הגיע הזמן שתדעי מה המחיר האמיתי של החולצה שקנית ב־19.90

מיכל לוי־ארבל הייתה כתבת אופנה, עד שהתחילה לשאול שאלות לגבי המחיר החברתי והסביבתי של השופינג והסיילים. היום היא מנסה לקדם בארץ צרכנות אחראית

קוראת לעצמה 'הפאשניסטה שהתפכחה'. מיכל לוי-ארבל (בגדים: נודי ג'ינס ורליג'ן בסטורי. תודה לביגודית של ויצו בקינג ג'ורג', ת"א)  (צילום: טל שחר)
קוראת לעצמה 'הפאשניסטה שהתפכחה'. מיכל לוי-ארבל (בגדים: נודי ג'ינס ורליג'ן בסטורי. תודה לביגודית של ויצו בקינג ג'ורג', ת"א) (צילום: טל שחר)

כמה פעמים עמדנו מול ארון מבולגן והחלטנו שזהו, עכשיו עושים סדר. ואז התחלנו ללקט את הבגדים שפחות יוצא לנו ללבוש ומצאנו את עצמנו אורזות שקיות ובמקרה הטוב תורמות, ועל הדרך גילינו גם כמה פריטים אהובים ששכחנו מקיומם. את המקום שהתפנה אנחנו כבר בטח נדאג למלא שוב בעונת הסייל הקרובה.

 

>> אכלו לי, פרמו לי: למעצבי האופנה הצעירים נמאס ממצבם העגום

>> הבת של כוכב מ'האח הגדול' פתחה אתר חדש למותגי-על יד 2 

 

אבל האם אי פעם תהינו איך פריט לבוש שעשה את הדרך ממפעל במזרח הרחוק אל הקניון בישראל עולה כל כך מעט? ומה קורה עם החולצה שנתרמה, לאן היא מגיעה? מי שמקדמת בימים אלה את השיח הביקורתי ומנסה לייצר תרבות צריכה אחראית יותר היא מיכל לוי־ארבל (36), שנחשפה לתחום כשעבדה ככתבת אופנה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות".

 

איך עוברים מסיקור אופנה לביקורת נוקבת על התעשייה?

"היחצנית הציגה שמלה ואמרה 'זה רק 99.90, אז גם אם את לא הכי מחוברת אליה, זה לא  נורא', וזה התחיל לצרום לי. זה לא התחבר יותר למי שאני ולסיפור שאני רוצה לספר לעולם"

"זה היה תהליך שהתגבש בתוכי, עד שהרגשתי שהחיבור שלי לדבר הזה, הרצון שלי לרוץ ולספר לקוראים על הקולקציות וההתלהבות שהייתה לי קצת פחתו, וכששלחו אותי לסקר את שבוע האופנה בניו יורק, חזרתי עם כתבה על כמה גאפ לא אופנתיים; על Forever 21 כתבתי 'למה אנחנו צריכים את ערימות הבגדים הזולים וחסרי האיכות האלה'. מצד שני גם חגגתי את האופנה ואמרתי 'איזה כיף, אלכסנדר וונג'. אבל יצא שבאמת ראיתי הרבה דברים שהיה לי קשה לראות. העליתי ביקורת, שאלתי שאלות, הרגשתי שאני מחפשת מעבר".

 

מה הייתה נקודת המפנה?

"הייתי בפרזנטציה ויחצנית הציגה לי איזו שמלה ואמרה 'זה רק 99.90, אז גם אם את לא הכי מחוברת אליה, זה לא כל כך נורא', וזה התחיל לצרום לי. זה לא התחבר יותר למי שאני ולסיפור שאני רוצה לספר לעולם. הבנתי שאני במקום הלא הנכון".

 

ומה קרה אחר כך?

"היה כנס שהזמינו אותי אליו לדבר על קיימות. אז עדיין לא עסקתי בזה, אבל כבר אספתי המון חומר. ההרצאה הייתה מוצלחת מאוד ומישהו בקהל ניגש אליי ואמר: 'איך שאת מתארת את מה שקורה לפני הייצור ואחרי - זה ממש ניתוח של מחזור חיי הבגד, ואת חייבת לקחת את זה לבית ספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב'. באותה תקופה גם עבדתי לזמן קצר בביגודית של ויצו, שזאת רשת לחנויות יד שנייה, וממש הכל התחבר. כי שם ממש נחשפתי לכמויות מטורפות של בגדים שאנשים פשוט זורקים".

 

מה אפשר ללמוד ממה שאנשים זורקים?

"ראיתי מה חברות ומעצבים קטנים תורמים: עודפי סוף עונה. מעצבת שעיצבה חצאית פליסה בוורוד צעקני וזה לא נמכר, אבל היא ייצרה איזה 200 יחידות, ואז זה מגיע לביגודית. וזה שווה לכולם, כי הם מזדכים על זה כתרומה, אז כולם מרוויחים. אבל גם שם זה צעק לי: העולם לא צריך את זה. היד קלה מדי על המספריים שגוזרים את הבדים הלא איכותיים, הלא מתאימים. מישהו משלם כאן מחיר ואנחנו מתעלמים ממנו. אנחנו לא מדברים על זה, התקשורת לא מדברת על זה, זה לא מעניין אף אחד".

 

לא שחור ולבן

את התהליך שעברה לוי־ארבל אפשר אולי להקביל לזה שעובר אדם שמפסיק לאכול בשר והופך לצמחוני, בהבדל אחד משמעותי: בשנים האחרונות הצמחונות והטבעונות תפסו מקום של כבוד במיינסטרים, בעוד 'צמחונות אופנה', אם אפשר לקרוא לזה כך, היא נחלת השוליים. "אני חושבת שדברים קורים. לאט לאט, זה עדיין לא חדר למיינסטרים, והקושי כאן הוא קצת יותר מורכב, כי זה לא חיה שבסופו של דבר ממיתים אותה".

 

עובדות במפעל ביגוד בנגלדשי במהלך שביתת רעב במחאה על תנאי עבודה והלנת שכר. אין פיקוח  (צילום: Gettyimages)
    עובדות במפעל ביגוד בנגלדשי במהלך שביתת רעב במחאה על תנאי עבודה והלנת שכר. אין פיקוח (צילום: Gettyimages)

     

    אלה בני אדם.

    "כן, ונורא קל להוציא כותרות פופוליסטיות ולהגיד על האנשים שמייצרים את הבגדים שהם מסכנים, אבל התמונה יותר מורכבת, כי הרבה כלכלנים אומרים שזאת הדרך של מדינות עניות להתקדם ולהתפתח. הרבה פעמים הנשים עצמן אומרות שהכסף הזה מאפשר לילדים שלהן לצאת ללמוד. לכן השיח הוא לא שחור ולבן, אבל כן חייבים להבטיח שהאנשים האלה יעבדו באופן חוקי על פי חוקי המדינה: משכורת מינימום, שעות עבודה ותנאים סוציאליים".

     

    "מלתחת לחם וחמאה"

    עולם האופנה קיבל קריאת השכמה כואבת בנושא זכויות עובדים בשנת 2013, כשקריסת בניין ששימש למפעל טקסטיל בבנגלדש גבתה את חייהם של יותר מאלף בני אדם והביאה לפציעתם של 2,500 אחרים. בעקבות האסון הוקמה קרן, נחתמו הסכמים, נעשו בדיקות ונסגרו 35 מפעלים לא תקינים. טיפה בים, אבל גם זה משהו. ובינתיים בישראל, שבעבר היו גם בה מפעלי טקסטיל לרוב, ייצור מקומי הוא כבר כמעט בגדר אגדה.

     

    "כולם מונעים משורת הרווח. מעט מאוד שחקנים בזירת האופנה יכולים להתחבר לערכים של מקומיות ושכר הוגן", מסבירה לוי־ארבל, ומסמנת את הדרכים לשינוי: "זה עניין של רגולציה, שינוי תפיסתי ומאבק צרכני. הכל חייב לעבוד ביחד. צריכה להיות דרישה של צרכנים לשקיפות, למידע, לדעת מי עושה את הבגד – וזה משהו שקורה בחו"ל.

     

    "לדוגמה Who made my clothes?, תנועה שקמה אחרי האסון בבנגלדש וקראה לצרכנים להצטלם עם תוויות הבגדים שקנו ולתייג את הרשתות עם ההאשטאג WhoMadeMyClothes#. זה התחיל כמשהו נורא שולי ולאט לאט זה תופס תאוצה. היום החברות כבר מגיבות עם צילומים של העובדים שאומרים: 'I made your clothes'. נכון, זה שולי, אבל זו דוגמה לכך שיש יותר דרישה לדעת. אנחנו מזהים מגמה שחותרת לצרכנות טובה יותר, למידע ולשקיפות. אני מאמינה שזה יתגבר ושיצמחו אלטרנטיבות טובות".

     

    מתוך הקמפיין WhoMadeMyClothes#  (מתוך fashionrevolution.org)
      מתוך הקמפיין WhoMadeMyClothes# (מתוך fashionrevolution.org)

       

      ומה אנחנו הצרכנים יכולים לעשות לטובת תרבות צריכה אחראית יותר?

      "אני קוראת לזה 'מלתחת לחם וחמאה'. זה אומר ש־70 אחוז מהארון שלי אמור להיות הבגדים היומיומיים שלי, ו־30 האחוז הנותרים זה ז'קט הפאייטים, סטילטו בגובה 10 ס"מ וכל זה"

      "קודם כל, לקנות על פי הצורך ולא להיות כלי בידי המשווקים. לא לראות סייל ומיד לעמוד בתור. לא מזמן רצו בפייסבוק תמונה של הכניסה לסניף זארה עם תור שמשתרך על פני בערך 200 מטר של נשים שעומדות ומחכות שיפתחו את החנות. למה? כי סייל. וזאת דוגמה מעולה לאיך אנחנו מגיבים למשהו שהרשת עשתה.

       

      "אני לא אומרת לא לקנות בסיילים. אם אני צריכה משהו, סייל זאת הזדמנות מצוינת. אבל אם אני לא באמת צריכה כרגע שום דבר, או בטוח שלא אמצא בסייל הזה את הפריטים שנכונים לי - אני לא אלך. המבצעים היום כל כך מורכבים ומתוחכמים, שאתה מרגיש שלקנות פריט אחד שאתה באמת צריך זה לא משתלם, אתה חייב לקנות עוד עשרה. כל ה־1+1 לא תמיד יוצא יותר זול, להפך. העוד פריט הזה שאת קונה הוא מיותר, את לא באמת צריכה אותו ואת לא באמת רוצה אותו".

       

      אז הפתרון הוא להיות מינימליסטיים?

      "אני קוראת לזה 'מלתחת לחם וחמאה'. זה אומר ש־70 אחוז מהארון שלי אמור להיות הבגדים היומיומיים שלי, ו־30 האחוז הנותרים זה ז'קט הפאייטים, סטילטו בגובה 10 ס"מ וכל זה. יש היום נתון שאומר שאנחנו לובשים רק 20 אחוז ממה שיש בארון הבגדים שלנו. יתר 80 האחוזים מחכים שנרזה, שיגיע אירוע מאוד מסוים וכו'.

       

      "לכן צריך להתחבר לצרכים. אין סיבה שיהיו לנו בארון מיליון בגדים שלא משמשים אותנו. אני יודעת שהבקשה הזאת דורשת להתנתק מהאמוציות, כי הקניות שלנו הן אמוציונליות והן מגיבות לתחושות, למי שבא לי להיות ולמה שבא לי להרגיש. אני לא רוצה לבטל את זה, גם אני אוהבת אופנה".

       

      זה גם אתגר לא פשוט בעידן של עלי אקספרס.

      "כל עניין ההזמנות אונליין מאוד בעייתי. אף אחד לא חושב על כך שזה פריט שמשונע מסין, ויש לזה מחיר סביבתי. לא מדברים על המשאבים שצריך כדי לייצר את הבגד הזה, זה פשוט נעדר מהשיח. כשזה מגיע לבגדים, אנחנו בכלל לא מתעניינים באילו חומרים יושבים לנו על הגוף, כל היום וכל הזמן, ואיזה כימיקלים. זה מוצר שאנחנו משתמשים בו כל כך הרבה ויודעים עליו כל כך מעט".

       

      הפגנה בעקבות קריסת המפעל בבנגלדש ב–2013. קריאת השכמה כואבת  (צילום: Gettyimages)
        הפגנה בעקבות קריסת המפעל בבנגלדש ב–2013. קריאת השכמה כואבת (צילום: Gettyimages)

         

        תרומה? טוב בעיקר למצפון

        העולם מייצר 50 מיליון טון של פסולת טקסטיל בשנה, בשווי מוערך של 100 מיליארד דולר, וזה עוד לפני שהזכרנו את ההשפעה על הסביבה ובזבוז המים שהולכים לגידול כותנה. אבל קל לשכוח הכל לנוכח חולצה שעולה 19.90 שקל

        הנה כמה עובדות מספריות על אופנה בעולם השפע: רשתות האופנה המהירה מייצרות עד 52 קולקציות בשנה, כלומר קולקציה בשבוע. קצב התחלופה מסחרר והאפקט הפסיכולוגי שזה יוצר גורם לנו, הלקוחות, לקנות היום, כי אולי מחר כבר לא יהיה. אלא שבפועל נלבש את אותו הבגד כשבע פעמים בממוצע, וכ־21 אחוז מהבגדים שרכשנו בכלל לא ייצאו מהבית.

         

        העולם מייצר 50 מיליון טון של פסולת טקסטיל בשנה, בשווי מוערך של 100 מיליארד דולר, וזה עוד לפני שהזכרנו את ההשפעה על הסביבה ובזבוז המים שהולכים לגידול כותנה. מאוד קל להתבלבל מהמספרים האלה ולשכוח הכל לנוכח חולצה שעולה 19.90 שקל. בסופו של יום נדמה שמדובר בקונפליקט לא פשוט בין הנוחות ויוקר המחיה שלנו לבין האחריות שלנו על כדור הארץ והאנושות.

         

        "אנחנו מדברות על אופנה, אבל השיח הזה רלוונטי לכל מוצרי הצריכה. אנחנו מאבדים את הערך והאיכות לטובת כמויות. היום בגד עולה כמו ארוחת צהריים. הטכנולוגיה, הגלובליזציה והתיעוש שחקו את הערך של הבגדים, וזה מבטל אצל הצרכן את תחושת האחריות ומחליף אותה ב'לא אכפת לי מה יקרה עם זה, כי זה עלה לי רק 20 שקל'. המחיר החברתי והסביבתי נעדר לחלוטין מתחושת האחריות שלנו. וכאן האתגר, וזה אתגר חינוכי".

         

        לוי־ארבל סבורה שחינוך נכון יכול להטות את הכף לטובת האחריות. "איך זה שאנשים ממחזרים היום ומפרידים אריזות? נורא קל לשים את כל האשפה בפח אחד", היא אומרת. "כל דבר שדורש שינוי התנהגותי מחייב המון אנרגיה ומאמץ. אבל זה צריך לבוא עם רגולציה. מה שקרה עם שקיות הניילון לדוגמה מדהים, כי כמות התגובות השליליות והציניות שאני רואה היא מטורפת, אבל בכל זאת זה מעורר מודעות ואנשים מגיעים לקניות עם סלים ושקים".

         

        את רואה בתרומת בגדים אקט של אחריות?

        "זה יותר מירוק למצפון שלנו. אנחנו חיים בתחושה שאם נפנה את הארון וניתן לנזקקים את החולצות שקנינו במבצע של שתיים ב־100, זה בדיוק מה שיסדר להם את החיים, והנה גם הארון שלנו יתנקה. זה לא מדויק. גם העמותות שמנהלות חנויות בגדים (כמו הביגודית של ויצו) נחנקות מרוב פריטים. הן מקבלות הרבה יותר ממה שהן יכולות למכור וחלק מהתרומות הופך לערימות טקסטיל שנמכרות למדינות אפריקה. שם למשל זה פשוט הרס את תעשיית הטקסטיל המקומית, כי לא צריכים יותר לייצר בגדים. אבל אם כבר לתרום, אז עדיף לעמותות, ולא לפחים לאיסוף בגדים שמופעלים על ידי אנשים פרטיים והכסף הולך אליהם לכיס".

         

         (צילום: דודי חסון)
          (צילום: דודי חסון)

           

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד