ביום ראשון שעבר, 12 בפברואר, ב-23:09, פורסמו בעמוד הפייסבוק של נאוה מזור המילים המצמררות הבאות:
"ביום הזה הלכתי מכם, חברים,
"רציתי להיפרד ולומר, תאהבו את הדברים הקטנים בחיים...
"הציפור על העץ....
"השקדייה שפרחה...
"ריח הפרחים באביב...
"ריח האדמה שלאחר הגשם... השמש והים...
"תלמדו לאהוב את הטוב... תשחררו את הרע ולכו הלאה...
"אני בחרתי לשחרר, להניח לכאב, כאן במיטתי... לנשום את נשמת אפי האחרונה... תודה לכל אלו שנגעו והאירו את חיי באהבה... המשיכו לזרום... לאהוב ... לחייך... נפרדת מכם היום לשלום...
"את המסר האחרון הזה אני שולחת באמצעות שליח".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- איילת לנדאו מביטה בזעם לעבר הילדות בקיבוץ ומלטפת אגואים נשיים רוזי קרודו התגייסה למשטרה כדי להמשיך את דרכו של בעלה שנרצח רועי קאשי מעניק יהלומים לצופים בערוץ הווידאו שלו
נאוה מזור (59) כבר לא הייתה בחיים כשהמילים הללו פורסמו. היא כתבה אותן ימים אחדים קודם לכן וביקשה מאחיה שיעלה אותן לפייסבוק אחרי שמחלת ה-ALS תכריע אותה. הסטטוס עורר התרגשות רבה בקרב כל מי שקרא אותו, בין אם הוא הכיר את מזור אישית, בין אם לא. מזור ריגשה רבים גם כשהעניקה לערוץ אנשים של Xnet, לפני ארבעה חודשים, ראיון קורע לב שבו סיפרה על התמודדותה עם המחלה חשוכת המרפא. ביום שני שעבר היא נקברה במושב ביצרון שבו גדלה, בין רקפות לעץ שקדייה. על קברה הלמו תופים, לפי בקשה מיוחדת שלה שנכללה בצוואתה.
ניסים קטנים בחודשים האחרונים
גם אני הכרתי את מזור לקול הלמות התופים. זה קרה לפני שנים אחדות, כשנפגשנו לראשונה במסיבה בסגנון אפריקאי שנערכה במרתף אפלולי בתל אביב. מזור, גרושה ואם לשתיים, מורה לפסנתר במקצועה, רקדה שם לקצב הפראי של התופים האפריקאיים, וחיוכה הממיס זרח והאיר את האפלה. באותה תקופה היא עבדה בבית הספר לתיפוף טם-טם, וקצב התופים זרם בדמה.
המפגש הבא שלנו התרחש לפני חודשים ספורים, בחצר של בית החולים איכילוב בתל אביב. נפגשנו במקרה – ואולי אין מקריות – ונדהמתי לראות אותה מרותקת לכיסא גלגלים ולשמוע ממנה שלקתה במחלת ניוון השרירים ALS. מצבה כבר היה קשה, אבל חיוכה עדיין נצץ, והיא האירה וכבתה, דעכה וזרחה באותה נשימה. ליבי נשבר. התחבקנו בחום והחלטנו יחד שאכתוב את סיפורה.
ההחלטה להתראיין לא הייתה קלה לה, משום שעד אז ידע רק קומץ מקורבים על מחלתה. ובכל זאת, כעבור ימים אחדים נפגשנו שוב, והיא סיפרה בגילוי לב על מצבה. באותה תקופה, אמצע אוקטובר 2016, שרירי הגרון שלה נחלשו, והדיבור היה קשה לה, אבל היא עשתה כל מאמץ כדי להשמיע את קולם של חולי ה-ALS ולהעלות את המודעות למחלה. בין השאר, דיברה בראיון על הרילוטק - התרופה הראשונה בעולם שמציגה תוצאה מעודדת ביכולת להאריך חיים של חולים בניוון שרירים. "יש לי כנראה מזל, והתרופה עובדת עליי", אמרה אחרי שבעה חודשים של שימוש בתרופה. "עד כמה היא עובדת עליי, עוד מוקדם לדעת".
הכתבה פורסמה ב-26 באוקטובר 2016, ואחיה של המרואיינת, רובי בר, מספר שהיא שימחה אותה מאוד. "הכתבה עשתה לה טוב", הוא אומר. "קודם כל, הפרסום שיחרר אותה מהצורך לספר ולהסביר. חוץ מזה, נאוה קיבלה המון אהבה ותמיכה מאנשים שקראו את הכתבה, וזה מאוד עודד אותה ועזר לה. בכלל, קרו לה הרבה ניסים קטנים בחודשים האחרונים: אנשים מהעבר צצו בחייה, חברים לקחו אותה על כיסא גלגלים להופעות, והיו עוד חברים ואנשים מדהימים שדאגו לבקר אותה עד יומה האחרון".
היום שהיא לא תהיה כאן
מאיה שאבי נמנית עם אותה קבוצת חברים שסעדה את מזור עד הסוף. "מדהים", היא אומרת. "התקווה, האופטימיות והתאווה לחיים ליוו את נאוה עד לדקה האחרונה. היא לא יצאה מהבית בלי צבע בשיער, לק ואיפור, ונראתה כמו מיליון דולר. עם כל הקושי שחוותה, הייתה תמיד עם חיוך, שמחה ונתינה לאחרים. עד לרגעים האחרונים היה ביתה ברמת גן מקום מפגש נעים: נפגשנו אצלה לקבלות שבת, ניגנו, שרנו, הדלקנו נרות והיה שמח. עסקנו בחיים, לא במחלה ובכאבים".
לדבריה, לאורך כל התהליך הקפידה מזור לא להעמיס את כאביה על החברים. "להפך", מדגישה שאבי. "היא תמיד תמכה בכולם ודאגה שיהיה נעים סביבה. בשבתות הלכנו לטייל בים, ישבנו לאכול, שתינו בירה, עשינו שופינג, צפינו בשקיעה. היו לנו ביחד רגעים מקסימים. עד הסוף היא שמרה על חיוניות. רק כשהבינה שהכל כבר נלקח ממנה, שהיא כבר לא יכולה לזוז, שהיא כלואה בתוך הגוף שלה – החליטה לוותר".
רובי בר מספר שאחותו ביקשה שלא להאריך את חייה באופן מלאכותי, ולאפשר לה למות בבית ולא בהוספיס. "לפני כשבועיים אמרו לנו הרופאים שנותרו לה רק עוד כמה ימים לחיות, אבל נאוה ואני לא רצינו להאמין בכך", הוא אומר. "יחד עם זאת, באותם ימים היא כתבה כמה מילות פרידה, וביקשה ממני להעלות אותן לפייסבוק בשמה ביום שבו היא לא תהיה כאן".
באותם ימים, לדבריו, סבלה אחותו מכאבים עזים במיוחד וכבר לא הצליחה לאכול ולשתות. "ביום שישי בלילה היא ביקשה משככי כאבים ושקעה בשינה. הייתי שם, ליד מיטתה, יחד עם שתי בנותיה. הנשימות שלה היו מאוד כבדות. היא נאבקה על כל נשימה, עד שביום ראשון בשלוש וחצי בצהריים היא הפסיקה לנשום. הפנים שלה היו מאוד רגועות פתאום. הבנו שהיא הלכה".
גם חברתה טופז רוזן הייתה שם איתה. "בכל שלב ושלב של המחלה היא התמודדה באומץ עם אובדן אחר, עם עוד איבר שיצא מפעילות", מספרת רוזן. "הסבל שלה הלך וגדל, עד שבימים האחרונים היא כבר הייתה מורדמת ונשמה בקושי רב. פתאום, ברגע אחד, היא הפסיקה לנשום. הייתה הרבה אינטימיות שיכולתי לחלוק איתה ברגע הזה. אני מרגישה שהייתה לי זכות גדולה להיות שם לידה עד הסוף".
______________________________________________________
לראיון המלא עם נאוה מזור ז"ל - הקליקו על התמונה:
