים), ואליהם הצטרף משרד Garbers & James שהוקם על ידי שניים מבוגרי משרדו של האדריכל הדה-קונסטרוקטיביסטי. כדי לחזק את הפן המחקרי, צירפו המתכננים את ג'יימס א. יאנג, מרצה וחוקר יהדות שפרסם ספרים על השואה.
בסרט הקצר של הצוות, נראה ליבסקינד בפריים צר, פורש את משנתו על התקופה שבה אנו חיים, כאשר ההצעה נחתמת במשפט "Lest one forgets the horror, one will see it repeated".כנף שחורה וגדולה בוקעת ממרחב ציבורי פתוח, שיורד ברמפת עץ ובשיפוע קל אל האדמה. הכנף חותכת את השמיים, כאילו פערה פצע, ומטילה את צלה על הרחבה (כפי שהשואה הטילה צל על האנושות, תורמים המתכננים עוד קלישאה להצעה).
בחלל הזיכרון ישרור חושך גדול, פרט לאור הרגעי שבוקע מתצוגת הקבע. חלל הזיכרון מתפצל ל-20 נתיבים שונים, שכולם מלבד אחד מסתיימים ללא מוצא. הנתיב היחיד שמוביל ליציאה הוא "נתיב התקווה" לזכר ילדי השואה, והוא מעלה את המבקרים אל מול נהר התמזה והחיים הזורמים של בירת בריטניה.
עוד הצעות שהעפילו לגמר
משרד האדריכלים האמריקאי Allied Works הציע קשר לולאה טופוגרפי, שעל גגו גן ירוק שממשיך את תוואי הגן הקיים ומתרומם מעלה כדי להכניס את המבקרים. משרד האדריכלים האירי Henghan Peng הציע לפעור במרכז הגן מרתף משולש, מחופה בקירות עבים ומחוררים כמו קיר קבורת סרקופגים או מערת יונים. "האנדרטה היא אוזן המחברת את המבקרים עם העדויות של אלו ששרדו לספר", מתארים המתכננים את הרציונל.
הצעתם של John McAslan + Partners and MASS Design Group נשענת על המנהג היהודי להניח אבן על הקבר בתום ההלוויה. 6 מיליון אבנים ייאספו בלונדון ויונחו באנדרטה, ומכאן גם שמה של ההצעה: "אבן". "א"- האות הראשונה מייצגת את ההתחלה; "אב"- האב מייצגת את הדור הבוגר; ו-"בן" הוא הדור הצעיר והיורש, ממשיך הסיפור.
צוות התכנון Lahdelma & Mahlamäki Architects and David Morley Architects ביקש לכלול לא רק את זיכרון השואה היהודית, אלא גם את שואת המיעוטים האחרים שנרדפו על ידי המשטר הנאצי אל מותם. ההנצחה המוצעת כאן מתבטאת בשתי קשתות, המונחות זו מול זו, ובבריכת מים. הקשת הראשונה מייצגת את השואה, והשנייה - כפי שנחוותה בבריטניה.
מי בשופטים
צוות השופטים, שייוועץ בציבור, כולל 13 איש (מהם רק 4 נשים) ובהם אדריכלים, אוצרים ועיתונאים. יושב ראש חבר השופטים, סר פיטר באזלג'ט, הוא מפיק טלוויזיה ואושיה תרבותית בריטית; לצדו יושב סאדיק קאן, ראש עיריית לונדון (והמוסלמי הראשון שנבחר לתפקיד); איתם, בין היתר, יושבים בן הלפגוט, ניצול שואה וספורטאי אנגלי שזכה ב-3 מדליות במכבייה ואף ייצג את בריטניה באולימפיאדת מלבורן ב-1956, כיום חבר במסדר האבירות של האימפריה הבריטית. גם אליס מ. גריינוולד, האוצרת של האנדרטה הלאומית והמוזיאון לפיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק, וג'וליה פייטון ג'ונס, לשעבר מנהלת-שותפה של גלריית סרפנטיין בלונדון., נמנות עם השופטים
גם ב"יד ושם" ממשיכים להתרחב: כך ייראה המרתף העצום בירושלים. לחצו על ההדמיה
