לנון הלך בשדות, מקרטני בסמטה: תקליט אחד, שני שירים והצצה לנפשם של ענקים
חמישים שנה חלפו מאז הוציאו הביטלס את "פני ליין" ו"Strawberry Fields Forever", שני להיטים, שני צדדים של אותו תקליט, שחשפו כל אחד בדרכו את סיפורם של הענקים מליברפול. עידן אלתרמן עלה על מטוס, יצא למסע בנופי ילדותם מהסמטה המפורסמת ועד לשדות התות הנצחיים - וחזר עם תובנות
שמונה שנים בלבד. זו הייתה תקופת ההקלטות של הביטלס, אבל במונחים של הלהקה הזו, כל שנה היא כמו שבע שנים של כלב. פשוט לא ייאמן שבשמונה שנים הם הצליחו להקליט כזו כמות של שירים מופתיים ולהתפתח כאמנים בכל אלבום.
כל כך הרבה כבר נאמר ונכתב על הביטלס אבל גם 30 שנים אחרי שגיליתי אותם, עדיין נותרה בי סקרנות לשמוע ולגלות עוד סיפורים על תהליכי הכתיבה וההקלטות שלהם - ובעיקר על הדינמיקה הייחודית בין ארבעת חברי הלהקה, שבתחילת הדרך היו כמקשה אחת הומוגונית וכעבור שנים ספורות הפכו לארבעה אינדיבידואלים (חמישה, אם סופרים גם את ג'ורג' מרטין) שבמקרה שותפים ללהקה הכי מצליחה ומשפיעה שהעולם ידע.
השבוע לפני 50 שנה יצא הסינגל דאבל איי סייד הראשון והחשוב בקריירה של הביטלס, "פני ליין" ו"Strawberry Fields Forever". למה הכי חשוב? קודם כל, עד הוצאת הסינגל הזה, לכל סינגל של הביטלס היה A side ו-B side, כלומר, בצד א' הלהיט ובצד השני של התקליט שיר נוסף שנמצא שם בעיקר כי לתקליט יש שני צדדים, אבל אין לו את החשיבות של השיר המרכזי.
לפני 50 שנה, ב-13 בפברואר בארצות הברית וב-17 בפברואר בבריטניה, הוציאו הביטלס לראשונה דאבל איי סייד, בצד אחד שיר של פול ובשני שיר של ג'ון. אבל מעבר לכך, הייתה עוד סיבה שהפכה את הסינגל הזה לחשוב ומרגש כל כך, כי כל אחד מהם כתב שיר על זיכרון ילדות ספציפי מליברפול, ומה שכל כך מרתק בשני השירים האלו לדעתי היא העובדה שכל שיר מיטיב לייצג בצורה מזוקקת את ההבדל באישיות של לנון ומקרטני, טקסטואלית ומוזיקלית.
פול כתב שיר שבו הוא מביט מבחוץ על הדמויות הצבעוניות שהוא זוכר משדרות פני: הספר השכונתי, הבנקאי שלא לובש מעיל גשם גם במבול, הכבאי עם תמונה של המלכה בכיסו. לעומתו, ג'ון, בדרכו האופיינית והמהורהרת, כתב שיר שבו הוא מביט פנימה על עצמו, מבודד מאנשי העיר, מתכנס אל תוך עולמו הפרטי. במקום לנסות להבין את האנשים בחוץ, כמו בשיר של פול, הוא העדיף לעצום עיניים ולשקוע בטריפ הזייתי.
בבית היתומים של לנון בכלל לא היו תותים. "Strawberry Fields Forever"
פול כתב על מקום אמיתי, גם אם הדמויות מומצאות, אבל ג'ון השתמש במקום אמיתי כהשראה לכתיבת שיר על מצב נפשי. זה כנראה גם לא מקרי שג'ון כתב שיר על מקום ששימש כמעון יתומים, ששמו הוא שדות תות, ואין באמת קשר לתותים - בהתחשב בעובדה שהוא לא גדל עם הוריו הביולוגים אלא עם דודתו, ודווקא כשאמו ג'וליה חזרה לחייו כשהיה כבן 14, היא נהרגה בתאונת דרכים איומה כמה שנים אחר כך. סטרוברי פילד היה במרחק חמש דקות הליכה מביתו של ג'ון, בניין ויקטוריאני יפייפה מוקף גינות ירוקות ופרחים - מקום מפלט אליו היה מגיע כילד קטן, בורח כדי לשחק או להתבודד.
גם מבחינה מוזיקלית שני השירים מאפיינים את האישיות השונה של יוצריהם. ל"פני ליין" יש מנגינה ידידותית וממכרת משמיעה ראשונה והעיבוד המתוזמר למופת, כולל סולו החצוצרה המושלם, שמעניק לשיר צבעים שמחים ועשירים, מאוד אופייני לטעם של פול. השיר של לנון הוא בעל גוון אפל יותר וההרמוניה שלו מורכבת, עם חיבור מתוחכם בין הפזמון לבתים. שלא לדבר על ההפקה הפסיכדלית שמתגברת בקודה המוזיקלית לקראת סוף השיר, עם הטריקים של סלילי ההקלטה ההפוכים בהם התאהב עוד שנה וחצי לפני, כשהקליט את השיר-טריפ הידוע, "Tomorrow Never Knows".
וכמובן, הפתיחה הגאונית של "שדות תות לנצח", בה השתמשו לראשונה בכלי שנקרא מלוטרון. ג'ון כתב את השיר במשך זמן רב, ולמעשה התחיל לכתוב אותו בעקבות טריפ אסיד שחווה, כשצילם סרט בספרד. הפזמון, שפותח את השיר, הגיע בשלב מאוחר יותר, ובגרסאות הדמו הראשונות שהוקלטו השיר נפתח בבית השני. "פני ליין" נכתב מהר יותר, ועיקר העבודה עליו הושקעה בתזמור.
שני השירים נכתבו זמן לא רב לאחר החלטתם של הביטלס לא להופיע יותר ולהשקיע את מאמציהם בטכניקות הקלטה באולפן, והעיבודים המושלמים והעשירים שלהם הם דוגמה מופתית לכך. אגב, השירים נכתבו לפני תקופת ההקלטות לסרג'נט פפר, אבל ג'ורג' מרטין החליט שלא ייכנסו לאלבום כי כבר יצאו כסינגל. בדיעבד, יספר מרטין, זו הייתה הטעות הכי גדולה שעשה בקריירה עם הביטלס.
שלושים שנה עברו מאז שהתאהבתי בשני השירים האלו על ליברפול, ותמיד חלמתי לבקר בעיר הזו, בה גדלו הביטלס. לפני חודשיים נסעתי עם אחותי (שגרה באוקספורד, אנגליה) לליברפול, לטיול שורשי ביטלס. הסתבר לי שפני ליין רחוקה מלהיות השדרה העליזה והססגונית שמתוארת בשיר. למעשה היא אפרורית למדי, ורחוקה מהמרכז.
המספרה המפורסמת מהשיר עדיין קיימת, למרות שהחליפה בעלים מספר פעמים, ואם הבנתי נכון, יש עוד כמה מספרות שנפתחו בשדרת פני כדי להטעות את התיירים ולמקסם רווחים. כמעט והתפתיתי להיכנס פנימה ולבקש תספורת ביטלס. בסוף נכנסתי פנימה רק לעשות פיפי.
מעון היתומים סטרוברי פילד נסגר לפני כעשר שנים, אבל דרך השערים האדומים אפשר לראות כמה ירוק וקסום היה המקום עליו שר לנון, שנראה קצת כמו פתח לעולם של עליסה בארץ הפלאות.
הבית של פול נמצא באזור שיכונים פשוט יחסית, בעוד הבית של דודה מימי (שאצלה גדל ג'ון) נמצא באחת השכונות האמידות בעיר. דווקא לנון, ששר את "גיבור מעמד הפועלים" ו"imagine no possession" גדל באחד האזורים היוקרתיים בליברפול.
נהגת מונית מקסימה, שיודעת הכל על הביטלס, הסיעה אותנו קודם לביתו של ג'ון והראתה לנו את מעבר החציה מול הבית שבו אמא שלו נדרסה באופן טרגי, על ידי שוטר שיכור. אני מכיר את הסיפור העצוב הזה כבר שנים רבות: ג'ון היה בבית של דודה מימי, מרחק כמה מטרים מהתאונה, ועוברי האורח הזעיקו אותו, וכך הוא מצא את אמא שלו שרועה על הכביש. כשהיינו שם, אחותי ואני, בלוקיישן האמיתי, הרגשנו צמרמורת אמיתית כשדמיינו את המקרה לנגד עינינו.
כשביקרנו בחצר ביתו של מקרטני, סיפרה לנו הנהגת שיש בביתה צילום נדיר ביותר של פול הצעיר, מתגלש על המרזב בקיר של הבניין שלו. "כשהייתי קטנה הצילום הזה התגלגל לידי דרך אחת המשפחות בליברפול", היא סיפרה, "מאז אני שומרת אותו בבית בכספת. אם תרצה, כשאגיע הביתה אצלם אותו עבורך ואשלח לך בפייסבוק".
האמת שלא האמנתי כל כך שיש צילום כזה נדיר אצלה בבית, והנחתי שגם אם כן - היא לא תשלח אותו. אבל היא עמדה בהבטחה ושלחה לי את הצילום הזה, של פול. ברגע הראשון לא באמת האמנתי שזה הוא, נראה צ'אבי מדי עבורו. אבל במבט שני, וואלה, זה חייב להיות פול. חוץ מזה, למה בעצם לפקפק בסיפור כזה מקסים?
לפנייה לכתב/ת 
