שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ערות": מונולוגים מעובדים מהוואגינה
    קריאה בקובץ הווידויים הנשיים שאספה תמר מור סלע מלמדת כי ההטרדה המינית שמזעזעת כל כך את החברה הישראלית נוכחת, בשקט ובהסכמה, גם ביומיום הזוגי הבורגני
    הפתיחה שכתבה המחברת, תמר מור סלע, עשויה לעורר חשד: יש בה ריצה על החוף, כניעה למערבולת, יציאה למסע אישי, "מה עושה לך טוב", ועוד מונחים שגורים מעולם ההעצמה הנשית. גם כריכת הספר (ורוד פוקסיה מעוטר בפרח דמוי איבר רבייה נשי) והצילומים שמלווים אותו (מקטעי גוף, צעיפי תחרה, ערפל וסימבוליקה) אינם מעידים על תוכנו. 23 המונולוגים שמרכיבים את הספר עצמו חפים ברובם מהשיח הזה והם נקראים כדו"חות כרונולוגיים: ההיסטוריה המינית של כל דוברת כפי שהחלה בילדות, בנערות, או אפילו בארצות המוצא של ההורים, ומסתיימת בהווה.

     

    חולשתו הספרותית של "ערות" היא למעשה חלק מכוחו הגדול: מור סלע בחרה שלא להביא את קולותיהן של הנשים כמו שהן, אלא לכתוב את סיפוריהם בשפתה שלה - עברית טובה, מדויקת, קצבית, אך נטולת כל מאפיין אחר, כמעט כאילו נכתבה על ידי תוכנה מיומנת. חרדית בת 60 משתמשת, מן הסתם, בביטויים אחרים ובנגינה שונה לחלוטין ממעצבת אופנה לסבית בסוף שנות ה־20 שלה, אבל מור סלע הסירה מהדוברות כל מאפיין של שפתן הפרטית. הסיפור שונה והקול אחיד. יש כאן סירוס, אבל גם ניקוי וזיקוק של התמה המרכזית - ההיסטוריה של החיים המיניים - שנחווית לפעמים כקול פנימי, או אפילו אידיאי, של "האישה", או "החברה הטובה". השפה כה בהירה עד שהיא נעלמת, ונותר רק גוף הסיפור, חשוף ואפקטיבי.

     

    השילוב בין הקליניות המסוימת לבין הכנות שמציע "ערות" שייך לזמננו באופן מהפכני כמעט. אנחנו מוצאים מסוגו בפייסבוק, במונולוגים כואבים המופיעים מפי זרים או זרים למחצה, ולפעמים גם בתוכניות ריאליטי. זהו ערטול מהסוג החדש; חשיפה ללא אינטימיות. "ערות" מצליח להיות מיני אך לא מחרמן, מעורר מחשבה יותר מרגש. לנוכח האפשרות ההפוכה, היובש המסוים הזה בהחלט עומד לזכותו. עוד אלמנט שהופך את "ערות" לעדכני הוא קיבוץ של קולות נשיים בלבד, מה שעשוי להיתפס כ"מעגל נשים עוצמתי" או לחילופין כגטו נשי, תלוי בעמדת המתבונן/ת. כך או כך, זוהי רוחה של התקופה המוזרה, שבה נשים - גם, או בעיקר ליברליות - נוטות יותר ויותר להתכנסות עם בנות מינן.

     

    הליהוק של "ערות" הוא רחב: זונה לשעבר, יועצת זוגית במגזר הדתי, שחקנית מפורסמת - אבל המשותף לכולן הוא הישראליות. ניכר שישראל ארוגה אל תוך חיי המין של המספרות ללא היתר. המין שלהן אינו רק מין, הוא מין מהלינה המשותפת, מין מהצבא, מין מבני ברק, מהנסיעה להודו, מהעלייה מברית-המועצות, מהמועדונים בתל אביב, מרצח רבין; מין של המשפחה האשכנזית היחידה בשכונה מזרחית בחולון. הגוף הוא פוליטי, התשוקות הן פוליטיות, וגם הנרטיב של השחרור - לכאורה - הוא אחרי הכל פוליטי.

     

    המעידות מופיעות ברובן בשמן המלא - ואכן, אלו עדויות לשמן, וככאלו הן מעלות באוב את העדויות המצטברות על הטרדות מיניות. העובדה המדהימה, גם אם מובנת מאליה, העולה מדפי הספר, היא עד כמה נשים תופסות עצמן כנותנות שירות; בכמה בתים המין משמש ככלי להרגעה ולריצוי, חובה שיש למלא כדי שהחיים יוכלו להמשיך הלאה. מכאן ש"ההטרדה המינית" המזעזעת את אמות הסיפים של החברה הישראלית, נוכחת, בשקט ובהסכמה, ביומיום הבורגני: "הרבה פעמים ההתנהלות של כולנו בבית נקבעת לפי מדד ההיענות. שכבתי או לא שכבתי... זה חלק ממה שאת צריכה לעשות כדי שהגבר שלך יהיה שמח ואם לא תעשי את זה הוא יבגוד בך" (נטע).

     

    כותבת את הסיפורים בשפתה שלה. תמר מור סלע (צילום: גל חרמוני) (צילום: גל חרמוני)
    כותבת את הסיפורים בשפתה שלה. תמר מור סלע(צילום: גל חרמוני)
     

    רבים בספר הקולות הנשיים המבקשים לאפשר לאישה להיות כבולה, נשלטת, אשת איש, נכבשת. יותר מזה, כך נשמע

    המשפט האחרון בספר, שסוגר כמעט 300 עמודים של שיחות גלויות על מיניות נשית: "והוא לוקח אותי למקום שאליו רוחי נושבת". אם לנתח אותו כפסוק מהכתובים, הרי ששחרורה המיני של האישה, לפי "ערות", עשוי להתחיל בחיבור עם זכר (שהוא תמיד חסר שם בין דפי ספר זה); שהוא עשוי להמשיך בהכרזת בעלות של הזכר על האישה, הנלקחת כחפץ; ועשוי להסתיים לא בגופה של האישה, אלא ברוחה.

     

    "זהו ספר המבקש לשנות היסטוריה ארוכה של שתיקה", נכתב בגב הכריכה. אלא שכפי שטען גם רענן שקד במוסף זה בשבוע שעבר - זו קביעה לא מדויקת. המיניות הנשית אינה שותקת ואינה מושתקת. היא מדוברת בעיתוני הנשים, על בימת התיאטרון, בשיחות הנפש, ועוד יותר בשנות החִברות הדיגיטלי שלנו, שבהן נשים שמעולם לא נפגשו פנים אל פנים משתפות פכים אינטימיים מחיי המין והרגש שלהן. אם יש שתיקה סביב מיניות מודעת, היא דווקא שתיקתם של הגברים: תנו לנו לשמוע על יחסי גוף ונפש אצל הגבר שהיה התיכוניסט האחרון שאיבד את בתוליו; על המהלך הרגשי שהוביל נער לבקש בפעם הראשונה שירותי מין בתשלום; על יחסי אב ובן מול גוף האם; על מה שקורה בישיבות התיכוניות; על תפיסת הגוף והגבריות במהלך שירות קרבי מפי הגברים עצמם ולא מפי חוקרים. מבלי להפחית מחשיבותו של "ערות" - איך קרה והאם זה טוב ששוב אלו הנשים שפותחות ראשונות את הדלת לחדר השינה ולחדרי הלב.

     

    "ערות", תמר מור סלע. ידיעות ספרים. 293 עמ'.

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים